ביקורת ספרותית על מחר ועוד מחר ועוד מחר מאת גבריאל זווין
ספר בסדר

---

תענוג לכתוב ביקורת של חמישה כוכבים, ולא פחות מכך - לכתוב קטילות של כוכב אחד. שני הקצוות מתדלקים אותי היטב: האחד בהתלהבות ובתשוקה ובתחושת שליחות, האחר בזעם קדוש.
אבל כשאני נתקלת בעוד מקרה טיפוסי של שלושה כוכבים, אני מוצאת את עצמי מתלבטת אם בכלל לטרוח לכתוב עליו. ככל שהוא יותר בינוני, הסיכוי שאתעמק בו יורד באופן מעריכי, משתי סיבות: (1) הוא דורש אנרגיה, כי קשה יותר לפצח רגשות מעורבים; (2) אני מוצאת את עצמי אדישה מכדי להשקיע את האנרגיה הזו.

הפעם החלטתי לחקור את האדישות שלי. או יותר נכון, את תחושה הריקנות והנמלוּל שהספר הזה הותיר בי.
איפה מתחילים? סימניה, כמובן. רויטל ק' תיארה את התחושות שלי בקירוב, אבל התרשמתי (והיא תתקן אותי אם אני טועה) שגם אותה הספר לא עניין מספיק כדי לחצוב את המקור לתחושות האלה.
המשכתי לגוּדרידס וקראתי ביקורות בעיוּן, בחיפוש אחר התבטאות שתמצא הד בליבי, אבחנה שתפרוט על איזה מיתר, שתסביר לי בחדות מה לא עבד לי. הטענה הנפוצה ביותר שהזדהיתי איתה הייתה שההתחלה של הספר הזה מבטיחה ומעוררת הזדהות עם הדמויות, אבל בהמשך ההזדהות הזו מתפוגגת והספר נהיה מניפולטיבי, יומרני, חזרתי וחסר מיקוד.

ואז נפל לי האסימון – כמובן. גבריאל זווין כתבה התחלה נפלאה כי היא מספרת בחסד. כלומר, הכישרון של הוא לספר, לא להראות.
היא לא בונה סצנות שאפשר לחוות במלוא־החושים; היא לא דיאלוגיסטית מחוננת, ולא חובבת גדולה של סאבטקסט.
אבל זה לא אומר שהיא לא מוכשרת. היא מצוינת בהנחת היסודות לסיפור, תיאורי אקספוזיציה בהירים, היסטוריה של הדמויות. היא אנליטית ויעילה ולא בלתי־רגישה. אבל הרגישות שלה מוגבלת למבט מקרו, היא בוחנת מרחוק, כמו מציגה עולם זעיר, מפורט ומושלם בתוך כדור זכוכית שקוף. היא לא לוקחת אותנו פנימה אל תוך הכדור הזה, אבל היא מציגה לנו את יופיו, את הדיוּק שלו, את פתיתי השלג החינניים שמסתחררים כשמנערים אותו.
זה נהדר בשביל אקספוזיציה. אבל אחר כך אנחנו מצפים לצלול פנימה, להיות בתוך הדיאלוגים, בתוך היומיום, וזה לא קורה. אז אנחנו מאבדים אחיזה בדמויות, ומפתחים כלפיהם אדישות. העלילה רצה כל כך מהר על פני שנים כל כך עמוסות, שהיא לא נותנת הזדמנות להיקשר רגשית.

או במילים אחרות, זווין כותבת כמו מפתחת, לא כמו שחקנית. היא נותנת לנו את הארכיטקטורה המלאה של העולם, אבל היא אף פעם לא מוסרת לנו את הקונסולה לידיים.

» ביקורות נוספות של מִשְׁאלת לֵב
» ביקורות נוספות על מחר ועוד מחר ועוד מחר