אזהרת טריגרים של סוגי מוות והתעללויות בשואה
" לא בגיטו תלו אותו, אלא בכיכר שלפני הגיטו, כך שייראו הכול וייראו, על חזהו תלו שלט: פרטיזן.
כך נפל אבי, יעקוב איוואנובסקי, בן חמישים ושתיים, יליד באזל שבשוויץ. "
העיניים רותקו אל הכתוב. האצבעות אחזו בחוזקה בספר. משתהות לנוכח גדולתן של הדמויות, אל מסכת האירועים והייסורים שעברו ברבות השנים עד לאימי השואה, שם חוסלו רבבות אנשים, משפחות שלמות.
זוהי סאגה משפחתית ענפה המתחילה את קורותיה אי-שם בתחילת שנות ה-20, כאשר בחור שוויצרי ממוצא גרמני-רוסי מגיע עם אביו אל עיירה קטנה באוקראינה ומתאהב בכל מאודו ביהודיה אוקראינית יפיפיה אך לא פרייארית בכלל.
אהבה זו שתפרח בין השניים תלווה אתהסיפור לכל אורכו, תהדהד בכל שורה ושורה כאשר המספר ישפוך בפנינו את תולדותיו, הלא הזוג הצעיר הם הוריו. הרבה כבוד ישרור בין הילדים להוריהם, האב השקט וטוב הלב, האם השולטת ביד רמה על משפחתה היא זו שלובשת את המכנסיים בבית.
הקסימה אותי הדינמיקה הזוגית ביניהם אל מול הדינמיקה המשפחתית. הילדים גדלים, כל אחד מתעופף מן הקן לבנות את חייו. תיאורים נרחבים ומדוקדקים מאוד של הווי חייהם של המספר בוריס, משפחתו משפחת איבנובאסקי ואפילו עלילותיהם של שכניו, כמעין מקשה אחת של רבגוניות אנושית.
דור בא ודור הולך, דור מתפתח ודור מזקין, נולדים הילדים הקטנים דינה שפוטנציאל השירה כביר מימדים, סשה העדין שעיניו טובות וגופו עדין, כשל אישה, וכמובן איגור הנכד הקטן, בנתם של ליובה, אחותו של בוריס, שהיא רופאה וכך גם בעלה.
אידילאיה משפחתית קטנה, כשהגרעין המשפחתי הוא קשה יום אך מרוצה ממצבו. השנים נפרשות, מים הולכים ומתרבים, הקומוניזם מזקיף ראשו ועד ימי השואה שמהפכים את הקערה על פיה. דינה, סשה ואיגור יהיו אמיצים לא פחות מהמבוגרים וימותו בגבורה.
מאה העמודים האחרונים מתארים את כניסת הנאצים, פלישתם אל אוקראינה והקמתם של גטאות. חוסר אמון כללי באוכלוסיה היהודית בדבר אכזריותם של הנאצים. אמו של בוריס המספר טוענת בתוקף שאין סיכוי שהגרמנים, שידועים בדקדקנותם ומידתם הנוצרית, יתחילו לבצע אקציות וטביחות ביהודים וכפי שזה התחיל, זה יסתיים.
מחשבה פשוטה, כביכול, שתעלה לה ולשאר פתי האמונה בחייהם.
מאה העמודים הללו גרמו לי להחסיר פעימה. להשתהות לנוכח אכזריותם הבלתי נסבלת ובלתי אפשרית של הנאצים. אי אנשויותם של הנאצים הייתה ידועה לי מימים ימימה. בתור בת העם היהודי, אכזריותם לא הייתה לי זרה מכיוון שקראתי, שמעתי אינספור עדויות וכמובן ספרים וסרטים אך הספר הזה חידש לי את המושג והאיר אותו באור אחר, אור מבחיל שבעתיים.
נחרדתי, פשוטו כמשמעו, מאכזריותם חוצת הגבולות של המנוולים, שהשתעשעו להנאתם, כך מצוין שחור על גבי לבן, מתחרות בזויה ומחליאה ביותר של עריפת ראשם של ילדים, מי שעורף באופן השיטתי, החד והמהיר יותר, זוכה בנקודות.
יריות ללא הינד עפעף, חבטות, פרגולים, תאי גזים למכביר, אכזריות שרק השטן ידע כמותה. חיות אדם, אפילו חיות לא מתעללות כך בבעלי חיים אחרים מכיוון שלהם זה צורך הישרדותי אכילתו של האחר, אין להן מודעות למעשיהן זהו טבען אך אצל הגרמנים, מדוע לעשות מעשים נפשעים כאלה? זו שאלת השאלות. שטיפת מוח או פשוט אכזריות טהורה של אלפי חיילים נאצים?
יום אחר יום של שלילת זכויות בסיסיות, הפיכתם של האנשים לסחבות, לרמוס את כבודם בזה אחר זה, אפילו למנוע מהם את הדבר הבסיסי ביותר מעבר לאוכל: מוות בכבוד!
לקרוא ספר שואה הוא תמיד קשה עבורי שכן האכזריות בו לא מחלחלת לתוכי. אני מתקשה להבין את גודל האכזריות ועוד מאומה שהיא מתורבתת! מתוכם ייצאו מטובי הפילוסופים, הסופרים כדוגמת קנט, רילקה, גתה, ברכט, מרקס, תומאס מאן ובתו, היינריך היינה, איך לעזאזל מתוך אומה כזאת מתורבתת, מנומסת, דייקנית, יצא רוע שחור כזה? כתם שיכתים את האומה הגרמנית לעולמים?
לא משנה כמה מרקל ניסתה לגייס את כל מאמציה לגשר על הפערים שנוצרו בין ישראל לגרמניה, לא משנה כמה הבא לאחריה מנסה וינסה, השואה זה כתם בל ימחה! וזה רק בין הגרמנים לישראל בלי לקחת את כל משתפי הפעולה ממדינות אחרות שאינם גרמנים כמו הונגרים, צרפתים, וכן הלאה.
ספר זה הוא קשה לעיכול במיוחד אך גם חשוב בה בעת לקריאה. אומנם הספר אינו אוטוביוגרפי כפי שהוא מתיימר להיות מבין שורותיו אך אני מניחה, מן הסתם, שמבוסס על דברים מציאותיים ולכן יש לקרואו ויפה שעה אחת קודם. יש ללמוד כיצד משפחה אחת נבנתה, במשך שנים בנתה עצמה בזהירות ואיטיות, כמו מושבת נמלים, צעד אחר צעד, עיירה שלמה נבנתה, ובאבחה אחת חוסלה, נחרבה, חיים שלמים שהיו נמחו מעל פני האדמה.
לא בכדי הספר לא מתחיל ישר באימי השואה, זוהי ככל הנראה שיטה מחוכמת של הסופר לבנות מתח, ציפייה ובעיקר חיבור והזדהות לדמויותיו מצד הקורא, להכניסם אל תוך עורקיו, נימיו, לגרום להם להיות חלק מחייו וכאשר ינחת עליהם הגורל הדבר יזעזע את הקורא. זה מה שהסופר הצליח לעשות איתי. גרם לי כמעט לדמוע כאשר הייתי עדה לניסיונותיה הנואשים של אם המספר להציל את בעלה יעקב, אביו של המספר, מאימת המוות בתור בן תערובת שאמו גרמניה אך האב סירב להחלץ, הוא רצה ללכת בשביל המוות יחד עם אשתו ועם ילדיו ונכדו כי לא ראה טעם בלעדיהם וכאשר הוא הבין שמותם של רבים תלוי בו הוא הקריב עצמו למענם. איזו אצילות נפש! גדולת רוח המתעלה על מוגבלותיו של הגוף האנושי!!!
הזוועות היו קשות פי כמה כי הרגשתי חיבור לדמויות, לא הצלחתי להאמין כי הן אינן. שחלומותיהן נגדעו באחת. בהנף גרזן, רובה או פרגול. גבורתם של הנספים לא ידעה גבול. הם ידעו שאחירתם הגיע אך העדיפו למות תוך קרב ולא לצעוד כצאן לטבח, לא להשלים עם מותם אלא להלחם על מוות בכבוד תוך הפלת חללים רבים מצד האויב הגרמני במידת האפשר. ניסו להחזיר לעצמם צלם אנוש באותם רגעים אחרונים.
בנימה זו, אסיים את דבריי בזו הלשון: אחד הספרים היפים והמזעזעים שקראתי! שווה כל טיפת זמן של קריאה.
" שלושה ימים הייתה דינה מוקעת על הצלב.
ליושבי ראש היודנראט נתמנה חוניה ברוק, עוזרו של יוסיף. חוניה ברוק חתם על כל דבר שתבעה ממנו אמי, הוא פחד ממנה, ואולי השתתף בצערה- עשרת האנשים שרשם חוניה כנפטרים היו יוצאים את היער שנים-שנים , ואיגור הקטן, שידע את הדרך, היה מלווה אותם.
כך מתה דינה שלנו, ייזכרו לעד גבורתה ועוז רוחה! וקללת עולם תחול על ראש התליינים!"
