ביקורת ספרותית על מעוף העורב מאת אן-מרי מקדונלד
ספר מעולה

---

השנה היא 1962. קנדי הוא נשיא ארצות הברית. חרושצ'וב הוא שליט ברית המועצות. בברלין קמה חומה שחילקה את העיר לשני חלקים. המזרחי והמערבי.
משבר הטילים בקובה בשיאו. האמריקאים חוששים מהצטיידותה של ברית המועצות בנשק אטומי. החשש ממלחמה גרעינית מרחף באויר. והפחד ממלחמת עולם שלישית נוכח וקיים. פושעי מלחמה נאצים עורקים למערב. מרגלים מוחדרים לקנדה, כשזו משמשת כתחנת מעבר לאמריקה, במסווה של אנשי אקדמיה וחוקרים. כולם מחכים בסקרנות לראות מי האדם הראשון שיצעד על הירח.

על הכביש נוסעת מכונית רמבלר סטיישן. זהו שיאו של הקיץ, בעוד שבוע תסתיים חופשת הקיץ ויתחילו הלימודים. בתוך המכונית יושבת משפחת מקארת'י. האב ג'ק הוא איש חיל האויר בשירות חיל האויר הקנדי המלכותי. לידו יושבת אשתו היפה מימי. מאחורה יושבים הילדים. מייק בן השתים עשרה, ומדלן בת השמונה.מדלן עומדת להתחיל את כיתה ד'.

בני משפחת מקארת'י סיימו זה עתה שליחות בגרמניה, ועכשיו עושים דרכם אל תחנת חיל האויר סנטראליה שבקנדה. כמו חצרים אצלנו. בבסיס יש מגורי משפחות,מועדון קצינים, מועדון הנשים, בית ספר.במדשאות הבתים מונחות אופני ילדים. פססטורליות. חיי קהילה שלווים והדוקים של שיתוף וחברות.ברביקיו בחצרות הבתים, שיחות עצלות על בקבוקי בירה צוננים, ברקע צהלת קולות הילדים המשחקים. הבסיס עדיין חצי ריק, המשפחות עושות דרכן לפה, כל משפחה חותמת פרק בחייה, אורזת חפציה ושמה פעמיה לסנטראליה.
כי אם אבא שלך מחיל האויר, אנשים שואלים אותך מאין את וקשה לך לענות. כי את עוברת ממקום למקום מדי כמה שנים. "מאין את?" "אני מחיל האויר הקנדי המלכותי" חאק"מ. כמו מדינה שחלקיה פזורים ברחבי העולם. (עמ' 21)

כל משפחה חדשה המגיעה לבסיס זוכה לקבלת פנים בדמות שכנה ותיקה יותר המצלצלת בפעמון הדלת ובידה מחזיקה עוגה חמימה שנאפתה זה עתה, בליווי חיוך רחב תוך כדי מילות ברכה. קהילה חיה ופועמת. מגוננת.

ג'ק ומימי הם הורים אוהבים ומסורים לילדיהם. מגדלים אותם באהבה, מגוננים עליהם, הם משפחה מלוכדת הפועלת כצוות. מדלן מעריצה את אביה. הוא החבר הכי טוב שלה. תמיד תמצא אצלו עצה טובה לחיים, הוא המפלט החם והבטוח שלה.

אבל אז קורים דברים שמערערים את כל השלווה הזו. ומה שקורה יחרוץ גורלות, וישנה את פני הדברים לעולם, ושום דבר ממה שהיה לא ישוב לקדמותו. כמו אבן שזורקים על זכוכית, ככה האידיליה הזו מתנפצת באחת, כמו להראות עד כמה החיים שבריריים.
כי השקרים והסודות הם כמו מתחילים מחוט אחד בודד שכרכת סביב עצמך. אבל זה הלך והפך לרשת סבוכה שלוכדת בתוכה עוד ועוד אנשים בדרך. הגרוע מכל היו אותם אלו שנכנסו לשם בעל כורחם.



קשה לי מאוד לסקור את הספר הזה, דווקא הספר הזה, ששנים לא קראתי כמוהו, וכמה אהבתי אותו! יו, כמה אהבתי. אותו אני צריכה לסקור בזהירות כדי לא לספיילר ואז לחרב את הנאת הקריאה לאחרים. הספר מאוד מאוד ארוך, עב כרס וכבד מאוד. (855 עמודים, ועוד כמה נוספים לתודות ומקורות) הסופרת לא מדלגת על שום מחשבה, הגיג, ורגש של כל אחד מגיבורי הספר הזה. והתיאורים. של מקומות, של סיאוטציות. הכל מהכל. זה מה שעושה אותו לכזה ארוך.יהיו כאלה שיגידו שהיה אפשר לקצץ ולדלג. אני אומרת לא! שום מילה בספר הזה לא הרגישה לי מיותרת, והעוצמה של הספר הזה מגיעה מכאן, מריבוי הפרטים.כי התמונה המתקבלת כל כך מלאה (אבל לא עמוסה) הנותנת לקורא הרגשה שהוא שם, בסנטראליה.

הסופרת הצליחה להעביר בדיוק את שרצתה להעביר, שום דבר לא הלך לאיבוד במלאכת התרגום, ואולי תרמה לכך העובדה שהתרגום נעשה בשיתוף פעולה עם הסופרת.

בשליש האחרון של הספר כבר לקחתי את קופסת הטישו לידי,לא הפסקתי לדמוע.
"צער חדש מחריד מרבצו צער ישן. אנחנו באים להתאבל אצל אותה באר, ובכל פעם היא מלאה יותר." (עמ' 786)

מכירים את רשימת חמשת הספרים הכי הכי? לכל אחד יש כזו. לא תמיד זה סיפור גדול מהחיים, או דמויות שנצרבו בך. לכל אחד הסיבות והבחירה שלו. אצלי זה הספר שמצליח לשבת לי על משבצת הרגש. כמו פעמון קטן, שמדנדן לך בנשמה, ותמיד ההד שלו יישאר בך. הספר הזה הוא כל כך חד פעמי, הוא כל כך וואו, שהוא הולך להיכנס לרשימה הזו ולשבת בה במקום של כבוד.

מזמן לא קראתי אחד כזה.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על מעוף העורב