אמא נמרה
הספר נמר מעופף, של יעל טבת קלגסבלד, הוא מסוג הספרים שגורמים לי לעתים להתלבט, האם מדובר בספר ממש טוב, או בכזה שהוא במקרה הטוב בינוני. בדילמה הזאת, אני מבקש לשתף.
אז מה עובד טוב בספר הזה, כתיבה יפה ושוטפת לסיפור העלילה, המחולקת לפרקים קצרים, בעלי כותרות מרהיבות. טבת, מתארת את גיבוריה, בצורה מדויקת וקולעת, את חייהם ואופיים, כמו בפתיחה בה מיקי, גיבורת העלילה, מתלבטת בבחירת צבע לק לציפורני ידיה. התלבטות כל כך יפה לתיאור אופייה של מיקי ולבטיה. הסצנה הזאת גם מתארת באופן מקורי, את יחסי הגומלין, בין העולה החדשה מרוסיה העושה לק למיקי, הוותיקה בעלת המעמד. סצנה שהיא נייר לקמוס, שיתבהר בהמשך ויסווג את בני האדם בעלילה, לאלה שמסוגלים לחמול ולבטא נאמנות, ולאלה המתאכזרים לזולתם, כאשר הוא הופך לפגיע.
טבת, עושה גם שימוש נפלא במטפורות המספרות לנו על הערכים שגיבוריה חיים על פיהם, כמו העובדה שהאייקון של מתן, בעלה של מיקי, הוא הנמר המעופף, סמל סיירת גולני, לתפיסה גברית לוחמנית, המייצג את אישיותו בדרך מקורית, אפילו סטראוטיפית וכמעט ויזואלית, כמי שמביט על החיים כמלחמה מתמדת. מול החיה המפוארת, טבת מעמידה גיבור אחר, שותק המבטא את עצמו בנוכחותו, צ'ארלי, כלבה של מיקי, ההולך וגוסס, ומפיץ ריח של מוות, ובכך הוא מהווה מטפורה נהדרת לריקבון המנוגד לעוצמת חיותו של הנמר המעופף.
זהו סיפור על מיקי, הפקידה הפלוגתית ומתן, המפקד שלה שהתאהבו. סיפור עם נרטיב שדוף, אותו מתחה טבת, לאישה המסורה הממשיכה להיות תומכת לחימה לבעלה, גם שהוא פשט את מדיו, והפך ליזם הייטק נמרץ. היא בבית וגננת והוא ממשיך להסתער על יעדים כלכליים, אבל יש לה רצונות קטנים משל עצמה, כמו ללמוד עיצוב פנים, שוב מטפורה מפוארת לאדם המבקש מעט לשנות באמצע חייו.
קו פרשת המים של הסיפור הזה הוא גנרי, כמו האקדח של צ'כוב מהמערכה הראשונה היורה באחרונה. טבת, הפכה אמירה זאת על פניה, בשעה שהאקדח שלה, ירה תרתי משמע, במערכה הראשונה, בבום וטרח, ומרגע זה, הבית של מיקי, הוא על סף חורבן, והיא יוצאת להיאבק על שלמותו, ברגעים בהם בעלה מגלה רפיון, או עשוי להיות נאשם. מיקי הרצסיבית, בהדרגה צומחת ומתפתחת לאמא נמרה. בהחלט סיפור מעניין ובעל פוטנציאל.
אז מה מפריע לי. חוסר היכולת של הסיפור, להבקיע את התיאורים החיצונים הטובים, ולרדת לנבכי נפשם של הגיבורים בצורה משכנעת, ולתאר את המשברים הגדולים וסערות הנפש אותם הם חווים, ולגרום לי להזדהות איתם, או ממש לסלוד ממעשיהם, וזה לא הרגיש לי כמעט בכל חלקי הספר הזה, להוציא את סופו המרגש.
לספר נמר מעופף, יש עוד יתרון אחד מפתיע, טבת, מתארת בספרה, את האליטות המרגישות גאווה שחוקה בהשתייכותם לאחים לנשק, או כפי שאנשי תקשורת מסוימים אוהבים לכנותם כעת כפריביגליים. בספרה של טבת, הם מופעים כבני מושבי הוותיקים, שהתגייסו ליחדות היותר מובחרות, כמסורת ואמצעי לטיפוח האגו, ומשם המשכו לכבוש יעדים כלכליים בחברות הייטק. אך המושבים של פעם, גם הם שינו את ערכיהם, כמו הסולידריות שאבדה מזמן, מה שהופך את המושב הדמיוני של טבת, למיקרוקוסמוס לחברה הישראלית כולה.
טבת, לא חוסכת מגיבוריה ביקורת סרקסטית. בכך ספרה הוא אמירה רלוונטית למציאות הנוכחית, המטילה ספק במעמד האליטות המייסדות בחברה הישראלית העכשווית, אך עדיין לטבת, חמלה, למי שנטלו חלק מרכזי בפרויקט הציוני, וכעת קבוצות אחרות בחברה הישראלית, מטילות ספק ממעמדן הנוכחי, ולא פעם, אף נוטות לבזותם, מה שהופך את הספר הזה לרקוויאם לציונות של פעם.
לכן לאחר ששקלתי את הנימוקים בעד והנגד לספר הזה, אני יכול לסכם, ספרה של טבת, הוא בהחלט מעניין, וכתוב טוב ורלוונטי בצורה מכאיבה, אך הוא לא חף מחולשות, כמו הקושי שלי להזדהות עם הדמויות.
![100 חורפים [מאה חורפים]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers3/35484.jpg)
