ביקורת ספרותית על נמר מעופף - רומן מאת יעל טבת קלגסבלד
ספר בסדר

---

****




איי, ישראל הראשונה, ישראל הראשונה. הכול יש פה - הקוקו, הסרפן, בית עם גינה במושב, אבא מג"ד שהתחתן עם אמא פקידה (וממשיך לקרוא לה ככה אחרי עשרים שנות נישואים) ואחרי שהשתחרר מהצבא בתנאים לא אופטימליים עבר להייטק, ילדים מוצלחים שרוצים להתגייס לסיירת גולני או ל"עוקץ", ארוחות של שניצלים ופתיתים וסלט קצוץ, יום העצמאות עם דגל במרפסת והתכנסויות משפחתיות מאולצות בליל הסדר. גם אבישי בן חיים לא היה יכול לכתוב את זה יותר יפה.

אז מה קורה לכל היופי הזה כשמתרחשת טרגדיה, והילד המוצלח-גם-אם-עדין יורה בשגגה בחבר הכי טוב שלו עם הגלוק-שלל של אבא שהוסלק בין הגרביים במגירת שידה לא נעולה? הכול, כמובן, מתפרק, ובדרך הכי ספקטקולרית, ישראלית וצפוייה מראש. הכותרות הצהבהבות המרומזות בעיתונים, והשכנים שמפנים עורף, והמשפחה שלו והמשפחה שלה ועורכת הדין הנשכנית, והאח בקורס קצינים שהאירוע רק מכתים את עתידו המפואר, שלא לדבר על הכמעט-מאהב של האמא, והכלב המשפחתי הזקן שצריך להרדים כבר.

אבל זה מה שנראה על פני השטח. תכל'ס, בין השורות הרהוטות-מאוד האלה, אי אפשר שלא לחוש מין אי נוחות גוברת, שלא לומר אנטגוניזם עד כדי סלידה כלפי המספרת (מיקי מילוא: אמו של הנער היורה, אשתו של המג"ד לשעבר, אחותו של הנוסע בזמן וכן הלאה). מצד אחד היא מתקבלת כמאוד אנושית, מתפרקת במקומות הנכונים, מתאפרת במקומות הנכונים, שונאת את השכנים במידה הראוייה... אבל מצד שני, היא כזאת פאקינג מעצבנת. כאילו לקחו את כל מה שרע באשכנזים, ודחפו את זה באישה אחת. מיי גוד, זה מקריפ, איך הגברת הטרחנית הזאת, ש"שולפת את הגלוס" איזה עשר פעמים בספר (כשהבן יקיר לה שולף את הגלוק - אני די משוכנע שמשחק המילים הזה לא מקרי) מספרת לנו יותר מכפי שאנחנו צריכים לדעת, ובעיקר דברים שמשקפים את עולמה הפנימי של הכותבת (שבעלה דרס אמא וילד קטן עם הג'יפ האימתני שלו) - מה קורה למשפחה אשכנזית (טחונה) כשמתרחשת טרגדיה (באשמת מי מבני המשפחה) והם צריכים להחזיק פאסון מול העולם. שולפים ת'גלוס, אלא מה. או את הפנקס צ'קים. והתקשורת, למי יש כוח לזה, אלוהים

ובכל זאת, טו בי אונסט, צריך להגיד שי.ט.ק. כותבת ממש טוב. אמין (אבל מעצבן), טבעי, ולא מאומץ. בתחילת הספר זה היה אחלה ממש, אבל בערך מהאמצע קלטתי שמתישהו הפסקתי להתלהב מהכתיבה והתחלתי להתעצבן מחוסר התוחלת שבה. מה בעצם רצית להגיד, אחרי הכול? גם אחרי שסיימתי לקרוא, הבנתי שהשאלה הזו לא נענתה, ושנשארתי עם תחושה עמומה של חמיצות ששום צחצוח שיניים לא יעביר.


*****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על נמר מעופף - רומן