ביקורת ספרותית על מחרוזת ענבר מאת אלי עמיר
ספר טוב

---

מחרוזת ענבר שבורה לחלקיקים אדומים. מחרוזת שכל חלק משלים חלק אחר במהלך חייו של אדם אחד.
כל חלקיק מעיד על עולם ומלואו שהאדם חווה, טעם והריח במהלך חייו. כל חלקיק אוצר בתוכו אלפי זכרונות של אלפי רגעים ורק כאשר עברת כברת דרך בחייך אתה יכול להגיע אל שלב הסיכומים.

אלי עמיר עבר כברת דרך בחייו. הוא בן 86 כמעט שהוציא ספר מעט שונה מספריו האחרים. בתחילה, הדבר איכזב אותי מעט מכיוון שחפצתי וכמהתי בספר חדש פרי עטו אך שיהיה עוד רומן משובח, אולי אפך בסגנונו של מפריח היונים, ספר שעד היום אירועיו ותיאוריו מהלכים עלי קסם אקזוטי ושונה.
על כן, החלטתי שאת ספרו זה של אלי עמיר לא ארכוש וכיזדמן לספרייה אני אקח אותו. כך היה. האם אני מתחרטת שקראתי? לא. האם הוא הטוב בספריו? לא. לחלוטין לא. חסד זה שמור למפריח היונים.

אולם, גם אם ההנאה הייתה פחותה מספריו האחרים, גדוגמת אהבת שאול, מה נשאר וכדומה, כן הרגשתי שבסיום הקריאה נכונה לי הנאה, הנאה מהכרות דמותו הצנועה של הסופר הנפלא, הכרות עם תחנות חייו השונות שלא הכרתי לפני כן, וגם אם הצטיירו מתוך ספריו שהם אוטוביוגרפיים במידת מה, הספר חידש לי לא מעט.
למשל, לא הכרתי היטב את דמותו הפוליטית ולא ידעתי על פעילותו הרבה במישור הקליטה והעלייה, על נסיעותיו התכופות לארצות אחרות בכדי לקדם עניינים הקשורים לקליטה ועלייה, עזרה ליהודים שנותרו שם, בארצות הנכר.

יתרה מזאת, לא הכרתי את דמותו של אלי עמיר כאב וכסב וגם כאן ישנה הצצה לא מעטה לדמות זו. כיצד עמיר מתפקד כסב, כיצד הוא אוהב אהבה גדולה את נכדיו ומקיים את הבטחתו לנכדו הגדול שלא ינטוש אותו.
מלבד זאת, אישים מוכרים יותר ופחות מאכלסים את הספר ואת כולם זכה לפגוש אלי עמיר: שמעון פרס, אריק שרון, יצחק רבין ואישתו לאה, השחקן חמסקין שהייתה לי זו הפתעה נעימה לקרוא עליו ועל התרשמותו הרבה של אלי עמיר ממנו כשחקן שכן למדתי עליו באחד מהקורסים וזה היה נעים להיזכר בכך.

אלי עמיר גם נזכר בילדותו בעיראק ובימים שהיו הפוגרומים כנגד היהודים, הימים שגיבשו את החלטת הקהילה היהודית לעזוב פה אחד, במחי יד ובכהרף עין את העיר האהובה, את ניחוחות החידקל והאוכל העירקי הדשן ולעלות אל הארץ המובטחת שהיא בהישג יד, ארץ שחלומות ושברים מצויים בה, ארץ שכל התקוות ווההבטחות לעתיד טוב אך גם כישלונות מתממשים ומתגשמים בה בערבוביה וכאוס, אנדרלמוסיה שלמה של צבעים וריחות אחרים, קשים ולא מוכרים.
כל זאת מתאר אלי עמיר בשורות ספורות אבל ברגש עז. לא קל לעולה חדש לפלס לו דרך ומעטים שמצליחים לעשות זאת בהצלחה אבל אלי עמיר עשה זאת באופן המלא והשלם ביותר. אין זה אלי עמיר הכל יכול, לכאורה, רק המבוגר הנשוא פנים שניתב לעצמו ולאחרים נתבים, אלא הוא גם שב אל ימי נעוריו, כאשר הוא הנער הקטן, המביט אל ימי עלומיו ברעדה ואל מבוגריו בהערצה.


כאמור, מדובר בספר נהדר שחושף בפנינו צדדים בדמותו של אלי עמיר שלא בהכרח הכרנו. לא רק אלי עמיר הסופר, המלהיב במילים והמשקיט את הנפש באותיות אלא אלי עמיר של ילדותו, בגרותו וזקנתו המשורטט בטוב טעם, רגישות ואהבת אדם רבה, כפי שאלי האדם הסופר והאדם כאחד יודעים לבצעו על הצד הטוב ביותר.

"כל ימי חייו עבד סבי לפרנסתו ולפרנסת סבתא. בארץ חיפש עבודה ולא נמצאה לו, ובסופו של דבר מצא עבודה במריטת נוצות מתרנגולות שחוטות, ובלבד שלא יזדקק לאיש. בתוקף סירב לקבל עזרה מבניו. בפעם הראשונה שאושפז ונשאל לגילו ענה: "הנני עלם בן שמונים וחמש שנים". שנים ליוויתי אותו לכל מקום ולא חדלתי להתפעל ממנו. ממנו למדתי לא להתלונן ולא להתמסכן, למצוא את דרכי על אף כל המכשולים שנערמו בפניי ולשמור על חיוניות ואופטימיות. כמספר סיפורים מופלא ידע לרתק את מאזיניו, שהיו נאספים סביבו בכל מקום שהגיע אליו, וקהל כזה רציתי גם אני."

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על מחרוזת ענבר