ביקורת ספרותית על חול כבד - ספריה לעם #268 מאת אנטולי ריבקוב
ספר מעולה

---

איך ספרי מופת עוברים מתחת לרדאר?..

פעם שמעתי סיפור. בן גוריון יחד עם עוד איש בכיר מהנהגת הישוב (לצערי שכחתי מי זה היה) פסעו להם בטיילת של תל אביב. הדבר קרה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה והידיעות על מה שקורה ליהודים באזורים שנכבשו על ידי הוורמאכט החלו לזרום לארץ. הסכנה שגרמניה תפלוש גם לא"י הייתה ממשית והשניים חשבו על דרכי פעולה אפשריים עבור היהודים אם הדבר חלילה יתרחש. כשהם מתבוננים בזוגות הצעירים הנראים חסרי דאגות, במשפחות המטיילות להן להנאתן, בילדים המשחקים סביב, שאל איש את רעהו כיצד זה ייתכן שזוועה כזו של הרג המוני והתעללות תתרחש פה, זה לא נראה מציאותי, הרי אי אפשר להאמין בזה!
ענה לו השני: "גם הם בפולין לא האמינו..."

את אנטולי ריבקוב (ארונוב בשם משפחתו האמתי) אני מכיר לפי הספר המצוין שלו "ילדי ארבט" שקראתי לפני שנים רבות. כבר אז התרשמתי מיכולתו לספר סיפור, לכתוב על החיים בתקופות אפלות בדרך מופלאה, להגיש את הנכתב לדמיונו של הקורא בצבעים חיים, בבהירות וממשות ולא בצורה מעורפלת בשחור – לבן כמו שזה הרבה פעמים קורה כשפונים לסוגה הזאת בספרות.

ברומן רחב היריעה שלו "חול כבד", מטפל ריבקוב בשלושה מישורים , בהם חלו תמורות מרחיקות לכת בחיי היהודים במה שנקרא פעם "תחום המושב" במזרח אירופה. ריבקוב עצמו נולד, התחנך והתבגר באותם המקומות בדיוק, חי באותן השנים וראה הכל במו עיניו, כך שיש כאן לצד העלילה המרתקת, תיאור אמין של מאורעות, גורלות של בני אדם ודרכי חיים מה שנקרא "מיד ראשונה". חלקם אוטוביוגרפיים ממש כנראה ואחרים מבוססים על סיפורים אמתיים שקרו לאנשים שהכיר.

המספר הוא בוריס איבנובסקי, יהודי סובייטי שסבו עקר לשוויץ, הפך לרופא מצליח ואמיד, התחתן עם גרמנייה, המיר את דתו ללותרנית וגידל שלושה בנים. עם אחד מהם, יעקב, שהיה הכי פחות מוצלח לכאורה, ערך הסבא טיול שורשים לאותן מקומות באוקראינה, שמשפחתו עזבה פעם. הבן הצליח להסתבך גם שם בכך שהתאהב בבחורה מהקהילה היהודית המקומית, בתו של סנדלר, יפהפייה ושמה רחל. עד כמה אפשרי הקשר בין בת טמפרמנטית של סנדלר מרוסיה ובן פלגמטי למשפחה אריסטוקרטית שוויצרית? כנראה שאם רוצים, אין זו אגדה, כי האהבה העזה ניצחה את כל המכשולים ולאחר שנה שחיו בנפרד בארצות שונות, כשכולם מקווים שיירדו מהשיגעון הזה, הם נישאו לבסוף. כשנמאס לרחל מהגעגועים, מהקור האנושי הגרמני ומהיחס המתנשא של חמותה, החליט הזוג להשתקע באוקראינה והעמיד צאצאים רבים.

אז המישור האחד מדבר על החיים היהודיים בעיירה אוקראינית. וכמו בינינו היו בתוכם מצליחנים וכאלה שנאבקו בגורלם, ביישנים ומוחצנים, מטורללים ומצחיקים, דיכאוניים ומחרחרי ריב, ישרים ורמאים. ריבקוב מתאר את כולם בצורה נהדרת. האהבות, האכזבות, הסקנדלים, היחסים עם בני הלאומים האחרים – הכל נוכח שם בשפע ובצבע. איך הכירו, התחתנו, עבדו ומתו, איך ערכו סעודות רבות משתתפים. אולם התיאורים של ריבקוב שונים מאוד מהדרך של כותבים יהודיים מהשטעטל - אין בה את הדגשת היתר של הניואנסים היהודיים - הם מתוארים בעיקר כבני אדם.

המישור השני מתייחס לשינויים שחלו עם המודרנה והמהפכה הבולשביקית. הצעירים היהודיים החלו יותר להתרכז ברכישת השכלה אקדמית והתרחקו ממשלחי יד מסורתיים. זה הדור, בו מבנה המשפחה השתנה ובמקום משפחות מרובות ילדים, החלו להופיע זוגות עם ילד או שניים, לפעמים ללא צאצאים כלל. החתונות החדשות, אזרחיות כמובן, היו ללא הסכמת ההורים והתרחשו ללא מהומה או טקס, לפעמים אפילו ללא נוכחות המשפחה גרעינית וללא חגיגה כלל. היו כאלה שגם בחרו בבני זוג שאינם יהודים, מה שבימים עברו היה נחשב למשהו נורא. הוא כותב על הרומנים שלו עצמו, על אחותו שהתחתנה הרחק מהבית, על צעירים רבים בסביבתו. במקביל המחבר מתאר את ההזדמנויות שנפתחו בפני היהודים בברה"מ כמו רכישת השכלה, השתלבות בתפקידי מפתח, אך גם מספר באומץ על הטמטום, הדמגוגיה והאכזריות שהיו נפוצות במשטר הזה.


המישור השלישי הוא השואה. הגברים הצעירים ברובם גוייסו למלחמה, אך מי שנשאר, מנת חלקו הייתה מרה הרבה יותר. ניכר שריבקוב יודע על מה הוא מדבר, כיצד הוא שאל ותחקר ניצולים(יהודים או גויים) שנותרו בחיים והיו עדים לזוועות. הוא כאמור, מכיר היטב את המקומות והאנשים שהוא כותב עליהם. וכאן אני רוצה להדגיש שמדובר באחד מספרי השואה הטובים ביותר שקראתי, אולי אף הטוב שבהם. גם בהקשר זה הוא מיוחד. הוא מביא את הסיפור של אותן גטאות קטנים שלא נשאר מהם כמעט כל זכר, פרט לעצמות שנותרו באדמה לעולמים. אנחנו ממעטים לשמוע על עיירות כאלה, של כמה אלפי יהודים שנמחקו מהר. כיצד אנשים סירבו להאמין לשמועות ולברוח, כיצד נרצחו על כל "עבירה" פחותה כמו איפור בגטו, כמו הריון, כמו מילה לא במקום. כל המיתות המשונות שיכלו לקרות לילדים מול עיניי הוריהם ולהיפך, על המשת"פים ... וגם על הגבורה. להבדיל ממה שמקובל לחשוב, רבים לא הלכו כצאן לטבח ואל מול הבלתי נמנע בחרו במאבק. אולם אנחנו ממעטים להכיר את הסיפורים של המקומות הקטנים להבדיל מגטו וורשה למשל...


הספר יצא לאור בשנות השבעים, אך למרות כשרונו של ריבקוב, התקבל בצורה צוננת מאוד על ידי פרנסי התרבות בברה"מ ופורסם רק אחרי כמה שנים. השלטונות לא אהבו את כל השיח על שואת היהודים, ביקשו להשתיק אותו ורצו לדבר בצורה כוללנית על "סבלו של העם הסובייטי". בנוסף, אף על פי שהמדינה כביכול הכירה בפשעי הסטליניזם, היא מאוד לא אהבה להיזכר בו ולדבר עליו. הספר הזה וסדרת 'ילדי ארבט', הפכו את ריבקוב מסופר מוערך ויקיר המשטר לאישיות לא מאוד רצויה בחוגי הספרות הפרו – סובייטית ולמנודה. את סוף חייו הוא העביר בארה"ב.
הספר זורם, כתוב בצורה נפלאה ומומלץ מאוד.

» ביקורות נוספות של Pulp_Fiction
» ביקורות נוספות על חול כבד - ספריה לעם #268