ביקורת ספרותית על לב רעב מאת אשכול נבו
ספר בסדר

---

לעניות דעתי, יש שיפור חד מ״גבר נכנס בפרדס״, האחרון של נבו. כמה סיפורים ב״לב רעב״ מצוינים, כמה מאכזבים, על אף שאני חובבת סופים פתוחים בדרך כלל.
הגעתי לסיפור האחרון, ״פעמונים״, שאני סבורה כי הוא הטוב ביותר בספר זה, והבנתי מה היה חסר. ב״פעמונים״ נבו עושה ניסיונות בהומור ואף מצליח, ובכך רוקם חוטים של הזדהות ותחושת קרבה לדמות הראשית שאת המונולוג שלה אנו צריכים לשאת לאורך עמודים שלמים. והנה בזכות זה חזר הניצוץ, ההתלהבות שחשתי כלפיו והערכה של החוזקות שלו כסופר, שלטעמי היו בולטים ביותר ב״משאלה אחת ימינה״, בו הוא תיאר היטב את דמויותיו והצליח ליצור קשר של ממש עם הקוראים. והרי לשם כך כולנו קוראים, לא? כדי למצוא דמות שתרגיש לנו אמיתית? כדי להתגעגע אליהן לאחר סיום הספרים, כמו חבר מפעם שמזמן לא צלצל?
חסרה לי המקוריות של נבו שקיימת בספרים קודמים. מתפללת שיחליט לחזור לרומאנים ולפתח דמויות כמו שצריך וינטוש את פורמט הסיפור הקצר שמאפשר לו לכתוב באנמיות מסוימת על תחלואות החברה הישראלית. בייחוד כעת, שאנחנו חיים בתקופה בה דרושה כתיבה מרעננת על נושאים שמחים יותר.

» ביקורות נוספות של יעל באקדמיה
» ביקורות נוספות על לב רעב