#
הוא לא מקמץ במלים, קינג. 792 עמודים לספר! וזה בלי "אחרית דבר" די ארוכה ודי מעניינת. הוא אמנם לא מדגדג את "העמדה" שאם אני זוכרת נכון היה בסביבות ה 1000 עמודים, ועדיין זה ספר ארוך מאד וכבד, שכולל את כל הסממנים הידועים לכתיבתו של קינג: תיאורים מלאי חיים, על גבול הקולנועיים של השתלשלות הדברים, כוחות אפלים הרוחשים מתחת לעלילה, קורט אימה, המון "טוב" ו"רע" נוצריים והמון חיים לעלילה שהיא בין סאגה לרומן. מה הוא לא? הוא לא היסטוריה חלופית, למרות הנושא. הייתי אומרת שהוא ז'אנר לעצמו.

סיפור המסגרת הוא נסיעה בזמן של הגיבור, שמטרתו לסכל את רצח קנדי ולשנות את ההיסטוריה של העולם. עזבו פרדוקסים, שכולם מכירים על נסיעה בזמן, תחשבו על שינוי של פרט היסטורי מהותי. מי אמר שהשינוי יהפוך את העולם לטוב יותר? על זה הספר. האם השינוי יורגש? אנחנו מתנקשים בדי הרבה מנהיגים של הצד השני. נראה לי שלא עוברים יותר משבועיים שהדברים שבים למסלולם, כאילו לא מת המנהיג. אולי אם היינו מצליחים להקים לחיים מנהיגים מתים, היינו מרגישים בשינוי מגמה?

ג'ייק אפינג – שעונה למספר שמות בסיפור - מגיע לראשונה לשנת 1958. הוא יכול להישאר בעבר כמה זמן שהוא רוצה (ספציפית אם הוא צריך לסכל את רצח קנדי הוא צריך להישאר שם כחמש שנים) כשיחזור, בהווה שלו, זה יהיה אחרי 2 דקות. הוא עצמו לא יוכל להנות מחיים רגילים + הצערה, ויחזור אבוי, זקן באותו זמן שבילה בעבר. דמיינו שהוא נפרד מאיזה ידיד, ממהר למקום(?) המאפשר חזרה לעבר, מבלה יפה, חי את חייו, חוזר להווה, ו... נפגש עם הידיד הזה, שחזר לקחת מטרייה. מה ירגיש אותו ידיד למראה ידידו שהזדקן לו בשנים בשתי דקות? קינג מדלג על פרדוקסים וממציא כמה אחרים, שיהיה מעניין. יש בסיפור תיאור פלסטי ומצמרר של תקיפה: מכות, חבלות, אכזריות, נזקים גופניים קשים, החלמה ושיקום ממושך מפגיעות ראש. נזכרתי שקראתי תיאור כמעט זהה ב"בית הקיסוס" של טאנה פרנץ'.

לא יכולה להגיד אם התחקיר של קינג לגבי אותן שנים הוא טוב או לא. אולי אמריקאי שחי שם בשנים האלה יוכל להתייחס לזה. התרבות האמריקאית שהיתה נהוגה בעיירות קטנות בשנות החמישים לפי הסיפור, דומה למה שהיכרתי מספרים עכשוויים. עיירה נידחת, כולם מכירים את כולם, הולכים לכנסייה בימי ראשון כדי לפגוש ת'חבר'ה, החיים התרבותיים מתרכזים בספורט של תלמידי התיכון ובהצגות שהם מעלים (אין נשף, תודה לאל). שמרנות מובנית ורכלנות שמאפשרות שליטה על ההתנהגות החברתית. צעירים שותים, נוהגים, תאונות דרכים. שכנות טובה שמתבטאת במזון לחולים, וטיפול בנזקקים. מה שכן - מוזכרות שם די הרבה מכוניות אמריקאיות ענקיות וזוללות דלק. יש גם ניסיון מוסווה להשוות בין קדילק למרצדס...טוב, בסדר.

הספר טוב מרוב הספרים שקראתי של קינג. הוא טוב, לדעתי, גם מ"העמדה" שהוא סוג של דיסטופייה פילוסופית ודומה קצת במבנה (ובאורך...) לספר הזה. קינג פה הוא מרוסן, קוהרנטי יחסית לעצמו, מספר באמינות את הסיפור המעניין. הוא כולל בסיפור הכל: אקשן, רומנטיקה לא דביקה, זוגיות נדירה, קצת הומור, קצת אלימות, תחקיר די מעמיק על רצח קנדי שנותר פצע פתוח בלב האומה, ותמיד נתהה מה היה קורה אילו... האם החוקיות של העולם הופרה ב 22.11.63 ומאז הוא נוטה לכיוון שונה?

רבים המליצו לי על הספר הזה. הוא היה – והוסר - בעגלת הקניות שלי פעמיים כשעוד נהגתי לקנות ספרים בחנויות. אולי אם לא הייתי מוצאת אותו על הספסל לא הייתי קוראת אותו. אם הייתי קינג מן הסתם הייתי מתייחסת לרצונות היקום, ששם לי את הספר ביד ואמר לי "תקראי!" תודה, יקום.

אל הספר הזה הגעתי עם לא מעט חשדנות. בתור קוראת שמעריכה עומק פסיכולוגי נוסח "קרבת דם" או "אלף שמשות זוהרות", סטיבן קינג הרגיש לי בהתחלה כמו "ספר מתח במסווה". ב-200 העמודים הראשונים עוד חיפשתי את הבשר הפסיכולוגי, את התהודה שתזיז משהו עמוק בפנים, ומצאתי בעיקר כתיבה זורמת להפליא ו"קלילות מתוחכמת".
השיא: חדר המורים של 1960
הלב של הספר נפתח עבורי כשג'ייק, הגיבור, משתקע בעיירה ג'ודי והופך למורה. כאשת חינוך, זה היה הרגע שבו הפסקתי לקרוא "עלילה" והתחלתי "לחיות" בתוך הספר. היחס שלו לתלמידים, הדינמיקה בבית הספר של פעם, היחסים המהממים עם סיידי והשליחות החינוכית בתוך זהות בדויה – זה היה ה"בשר" האמיתי. שם קינג מוכיח שהוא יודע לספר סיפור לא כי יש מתח, אלא כי פשוט כיף לשהות במחיצתו.
המשבר: מדבר הריגול
אני חייבת להיות כנה עם הקוראים העתידיים – סביב עמוד 500 הרגשתי מותשת. המעקב אחרי לי הארווי אוסוולד, הפוליטיקה האמריקאית הסבוכה והדינמיקה המתישה של הריגול כמעט הכניעו אותי. זה הרגיש כמו "מריחה" פוליטית שקצת רחוקה מהעולם שלי. אבל כמי שלא ממהרת לנטוש ספרים , ומאחר ועדיין נהניתי בטירוף מהכתיבה של קינג, המשכתי, וטוב שכך.
הפינאלה: הריסוק וההשלמה
100 העמודים האחרונים הם הסיבה שהספר הזה יקבל ממני 5 כוכבים. כל הפיסות מתחברות לסגירת מעגל מרגשת ואמיתית שפשוט לא נותנת להניח את הספר מהיד. קינג מצליח לייצר כאן "מדע בדיוני מציאותי" – למרות שהקונספט מופרך, הרגשתי שהוא הכי אמיתי שיש.
הסוף הוא "ריסוק רגשי" במלוא מובן המילה, אבל כזה שמגיע עם תחושת השלמה עמוקה. בלי לעשות ספוילר למי שטרם קרא, אגיד רק שיש שם רגעים של "ריקוד מסונכרן" בין עבר להווה שיגרמו לכם להזיל דמעה ולהבין שאהבה אמיתית היא לפעמים היכולת לשחרר, ולקבל את המציאות כמו שהיא. כקוראת ריאליסטית, ידעתי ש"סוף טוב" במובן הקלאסי לא יהיה פה, כי אי אפשר לתקן את העבר בלי לשבור את העתיד. ובכל זאת, הפנטזיה לסוף טוב הייתה מתוקה להפליא.
בשורה התחתונה:
ספר מעולה שלא לוקח את החיים ברצינות רבה מדי, אבל נוגע בנקודות הכי עמוקות שלהם. הוא דורש סבלנות בחלקים הפוליטיים (למי שפחות מתחבר) וסבלנות ל800 עמודים, אבל התמורה היא חוויה רגשית שתישאר איתי עוד זמן רב. מומלץ בחום!!!

כששואלים אותי איזה כוח על אני רוצה שיהיה לי, אני לא עונה כוח לעוף, כוח להיות רואה ואינו נראה, כוח לקרוא מחשבות, או פשוט כוח של כוח, כמו שכולם אומרים. אני מסתפק במועט: ולכן, כל מה שאני אומר, בכל פעם כששואלים אותי איזה כוח על אני רוצה שיהיה לי, זה פשוט מכשיר כזה שאני רוצה שיהיה לי עם נורה אחת ירוקה (סימן חיובי) ונורה אחת אדומה (סימן שלילי). בכל פעם שאני מתלבט בין שתי אפשרויות (נגיד, להישאר בבית או ללכת לבית הספר) אני רושם את הדילמה, ואם הנורה הירוקה נדלקת כשאני מעלה את האופציה של להישאר בבית, זה סימן שאני צריך להישאר בבית. אם הנורה האדומה נדלקת, אז לא - וכך גם בנוגע לאופציה השנייה, של ללכת לבית הספר.
אם היה לי את המכשיר הזה, לא הייתי עושה כל כך הרבה טעויות שעולות לי ביוקר, והחיים שלי היו נראים יופי.

אבל היות שאין מכשיר שכזה (לפחות לא בינתיים), אנחנו צריכים להתמודד עם התוצאות הרות הגורל שקורות לנו בעצמנו. דוגמאות קיצוניות, הן רצח רבין או רצח קנדי. דוגמאות פחות קיצוניות, הן הדברים הקטנים והמעצבנים שקורים לנו בחיי היום יום.

את הספר הזה קראתי ממזמן - ספר עב כרס של יותר מ- 700 עמודים, ממש לא אימה אבל מרתק עד אימה. מעלה הרבה שאלות לגבי העבר והיכולת השברירית שלנו לשנות אותו. בחרתי לכתוב ביקורת על הספר הזה דווקא עכשיו, כי בזמן האחרון יוצא לי לחשוב הרבה על הנושא הזה של טעויות ושל הרצון הזה לנסות ולשנות את מה שקרה, כדי שיהיה (אולי) יותר טוב. וכן, גם בגלל שבזמן האחרון קבלת ההחלטות שלי לא טובה במיוחד, ואני עושה הרבה טעויות - אוף, אם רק הייתי נוסע לים עם אמא שלי, הייתי מרגיש הרבה יותר טוב. אוף, לא הייתי צריך לבקר היום את אבא שלי. אוף, לא הייתי צריך לראות את הסרט הזה. אוף, לא הייתי צריך לקרוא את הספר הזה.

אוף, אוף - אבל מה לעשות, אלו החיים. וגם אם נדמה לנו שאפשר לשנות אותם, שום דבר לא מבטיח שאכן יהיה יותר טוב. פשוט, בפעם הבאה, כשיש לך דילמה, תנסה קצת לחשוב עליה ברצינות, לחשב קצת מה עדיף לך ברגע זה, מה יכול לעשות לך יותר טוב. לחשוב עכשיו על מה שיקרה אחר כך, ולא אחר כך כשכבר מאוחר מדי, זה המעט שאנו, בני האנוש שטועים בלי סוף, יכולים לעשות כדי לגרום כמה שפחות נזק לעצמנו.

***

ולמרות הכל, אם הייתה לי האפשרות לחזור בזמן ולהציל את רבין (או במקרה של הספר הזה, את קנדי) הייתי עושה זאת בשמחה - רק צריך לקוות שאחר כך אני לא אתחרט על זה כמובן...

****

מסע בזמן הוא עסק מסובך ומקסים, מרתק ועמוס פרדוקסים. כשראיתי את הספר, חששתי מכל מיני חרטאות מוכרות לעייפה של מסע בזמן (מי אמר מרטי מקפליי?), מתובנות משומשות או בכלל מסוג של ספר אימה סטפן קינגי עתיר צללים, חריקות, מקרי מוות מפלצתיים ושאר ירקות אינפנטיליות, אבל התמונה על השער (האיום ונורא) בכל זאת רמזה על נושא ריאליסטי יותר, ותקציר הספר סקרן אותי עוד יותר.
אז קניתי.
בראשית היתה "מנהרת הזמן". דאג וטוני נלכדים בעבר ומושלכים מאירוע היסטורי אחד למשנהו, שם הם חווים מכלי ראשון את מה שקורה, ולומדים בעיקר שהם אינם יכולים לשנות את מהלך ההיסטוריה, אם זאת טביעת הטיטאניק או ההתקפה על פרל הארבור. בסופו של דבר מדובר בסוג של שיעור היסטוריה משמים למדיי, עטור בתפאורה מרופטת ומיושנת כיאה לשנות השישים. אחר כך היה "בחזרה לעתיד", ובו מרטי מקפליי חוזר לשנות החמישים כדי לדאוג שאביו ואימו ייפגשו כדי שהוא יוכל להיוולד, ולפתור את "פרדוקס הסבא" הידוע לשמצה (אילו חזרתי לאחור בזמן והרגתי את סבא שלי לפני שפגש את סבתי, לא יכולתי להיוולד אח"כ ולפיכך לא יכולתי לחזור בזמן וכו'). מאז ראינו כל מיני סרטים (בעיקר "לקום אתמול בבוקר" המופתי עם ביל מאריי, "אפקט הפרפר" החביב עם אשטון קוצ'ר, ולאחרונה גם "לופר" המעניין), וקראנו כל מיני ספרים (כמו "עושים היסטוריה" המצויין של סטיבן פריי, "אשתו של הנוסע בזמן" ועוד ועוד), ועדיין אנחנו צמאים לעוד, פשוט כי זה נושא כל כך פאקינג מרתק, ואי אפשר שלא להשתעשע במחשבות של מה הייתי עושה אילו יכולתי לחזור בזמן ולשנות את כל הטעויות המפגרות שעשיתי כשהייתי צעיר יותר, או פשוט לשנות את העתיד.
סטפן קינג נכנס לכל המיש-מש הזה בשתי רגליים יציבות, וכותב ספר שהוא פשוט תענוג. חכם, ציני במידה, מלא הומור, מותח בטירוף, מפחיד ומעורר מחשבה. כיף טהור.
ג'ייק אפינג, מורה לספרות בתיכון במדינת מיין בארה"ב מגלה שבמזווה הדיינר החביב עליו, יש פורטל/חור תולעת שמוביל אותו לאותו מקום, רק ב-30 בספטמבר, 1958. הוא יכול להסתובב בעולם הזה כמה שירצה, ולחזור בחזרה למזווה שבדיינר - כשחלפו בעולם של 2011 שתי דקות בלבד. בכל פעם שהוא חוזר ונכנס אל חור התולעת, הוא חוזר לאותו זמן ומקום בדיוק, כך שהעולם של 1958 "מתאתחל".
אז מה אתם הייתם עושים? מכניסים אייפון? מתעשרים מהימורים? הולכים לגור שם? קונים סחורות במחירי 1958 ומוכרים ביוקר בעולם שבחוץ? אפינג בוחר לחזור לעבר ולהציל את משפחתו של שרת בית הספר שנרצחה באכזריות בידיו של אבי המשפחה. אלא שאפינג מגלה שלשנות את העבר זו לא משימה קלה כלל ועיקר, כי העבר "מתנגד" לכך שישנו אותו, וכי לכל שינוי יש תוצאות, שהן לפעמים בלתי צפויות, אם להתבטא בעדינות.
אחרי כמה אקספרימנטים מעניינים שגורמים לו להבין את המנגנון המטורף הזה, מחליט אפינג להיכנס לפורטל ולבלות בעבר חמש שנים תמימות, על מנת שיוכל להציל את נשיא ארצות הברית JFK מהירי של לי הרווי אוסוואלד, ב-22.11.63.
מה שמגניב כאן באמת, אבל, בגלל שמדובר באירוע משמעותי ולא סתם אנקדוטה מקומית, הוא שאנחנו כביכול יודעים מה קורה בסוף. קנדי נרצח. זה נתון. מבלי לעשות ספוילרים, במשך כל הקריאה מקננת בראשך המחשבה שלא משנה מה, הוא לא יצליח למנוע את ההתנקשות. מצד שני, יכול להיות שסטפן קינג עושה מה שטרנטינו הגדול עשה ב״ממזרים חסרי כבוד״. אולי הוא נתן לנו מציאות אלטרנטיבית מענגת? אולי הוא רק השתמש במציאות המוכרת כבסיס?
כל שאני יכול להגיד הוא שלא ציפיתי לסוף האלגנטי שקינג הגיע אליו. הייתי עסוק בלחשוב איך הוא יפתור את זה, אבל לא הצלחתי. וכל כך נהניתי.
אז אילו הייתי יכול לחזור ל-1995 לפני רצח רבין, או לאוגוסט 2001, האם הייתי מנסה להסתכן ולמנוע את הטרגדיות שקרו? איך הייתי עושה את זה? והאם לא הייתי מעדיף להתמודד רק עם החיים שלי, להעשיר את עצמי, לארגן לי זיונים, לסדר לי את הקריירה? ואילו בכל זאת הייתי מצליח למנוע את רצח רבין, נגיד. איזה עולם היה נוצר אז?
800 עמודים מרתקים, לא צפויים, כשבסוף העמוד האחרון קיבלתי את המתנה הנפלאה ביותר שקורא יכול לקבל - לחלוחית אמיתית בעיניים, מעצב, שמחה והתרגשות. שאפו לסטפן קינג. מלך.

חמישה כוכבים, ואם היו שישה, הייתי נותן.

****

דֶּלֶת הַקְּסָמִים
אם מתחשק לך לפעמים
לקפוץ לעָבָר דרך דלת הקסמים,
סטיבן קינג ייתן לך מפתח,
תיכנס ותהיה אורח.
תמצא שם עולם ישן גדול,
ואתה תוכל לשנות את הכל.
אם תשתגר ותתאמץ,
אולי הראש של JFK לא יתפוצץ.

מילים: יורם טהר לב 1974
שכתוב: שונרא החתול 2017
השראה: סטיבן קינג 2011


אני רוצה להאמין (אין דבר העומד בפני הרצון + מי שמאמין לא מפחד = רוצה להאמין) שאם מחר ימצאני איש שיאמר לי שהוא הגיע מהעתיד, אני לא אנפנף אותו בביטול, לא אגרשו מעל פני, לא אחוויר מפחד, לא אתעלף, לא אנוס על נפשי ולא אתקשר לפסיכיאטר הקרוב.
מה שבטוח זה שלא אזעיק משטרה. ממילא בקצב של משטרת ישראל הדמיקולו, העתיד שממנו הגיע האורח יגיע אלי לפני ניידת משטרה. או לפני שמישהו במוקד יענה לי בכלל.
אני אקשיב לו.
ואז אני אשאל ואחקור ואתחקר ואבחן ואשווה ואקשה ואחפור ואציג קושיות ואבקש הוכחות והדגמות ומובאות וגדולות ונצורות, ורק אז אחליט אם אחד משנינו הוא פסיכי. (למשל, אם האורח מהעתיד יספר לי שבשנת 2049 הבעל של שרה נתניהו הוא עדיין ראש הממשלה - אני אדע שהוא באמת הגיע מהעתיד. ואז אני כנראה אתאבד.)

אם בתום החקירה הצולבת לא אשתכנע שהוא הגיע מהעתיד, לא קרה כלום. סתם עוד נודניק מהזן התמהוני. נקסט.
אבל אם אשתכנע שהוא אכן הגיע מהעתיד, אני לא יודעת מה יקרה לי. סביר להניח שאתמוטט, אקרוס ואמות מפאת שטף השאלות, גודש הסקרנות, עוצמת ההתרגשות וכבירות המעמד.
ועכשיו זו כבר קונספירציה.
כי המישהו הזה מהעתיד הרי הגיע מהעתיד, ובעתיד שומה עליו לדעת שזה מה שיקרה לי כשהוא יגיע מהעתיד ויפנה אלי. כך שבעצם מתבקש שהוא הגיע מהעתיד כדי לחסל אותי.
אבל למה? מי בעתיד רוצה במותי? מה צפוי בעתיד שלי שצריך לחתוך אותו כבר בהווה? מה כבר עוללתי? מה טרם הספיקותי לעולל אך אעולל בעתיד?
לא משנה. מה שחשוב זה את מי אני צריכה לחסל כדי שלא יבוא יום בו ימצאני איש מהעתיד ויחסל אותי.


ובחזרה למציאות ולהווה שבהם אני עדיין קיימת. ההווה הוא טיפונת בעָבָר כי את הספר קראתי ב-2017.
אורח מהעתיד זו אפשרות לא בלתי סבירה בשנת 2017. אורח מהעתיד גם לא היה אפשרות בלתי סבירה בשנת 2011 שבה מתרחש ההווה של עלילת הספר. העָבָר של עלילת הספר מתרחש בשנת 1958 ולו הייתי חיה בשנה ההיא הייתי מפקפקת באורח מהעתיד. אפילו טלפון לחצנים לא היה להם אז, אז מסעות בזמן?
אלא שאם חושבים על זה באופן שכלתני, אזי מבחינה הגיונית ומדעית מה שאמור לקבוע את ההיתכנות של מסעות בזמן הן היכולות והטכנולוגיות שקיימות בעתיד שממנו הגיע הנוסע בזמן ולא אלו שקיימות בעָבָר שאליו הוא מגיע - שהוא ההווה שבו אני נמצאת. ובכל זאת, אני חושבת שהפתיחות לקבל מסע בזמן תלויה בעידן שבו מתקיים ההווה. ובעידן שבו יש מסעות לחלל, סירי, איים מלאכותיים, חמקנים ומכוניות אוטונומיות אפשר להאמין שבעתיד כבר יש להם מכונות לנסיעה בזמן.

אז אם זה עוד לא ברור, בספר יש מסע בזמן. ואלו חוקיו:
# אתה עובר בדלת הקסמים הקרויה 'מחילת הארנב' ונמצאת במזווה של דיינר קטן בעיירה ליסבון פולז, מיין.
# אתה תמיד יוצא מאותו מקום ותמיד מגיע לאותו מקום: סביבתו של דיינר קטן בעיירה ליסבון פולז, מיין.
# אתה תמיד מגיע לאותה נקודת זמן בעָבָר: שעה 11:58 ביום שלישי 9/9/1958.
# אם תישאר בעָבָר במשך חמש שנים, כשתחזור להווה תהיה מבוגר בחמש שנים. למשל, יצאת בן 20 וחזרת בן 25. עד כאן זה קל וברור. אבל, מבחינת מי שנשאר בהווה יחלפו רק שתי דקות, מה שאומר שמבחינתו אתה סובל מהזדקנות מוקדמת ומאוד מואצת של העור, וזו רק ההתחלה.
# אם תצא לעָבָר, תחזור להווה ושוב תצא לעָבָר, כל מה שעשית בביקורך הקודם בעָבָר יימחק. הכל יתאפס. יהיה איתחול מוחלט וחלוט. למשל, אם חרטת על עץ בוקיצה "עד מתי ספטמבר 58" וגם הסלקת בוכטה של כסף מתחת לעץ, החריטה לא תופיע על העץ בביקורך הבא בעָבָר וגם הבוכטה לא תהיה שם.
# כל הכתוב לעיל קיים רק בספר. אין צורך לעלות עכשיו על הטיסה הראשונה למיין - לפחות לא בשביל דלת הקסמים. הנוף זה כבר משהו אחר.

המטרה של הנסיעה בזמן היא למנוע את ההתנקשות בנשיא ארה"ב ג'ון פיצג'רלד קנדי. JFK. (אבל למה? JFK בניו יורק זה אחלה שדה תעופה).
הנוסע בזמן הוא ג'ייק אפינג, מורה לספרות בעיירה ליסבון פולז. אילו ג'ייק אפינג היה מורה להיסטוריה הוא היה יודע שהשליחות שלו לא תצליח. אלא שזה בדיוק העניין: הוא יודע מה קרה והוא רוצה לשנות את מה שקרה. אוף, זה מה-זה מסובך. לולאה אינסופית בלתי פתירה.

עכשיו, חשבון פשוט מראה שאם קנדי נרצח בתאריך 22/11/1963 וג'ייק אפינג נוחת ב-9/9/1958 הרי שהוא צריך לחיות בעָבָר כחמש שנים עד שיגיע יום הרצח שאותו הוא אמור למנוע. אלא שחשבון עוד יותר פשוט מראה שאם ג'ייק אפינג "ינטרל" את לי הארווי אוסוולד עוד קודם לכן, הרי שמן הסתם המתנקש לא יהיה בחיים ביום ההתנקשות העתידית, ואם אין מתנקש אז לא תהיה התנקשות, נכון?
אז זהו, שלא.
אבל למה לא, בעצם?
מפה זה כבר מתחיל להסתבך. אפילו לחרפן קצת.

אז מצד אחד, לג'ייק אפינג הנוסע בזמן שנחת ב-1958 יש לא מעט זמן לסדר את העניינים כך שהם לא יסתיימו ברצח בשנת 1963;
ומצד שני, העָבָר הוא קשה עורף ולא רוצה שישנו אותו.
את 'קשה עורף' מאוד מאוד אהבתי. הוא הוסבר ע"י 'מיתרים בזמן' שגם אותם מאוד מאוד אהבתי.
ומה שקורה זה ככה: כל שינוי של העָבָר ע"י מבקר מהעתיד מוסיף מיתר למיתרי הזמן, וכך נוצרת תסבוכת של מיתרים. תסבוכת המיתרים מספקת הסבר משכנע לכך שהעָבָר הוא קשה עורף ומתנגד לשינויים. לפעמים ההתנגדות לשינויים נראתה לי מתבקשת אך ברגעי השיא של הספר היא נראתה מאולצת מדי, כפויה.

וזה מביא אותי לחולשות של הספר.
# היו רגעים בספר - הרגעים המותחים, שבהם נזכרתי בערגת מה בהרלן קובן. לא רבים יראו בזה מחמאה וגם אני לא כתבתי זאת מתוך כוונה להחמיא. לדעתי הרלן קובן יכול היה לסייע לסטיבן קינג בפרקים מסויימים.
# סטיבן קינג לא הצליח באמת להמחיש את ההסתגלות של אדם מ-2011 למציאות של 1958. היא הייתה חלקה מדי וללא הזעזועים המתבקשים. כאילו הוא בסך הכל עבר דירה, לא מאה.
# להשלכות המסע של ג'ייק לעָבָר הוקדש מעט מדי מלל ובאופן חפיפניקי מדי שזועק אף יותר על רקע אורכו הארוך של הספר.
# אורכו הארוך של הספר. 800 עמוד. ארבע השנים שג'ייק אפינג העביר בעָבָר קיבלו נפח גדול מדי.
# נקודת חולשה ענקית היא שבמשך כל השהות שלו בעָבָר, ג'ייק אפינג לא ניסה ולו פעם אחת לבקר את הוריו, לרחרח בקרב משפחתו ולחפור טיפה בשורשי העָבָר הפרטי שלו. הרי הוא אדם, בן אנוש. לא מכונה. לא רובוט. זה לא מתקבל על הדעת. שלי, לפחות.

ואחרי חולשות מגיעות חוזקות. הן לא החוזקות של הספר אלא של ההווה בהקשר לספר.
# היתרון של שנת 2017 על שנת 1958 הוא שבסיום הקריאה אפשר להיכנס לאינטרנט (ואפילו לא צריך לפתוח דלת קסמים) ולגלות שכבר הופקה סדרה ע"פ הספר (מה, שסטיבן קינג לא יומחז?), לראות מי בקאסט, להדביק פרצופים לדמויות ואז להתענג עונג גדול מכך שג'יימס פרנקו הוא ג'ייק אפינג. שמעתי שהסדרה חוטאת לספר אבל אני מקווה לשפוט בעצמי בעתיד הקרוב.
# חוזקה נוספת של ההווה היא שבהינף מקש אפשר להאזין לשירים הרבים שהוזכרו בספר. אני אוהבת אולדיז אבל הרגשתי די בורה למקרא שמות השירים. בזכות האינטרנט גיליתי שאני דווקא כן מכירה את השירים אבל לא את השמות שלהם. ואם יש בי חרטה אחת הרי היא שלא מצאתי את הפלייליסט הזה תוך כדי קריאה. רושמת לי הערה לקראת מסעי הבא לעָבָר.
# ועוד בעניין השירים, אפשר גם לגלות שסטיבן קינג הוא לא מבין גדול במוסיקה. השיר המוזכר והמזומר ביותר בספר הוא In the hoop של גלן מילר. אז מר סטיבן קינג היקר, השיר לא מתחיל ב'סווטש וואש' כמו שאתה כתבת אלא הוא מתחיל ב'טה נה נה נה נה נה נה נה נה נה נה נה נה נה נה נה טה נה נה נה טה נה נה נה נה טה נה טה נה נה נה נה נה נה'. ורק עכשיו, אחרי התמלול שלי, גם מי שלא מכיר את שם השיר יוכל לזהות אותו.
# אפשר לגלות שבסימניה נכתבו ביקורות רבות על הספר וברובן הן מחמיאות לו מאוד.
# אפשר לגלות שהספר היה במקום הראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.
# אפשר לגלות שסטיבן קינג כתב מלאנתלפים ספרים (ידעתי על אלפים, לא על מלאנתלפים) אבל שהוא איכשהו לא נתפס כיצרן ספרים סיטונאי וטיפונת נחות כמו הרלן קובן.


אם המתרגם של הספר היה יכול לנסוע בזמן ולחזור לרגע אחד בעָבָר, נראה לי שהוא היה חוזר לרגע בו סטיבן קינג התיישב לכתוב את הספר ומושך לו את הכסא או משהו. להרגשתי, הוא לא נהנה במיוחד לתרגם את הספר. נראה לי גם שלסטיבן קינג לקח פחות זמן לכתוב את הספר מאשר לקח למתרגם לתרגם אותו.

בשורה התחתונה, לדעתי סטיבן קינג פשוט נורא רצה לכתוב ספר על רצח קנדי ותפס טרמפ על מסעות בזמן.
שזה עדיף על סטיבן קינג שנורא רצה לכתוב ספר על רצח טראמפ ותפס קנדי קראש על מסעות בזמן.



את הספר קראתי בפקודת זשל"ב, ולא אני אסרב פקודה. ועוד לזשל"ב. אז עברו רק שנתיים-שלוש והנה, צייתתי.
תודה לך, זשל"ב. הצליח לך. ורק תדע שאם ייצא שמתישהו אני אחזור לעָבָר, דבר אחד אני בטוח לא אנסה לשנות וזה את הרגע הזה שבו צייתתי לפקודתך וקניתי את הספר.

הראשון שלי של קינג היה הניצוץ, אותו קראתי בנעורי. לא הורדתי רגלי מהמיטה, ליתר ביטחון. חיכיתי לבוקר. מי יודע מה היה יכול לצוץ משם בלילה. בהמשך נפל לידי בית כברות לחיות שעשועים, שהיה סתמי וננטש. אחר כך עונות מתחלפות, ממנו נעשו שני סרטים טובים: חומות של תקווה המצוין, ואני והחבר'ה, לגמרי הסרט האהוב עלי בכל הזמנים. לאחרונה היה זה גם סלולארי המבחיל, נטוש גם הוא.
עונות מתחלפות לא הצטיין בעידון. הכתיבה של הגופה, הבסיס לאני והחבר'ה, היתה גסת רוח ומרתיעה, לנוכח סרט הנעורים וההתבגרות הענוג, היפה, הנוגע ללב, המשוחק נפלא לנוכח ליהוק מבריק ובמאי נפלא, רוב ריינר.
היכן זה משאיר את 22/11/63? קינג הוא סופר אימה בדרך כלל. הספר הזה הוא ניסיון להיות היסטוריה חלופית. בפשטות, מה היה קורה אילו יכולת להציל את גו'ן קנדי מהכדור שאוסוולד תקע לו בראש? למה דווקא קנדי? למה לא בפשטות לשבת בוועדה המקבלת תלמידים לאוניברסיטה אליה ניסה היטלר להתקבל ונדחה? למה לא פשוט יותר להמיתו בעודו תינוק? אני מבין שקנדי קרוב יותר למנטליות הכל-אמריקאית, המוכרת כל כך לקינג ואותה הציג, בשעשוע מה, בהשוואה שבין 1958 והלאה לבין 2011. במילים אחרות, בין פורד סאנליינר נטולת גג, אלגנטית וחזקה, לבין טויוטה קורולה מקרטעת. אתם כבר יודעים איזו מכונית שייכת לאיזה עידן.
ואיך באמת נכנסת לסיפור הפורד סאנליינר? טוב ששאלתם. קינג משתמש בטריק ישן של כותבי מד"ב, היכולת איכשהו לחזור לעבר. הפרדוקס הידוע מוכר: האם מישהו יכול לחזור בזמן, להרוג את אביו, ככה שהוא עצמו לא יוולד וממילא לא יחזור לעבר להרוג את אביו? אם אביו לא ימות הרי הוא יוולד ויוכל לחזור לעבר להרוג את אביו. וכך הלאה וכך הלאה. אל תבקשו שאספר לכם על החללית. פרדוקסים יכולים להיות מאוד מייגעים.
אם כן, הגיבור של קינג, ג'ייק אפינג, מורה לספרות, חוזר לעבר דרך מסעדת ההמבורגרים של מקום מגוריו, השייכת לאל טמפלטון. אל הוא בעליה של המסעדה, המצליח לעמוד במחירים שווים לכל נפש ואפילו פחות מכך. תיכף תבינו.
במסעדת ההמבורגרים יש אפשרות לרדת דרך המזווה במדרגות המובילות ל... עבר. אל טמפלטון חוזר לעבר שוב ושוב, קונה שם בשר במחיר מצחיק, מכין שוב ושוב המבורגרים מהבשר הזול ונחשד כמעלים חתולים. אבל אל חולה ואינו יכול לעמוד במשימה של לגור שנים בעבר, למרות שכל חזרה מהעבר גוזלת מההווה רק שתי דקות בדיוק. הוא מספר את כל הסיפור לג'ייק ורותם אותו למשימה. ג'ייק נרתם בעל כורכו, למרות שמגיחות קצרות לעבר הוא למד שהעבר אינו מניח בפשטות לעשות בו שינויים. ממש לא. גם כמעט 800 עמודים של ספר לא מקלים על הקריאה.
טריק נוסף שמכניס קינג לעלילה הוא טריק החד-פעמיות. שינוי שנעשה בעבר, אם ע"י אל טמפלטון והבשר שקנה להמבורגריה שלו, או שינוי שנעשה ע"י ג'ייק אפינג, יאבד את חד-פעמיותו אם תהיה חזרה נוספת לעבר. במילים אחרות, השינוי חייב להיות מושלם ואז אחת מהשתיים: או השארות בעבר ואז לא יהיה אפשר ליהנות מפרי השינוי בעתיד. או פשוט לחזור לעתיד ולהבין שהמשימה בוצעה ואי אפשר לנסות שוב או שכל העמל יחזור מחדש והטרחה לשווא. הזיכרון לא נמחק.
ג'ייק חוזר לעבר והעבר הוא למעשה כחמש שנים שהוא חייב להיות שם עד ה-22/11/63, עת אוסוולד יפגע בקנדי. חמש שנים בהם לא ממתינים סתם. יש כאלה שגם חמש דקות בתור לרופא דורש מהם שליפת הסלולארי ופציחה במחול מטורף על מקלדת הווטסאפ.
אמרתי שקינג מבעית, מבחיל, גס רוח? אין עונג גדול מזה להודות שטעיתי. הספר הזה מלא קטעים מלאי חמלה, עדות ליופי אנושי במובנו בהתנהגות בינאישית, התרפקות על עבר תמים יותר, עבר בו אנשים הנידו בראשם לומר שלום סתם כי אתה בן אדם, עבר בו להיט יכול להחזיק ברדיו חודשים ושנים ולא שתי השמעות בגלגלץ בשיא.
ג'ייק, שבעברו/עתידו הוא מורה לספרות, חוזר ללמד ומגלה שדברים בסיסיים אף פעם לא משתנים, גם האהבה לא. האהובה היא סיידי, ספרנית בית הספר הצעירה והיפה. אהבה גדולה צומחת מזה.
איך כל זה מתבטא ב-800 עמודי הספר? מתבטא יפה והספר עובר ביעף.
עבודת התחקיר שקינג ביצע לגבי התקופה של סוף שנות החמישים ותחילת השישים של המאה שעברה מרשימה. אם היה עליו להסתמך על זכרונו האישי בלבד, הרי זה כשהוא בן 11 עד 16. בכל מקרה, חלקים רבים בספר מסתמכים על השינויים שהעולם עבר בכחמישים שנים, הן במישור הטכנולוגי והן במישור השפתי. על גיבור הספר להיזהר בכל פעם שלא למעוד במונחים חדשניים ולא תמיד מצליח. מה שכן, רבים מהמוטיבים חוזרים שוב ושוב בספריו, העיירה דרי, למשל.
האם המשימה בוצעה בהצלחה? טוב שהחזקתם עד כאן ושאלתם. העבר מתנגד בכל כוחו וגייק/ג'ורג' יוצא בשן ועין, אפילו כמה שיניים, ברך וטחול. מובן שהמשימה בוצעה בהצלחה. קנדי ניצל, ישראל לא אוימה במיצרי טיראן וגם לא יצאה למלחמת ששת הימים. ברה"מ הקדימה להתמוטט, גם מלחמת יום כיפור לא ארעה והשלום בינינו לבין הפלשתינאים קר, אבל יציב.
מה, לא?
ספר מקסים.

אני לא אחדש לכם כלום אם אני אגיד שסטיבן קינג כותב מעולה, קריא מאוד, בשפה מאוד יומיומית אבל לא נמוכה, אמין ברמת בניית העולם (כמובן שהרעיון הבסיסי של הספר לא יכול להיות "אמין" אבל אם מניחים שבעולם של הספר, הדבר יכול להתרחש, תיאורי המקומות והדמויות שלו אדירים). נתקלתי ברחבי האינטרנט באנשים שנשבעים שזה הספר הטוב ביותר שהם קראו בחייהם, ובכן ... לא ... לא הפעם, אפילו לקינג עצמו היו לא מעט ספרים שלו שקראתי ואהבתי יותר.
הסיפור מעניין, יש פה אחלה דמויות, האהבה הבלתי צפוייה שהגיבור מוצא, מאוד מרגשת וכיפית לקריאה אבל בכל זאת, משהו כנראה היה חסר לי.
כמובן שהוא ארוך בטירוף כמו כל ספר של קינג שמכבד את עצמו, ולקח לי עידנים לסיים אותו, אולי גם זו היתה אחת הבעיות שלו. בסיכום, אפשר לקרוא אם אין לכם שום דבר אחר בתור, אם לא, לא חובה.

אז אף פעם לא קראתי סטיבן קינג כמו שצריך, עב כרס מההתחלה עד הסוף. לא יודעת למה, לא יצא. החלטתי ללכת על הספר הזה לאור הביקורות המדהימות שנכתבו ואני אוהבת ספרים ארוכים ומתעמקים. לצערי הספר הזה מאכזב. נמאס לי מהטרנד הזה שסופרים כותבים ספר ענק של כמעט אלף עמודים ולפעמים יותר מזה, ותוך כדי הקריאה את מבינה שעבדו עליך ובעצם חצי מהספר זה מה שנקרא באנגלית "filler", סתם עמודים על עמודים של כלום ושום דבר. הזמן שלי יקר, אני לא קוראת שעות ביום, אולי בשבת מדי פעם כשיוצא. ביום יום אני קוראת חצי שעה בבוקר עם הקפה וחצי שעה בערב לפני השינה. לסיים ספר כזה לוקח חודשים בקצב הזה ולכן זה מתסכל כשזה אפילו לא מספיק מעניין כדי שיתחשק לי לקרוא, את המעט שאני גם ככה מספיקה לקרוא ביום.

היה נחמד, הרעיון טוב, יכול היה להיות 400-500 עמודים בשקט ואז הוא היה מקבל ממני חמישה כוכבים.

זה הספר הראשוו של סטיבן קינג שקראתי, קצת חששתי שזה יהיה מלחיץ ומפחיד מידיי בשבילי אבל האמת שמדובר במותחן מרתק הסובב סביב אירוע אמיתי. לא תיארתי לעצמי שהספר יעניין אותי ברמה שאני מחכה לרגעים שאני אמשיך לקרוא. מומלץ:)