ביקורת ספרותית על שיעורים בתעופה מאת ג'קלין מוריארטי
ספר טוב

---

לא על כל אובדן החברה מאפשרת לנו להתאבל כמו שצריך. אביגיל בת השלושים וחמש, למשל, לא קיבלה מעולם הזדמנות להתאבל על הטרגדיות האישיות שלה.
אחיה נעלם כשהייתה בת שש־עשרה; בזמנו היא לא יכלה להתאבל עליו, כי אולי הוא יחזור.
הנישואים שלה התרסקו והיא איבדה את אהבת חייה, אבל אז נשללה ממנה את הזכות להתגעגע אליו ולהתרפק על זכרו – וגם הזכות לכעוס, שלא יאשימו אותה שהיא מרירה ותקועה בעבר.

אביגיל היא מצחיקה, קלילה וחדת אבחנה. קחו את האישיות הזו; הפכו אותה לאם חד־הורית של ילד בן חמש, מקסים אך תובעני; תפזרו כמות נדיבה של עצב לא־מעובד - וקיבלנו את המתיקות המרירה הנפלאה, החמקמקה, שאני כל כך אוהבת לפגוש בספרים.
הערכתי את האופן שבו אביגיל ניסתה לפענח את האובדן הכפול שחוותה, את האופן שבו הסופרת לכדה את התחושות של התמודדות עם אובדן כזה לאורך זמן, ואת האופן שבו האובדן מחלחל לכל היבטי החיים. כך, למשל, היא מתארת את החוויה שלה אחרי שבשנות העשרים שלה החליטה בסופו של דבר להשלים עם האובדן של אחיה:

רוברט נעלם, ואני לעולם לא אמצא אותו, לעולם לא אדע.
כשהתקווה נשארת בלי אוויר, היא הופכת לתיעוב עצמי. שנאתי את עצמי על כל רגע של התרגשות, על כל בקשת עזרה, על כל התראה שהתקבלה, על כל קליק, על כל שיחת טלפון, על כל שיחה שאי־פעם ניהלתי בנוגע לרוברט.
התיעוב העצמי שלי פרץ אל העולם והתביית על אנשים אחרים: בני משפחה, חברים, ארגוני נעדרים. למה אתם מחפשים נעדרים? לעגתי. אין דבר כזה "אדם נעדר". זאת אשליה, תקוות שווא.
כל מי שקיווה למשהו היה ראוי לבוז.
כל מי שהיו לו שאיפות, כל מי שציפה לתשובה: אנשים ששלחו לי מיילים ושאלו אם אני רוצה להיפגש לקפה; עורכי הדין הזוטרים שהיו ברוטציה בין המחלקות, שיטת הרוטציה עצמה, כתבי תביעה, הגנות, הכול נראה לי כמו בדיחה מגעילה ותפלה.

הערכתי גם את האופן שבו אביגיל לומדת לאמץ את הכאב כחלק ממסלול החיים, ומאפשרת לעצמה ולסובבים אותה לכאוב במלוא מאודם.
יש בספר הזה עומק ועצבוּת אבל אין בו כבדוּת של ממש - הוא הרים אותי לאט והנחית אותי בעדינות. יש בו מוזרוּת, אבל חיננית דיה - הוא מהנה. נחמד להיות בתוך המוח של אביגיל, ושיא החוויה, הכיף הטהור, הוא המוח של אביגיל כשהיא באינטראקציה עם בנה, אוסקר.
חשוב לי להתעכב על החלק של ההורוּת בספר הזה כדי לציין: בדרך כלל אני חשה ריחוק רגשי מעמדות אימהיות של גיבורות – לא בספר הזה. יותר מזה: הספר הזה נתן לי הצצה לחווית אימהוּת שמעולם לא זכיתי אליה קודם. מובן שאי אפשר לקבל יותר מאשר קצה־קיצו של המזלג, אבל זו בלי ספק אחת התמונות הבהירות ביותר שקיבלתי, המשעשעות ביותר, המטריפות את הדעת, המעוררות הזדהות.

אני לא בטוחה שהוא השאיר עליי חותם שיישאר שנים ארוכות, ובמובן הזה זה לא ספר חובה, אבל נהניתי ממנו. אני אוהבת את הקלאס של המורטיארטיוֹת – כתיבה חסרת יומרות, אינטיליגנטית בלי להבליט את זה, בלי להתרברב או להתקשט בשרשראות פנינים.
חוץ מזה, יש לי פינה חמה בלב לספרים שגורמים לי לצחוק בקול.

» ביקורות נוספות של מִשְׁאלת לֵב
» ביקורות נוספות על שיעורים בתעופה