ביקורת ספרותית על שפת אם מאת סוזט אלגין היידן
ספר טוב

---

אוֹאוֹתָ'נוּת'וֹל: יתמות רוחנית; להיות ללא כל קהילה רוחנית או משפחה.
דוֹאוֹלֵדוֹש: כאב או אובדן המלווים בתחושת הקלה, הנובעת מכך שתמה הציפייה שיגיעו כבר.
ראנִי: הישג חלול, דבר מה שאדם רכש, קיבל או השיג, אבל ללא תחושת סיפוק.

***

סוזט היידן אלגין עשתה ההפך מג'ורג' ארוול ב-1984.
הוא המציא שפה מהונדסת, Newspeak ("שיחדש") שמטרתה לצמצם את אוצר המילים ולסלק כל ביטוי המתקשר למשמעות של חופש, מרד ואינדיבידואליות. הרעיון שלו היה פשוט: שפה מעצבת את המחשבה; כלומר אם אין מילה לרעיון מסוים - אי אפשר לחשוב אותו. השפה של אורוול הייתה הכלי של הרודן להשיג את השליטה הנכספת גם במחשבה.

את 1984 קראתי בשנה לפני שהתחלתי את התואר הראשון בבלשנות. מה שעורר את סקרנותי הייתה ביקורת - או נכון יותר, סלידה ובוז ואפילו גועל (לבלשנים יש המון תשוקה) - של הגנרטיביסטים, בייחוד סטיבן פינקר, על הרעיונות האלה ממש. לטענתם, מחיקתה של המילה "חופש" מהלקסיקון האנושי בשום פנים לא תעקור הרעיון של חופש מהמחשבה האנושית. אף שפה, דלה ומגבילה ככל שתהיה, לא יכולה לשלול מאיתנו את התשוקה להיות חופשיים, וכל עוד התשוקה הזו תתקיים, אנחנו נחזור ונמצא את הדרך לבטא אותה. כמו עוף החול, המילה "חופש" תיוולד מחדש שוב ושוב בשפתיהם של דוברים שאפילו לא מודעים לעובדה שהתקיימה בעבר.
שובה לב, מקסים. זה מה שחשבתי על הרעיונות של פינקר. וגם כל כך הגיוני - הרי כך נולדו המילים מלכתחילה. חשנו משהו, וזה הוביל לדחף לבטא רעיון. ומצאנו דרך לבטא אותו.
מעבר לזה, יש בזה משהו כל כך אופטימי. השפה לא מעצבת את המחשבה. את המחשבה אי אפשר לקשור בשלשלאות.

היום אני חושבת שפינקר צדק, אבל גם קצת פספס.

***

זָ'אלאאַד: נטישת אשליה אהובה/מנחמת/ידועה או נטישת מסגרת חשיבה זו.
רַאדֵאֵלָה: מקום רב ברק וזוהר וקישוט, אבל נטול יופי.
רָׁאהֵאֵנה: אדם שעד כדי כך אינו תואם אדם אחר עד שאין תקווה להגיע אי פעם להבנה כלשהי איתו מעבר להפסקת אש, וגם אין סיכוי להבהיר לאדם כזה מדוע. המילה אינה נושאת משמעות של 'אויב'.

***

הטענה ששפה מעצבת את המחשבה היא באמת פשטנית מדי, בדרך כלל. מחיקת המילה "חופש" לא תמנע מאדם לחוש תשוקה למושג המופשט הזה, אבל – היא בהחלט יכולה לשכנע אותו שהוא לבד בתשוקה הזו. ושאיש לא מרגיש זאת חוץ ממנו.
נכון שהשפה היא לא מה שמאפשר לנו לחוש ולחשוב. אבל היא מה שמפיג את הבדידות שלנו לגבי התחושות והמחשבות האלה.

***

רָאמִימֶה: להימנע מלשאול, מתוך נימוס או חיבה.
רָאמִימֶל': להימנע מלשאול, בכוונת זדון; במיוחד כשברור שהאדם מולך זקוק נואשות להישאל.
רָאדִיל': להימנע בכוונה מתיעוד; לדוגמה, הימנעות, לאורך ההיסטוריה, מתיעוד הישגיהן של נשים.

***

עצם קיומה מילה שמצביעה על חוויה אנושית מסוימת מאשרת לנו שהחוויה הפנימית שלנו אמיתית, לגיטימית, ושעוד אנשים חולקים אותה איתנו. עצם קיומה של המילה הזו עשויה לגאול אותנו מפינותיו האפלות של הספק העצמי.
ב"שפת אם" הנשים המדוכאות של שנת 2205 עושות את ההפך ממה שהאח הגדול עשה ב־1984: הן רותמות את כל מאמציהן להמציא שפה עשירה ככל האפשר. הן עושות כל שביכולתן כדי לבחור נתחים מעולמן, פנימי או חיצוני, ולהקצות להם שמות. בשפה זו ידברו רק נשים, והן ילמדו אותה רק את בנותיהן. והבנות יוכלו לבטא, לראשונה, את מה שהנשים ביקשו לומר משחר ההיסטוריה, ולא היה להן מילים. זה יהיה הנשק שלהן; באמצעותו הם ישיגו מהפכה.

זו לא יצירת מופת, במובן הזה שקל לאתר את הפגמים בה. כמו שכבר אמרו לפניי - זה ספר של רעיונות יותר מאשר של יצירת דמויות או בניית עולם בעל היגיון פנימי, מבנה פוליטי והיסטוריה ברורים. הוא גם קיצוני ודיכוטומי בכל הנוגע לרשעוּתם של גברים ויושרתן של נשים; והסוף מעורר תימהון, משום ש(בעיניי) לא הביא לא למהפכה אמיתית ולא לסוף הדיכוי.
אבל הוא עוצמתי מאוד, מרתק ובלתי צפוי, ויש בו חדות וצלילות של סופרת שמטיבה להבין לא רק את השפה, אלא את נפש האדם.

***

לסיום, אנסה לתרום גם אני תרומה בלשנית צנועה לשפת הנשים:
רַאתַ'נְהַא: לא־בדידות, חוויה של התרחבות פנימית שמתרחשת כשקוראים ספר או נחשפים לפיסת מלל שמשקפת את הקוראים ומעורר בהם תחושה של שייכות עמוקה, התמוססות גבולות ה"אני".

» ביקורות נוספות של מִשְׁאלת לֵב
» ביקורות נוספות על שפת אם