זה אחד הקייצים המטורפים שהיו לי. שלוש חופשות ברחבי הארץ (שתיים עם א' ואחת עם חברה) בזו אחר זו, גיחה לכמה ימים בלונדון (עם האהוב כמובן), רביצות רבות בים (השיזוף התקלף, השתזף מחדש ושוב התקלף), ובתוך כל זה מעבר דירה. כן עוד אחת. בעל הבית של א' מכר את הדירה ולא הסתפקנו לעכל את הבשורה (אנחנו מאוד אוהבים את הבית הזה ): ) וכבר מצאנו משהו בקרבת מקום. ושוב הטקס המוכר של אריזת הספרים וכל הבלגן הנלווה. החיים וזה...

לטיסה ללונדון התכוונתי במפורש לקחת איתי את אנה קארנינה שאני כבר אחרי רבע ממנו וכמה אופייני לי לשכוח אותו בבית... אבל אמרתי שזו הזדמנות להתנסות בספר טיסה אז קניתי בשדה את רוזנפלד מאת מאיה קסלר שהומלץ בחום על ידי המוכרת וא' התלהב מהתמונה על הכריכה. זהו ספר קליל ומהנה והעביר את הטיסות בכיף. הכתיבה של קסלר מאוד חיה היא כותבת במין לחץ כזה ומתארת בצורה מדויקת זוגיות בין בחורה צעירה בשם נועה סיימון בת 36 לבן טד רוזנפלד אדם אמיד שמבוגר ממנה ב-20שנה בערך. היא מתאהבת בו לגמרי ומנסה לפרק את השתלטנות שמאפיינת אותו. אבל זה לא ספר על צעירה נחמדה ותמימה מול גבר קשוח ושתלטן שמשחק בה בגלל העושר שלו. סיימון לא פראיירית בכלל ויודעת להשיג את מה שהיא רוצה למרות שהיא איכשהו מתרגלת לשתלטנות של טדי אבל היא גם חזקה ומצליחה להזיז משהו בנפשו של טדי. יש בספר כמה תיאורי סקס שאני חושבת שהם מדויקים מאוד, וגם מעלים קצת את מפלס החרמנות. וגם יש בספר הרבה דיאלוגים שנונים וקטעים מצחיקים. כמובן שהספר לא מתקרב לרמה של למאטיס יש את השמש בבטן שגם עוסק ברומן בין גבר מבוגר לצעירה, אבל הוא מתאים לקריאה קלילה וזה כל מה שהייתי צריכה.

מה שאהבתי במיוחד בספר זה שהוא לא נופל לקלישאות של רומן בין צעירה למבוגר. אני גם נמצאת בקשר כזה להזכירכם (16 שנים הפרש) וחוטפת מהסביבה שאלות שקשורות לקלישאות האלה (וזה רק אחרי שאני מספרת שיש בינינו 16 שנים, כי זה לא נראה כל כך. א' נראה צעיר מגילו, או שאולי אני נראית מבוגרת מגילי?? אמא'לה!!) אבל הוא כן לפעמים קצת קלישאתי לגבי הדמות של נועה כרווקה מאוחרת.

בקיצור, אני ממליצה על הספר, למי שלא יגיע עם ציפיות בשמיים.

המשך קיץ נפלא לכולם :)

אני אחרי חופשה לוהטת (תרתי משמע) באילת ולפני חופשה נוספת בצפון לרגל יום הולדת משותף (הפרש של שלושה ימים) שלי ושל א'. במהלך הימים הרותחים בין צלילת שנורקל לקוקטייל על הבר ערכתי רשימה של 10 ספרים שארצה לקרוא עד יומולדתי הבא. ברשימה יש ספרים שהם "קריאת חובה" מסקרנים שמצאתי בכל מיני מקומות (בעיקר בטיקטוק. לא לזלזל בבקשה יש שם גם דברים טובים) כשאת הראשון כבר ארזתי לחופשה באילת מבלי לדעת שיהיה לו מקום של כבוד ברשימה שלי. אז זאת הרשימה:
1. מאדאם בובארי
2. אנה קארנינה
3. נשים קטנות
4. החטא ועונשו
5. מלכוד 22
6. אש על פני תהום (כי אני חייבת מד"ב אחד לפחות)
7. 100 שנים של בדידות
8. סוס עץ (חברה מהלימודים לא מפסיקה להמליץ לי על זה)
9. שירה
10. בביתו במדבר
רשימה שאני מוצאת אותה מגוונת ומצריכה מאמץ וסבלנות. כמו שאמרתי קודם את מאדאם בובארי לקחתי איתי לחופשה באילת וקראתי כמעט את כולו במהלך הימים הנפלאים. הוא נכנס לרשימה כמעט בדיעבד. נהניתי ממנו מאוד. הסיפור מגולל את חייו של שארל בובארי בחור ביישן ומופנם שלומד רפואה ונושא לאישה אלמנה עשירה שאמא שלו שידכה לו. לאחר שאשתו מתה הוא מתאהב בצעירה בשם אמה ומתחתן איתה אך אמה מוצאת את החיים בכפר כחסרי תוכן ומשעממים, היא לא באמת אוהבת את בעלה הרופא וליבה נמשך אל כמה בחורים צעירים שגורמים לסערות נפש בחייה. גם פה הסוף, כמו רוב הספרים שקראתי לאחרונה יהיה רע ומר. הספר כתוב בצורה נפלאה ומראה תמונה רחבה של החיים בסוף המאה ה-19. עולם של מעמדות, של יצרים עמוקים ושל סערות נפש. עולם שהוא פשוט אבל כלום לא פשוט בו.

אז אני מכתירה את הספר הראשון ברשימה שלי כחוויה מצוינת, העירו לי כמה חברים שאנה קארנינה די דומה בעלילה שלו למאדאם בובארי והוא טוב פי 10, אז אני כבר מוכנה ומסוקרנת לקראת החוויה הבאה (וגם קצת מפחדת כי זה 1000 עמודים לפחות!). בינתיים אני ממליצה על מאדאם בובארי לכל המעטים, אני מניחה, שעדיין לא קראו אותו :)

החיים במחיצת גבר זה דבר חדש בשבילי. עד לא מזמן זה היה עם ההורים ולתקופה קצרה גרתי עם חברה שהכרתי בלימודים. החוויה הייתה נוראית וכמעט חיסלה את הקשר שלנו אבל השלמנו ומאז ואנחנו בסטיס (והיא אפילו באה להתארח לאיזה סופ"ש). מזה בעיקר חששתי שמיהרתי לקפוץ לביתו של א' אי-שם בקיבוץ בדרום ("בשפלה" א' יעיר לי עוד רגע ויחטוף כאפה) אבל בינתיים (הרוב) פרחים ופרפרים. אז איך נראים החיים עם גבר מנקודת מבטי האישית? זה אומר הרגלי ניקיון בעייתיים - פעם בשלושה שבועות וגם אז זה רק עם מטלית לניקיון הרצפה! פחחחחח...מה אתה אומר גבר! (היום זה פעם בשבוע ונהרות של מים נשפכים), זה אומר החלפת מצעים פעם בחודש!!!(מצחיק אהובי. מעכשיו אחת לשבוע וגם זה תלוי בכמה עניינים) זה אומר למצוא פתאום ובלי שום התראה עטיפה של קונדום במקומות מוזרים (מילא ברווחים של הספה ומתחת למזרן של המיטה הזוגית, אבל מה לעזאזל עשית במטבח שזה הגיע למתחת לתנור אפייה?!) זה אומר למצוא מכתבי אהבה מתלמידות בי"א ("פתאום נכנס לכיתה מורה עם עיניים מוזרות ומהממות ועם חולצה של להקת רוק ומייד אמרתי לעצמי זה יהיה המורה של החיים שלי...." אימוג'י כלשהו שמתאר וואט דה פאק!!!) זה אומר פרוסה עם שוקולד השחר לארוחת ערב...(בטח מותק. אמא גם תארוז לך תפוח בתיק לגן!!! היום זה בתורנות ונדרשת השקעה ויצירתיות). בקיצור גן עדן, כמו שבטח הבנתם.

הספר חלון פנורמי מפרק לאט אבל בטוח זוגיות של שני אמריקאים בשנות ה-50 של המאה הקודמת. זוג יפה שנראה שיש לו הכול. בית נאה בפרבר אמריקאי טיפוסי, ילדים יפים ומחונכים. הבעל עובד מוערך בחברה מצליחה והאם עקרת בית אוהבת שמכינה ארוחות ערב לכולם באהבה.
עד לכאן מראית העין. מסתבר שיש להם הכל ואין להם כלום: החיים מנקודת מבטה של הגברת הם משעממים וחסרי פואנטה. בפרבר האמריקאי שהם גרים בו לא קורה כלום, כולם צבועים ומעמידי פנים שהכל בסדר. השכן מת לזיין את הגברת, הבעל מנהל רומן עם המזכירה שלו כי עם אשתו לא תמיד עומד לו, מדי פעם נכנסים זוג והבן שלהם שסובל מבעיות נפשיות קשות פולט בלי מסננים את האמת הכואבת - הכל זה צביעות, על מי אתם באים לעבוד?

(מכאן ואילך ספויילרים!!)
העמדת הפנים שבה הכל בסדר מתחילה להתפרק עם הזמן ולגברת יש רעיון שיפתור את כל הבעיות שלהם. הם יעברו לגור בפריז. שם יתחילו הכל מחדש במקום שהם חושבים שהוא פחות צבוע ומלא בהזדמנויות חדשות. הגברת סוחפת את בעלה עם הרעיון החדש והאושר חוזר לביתם לתקופה קצרה. אבל גם זה מתפרק לרסיסים כשבעבודה של האדון מציעים לו פרומושן שקשה לסרב לו. בדרך הגברת גם נכנסת להיריון לא רצוי והסוף (שבהתחלה חשבתי שיביא פתרון טוב. איזה תמימה אני) הוא קשה ועצוב מאוד.
זה ספר מצוין והוא כתוב בצורה מאוד מאוד טובה. ריצ'ארד ייטס (שלא הכרתי קודם) יודע איך לבנות סיפור, איך ליצור דמויות מאוד משכנעות ויודע בצורה חכמה בלי קיטש וקלישאות כלשהן לפרק את הזוגיות הבורגנית מהצביעות שמאפיינת אותו עד לסוף המר. זה לא ספר אופטימי, סיימתי אותו בוכה ובוכה..
אני לא נוהגת בדרך כלל לתת כוכבים לספרים שאני מסקרת. אבל כאן לא הייתה התלבטות חמישה כוכבים זוהרים.

נ.ב מסתבר שעשו סרט לפי הספר עם לאונרדו דיקפריו וקייט וינסלט. נצפה בו היום בערב.

בגיל 17 וכמה חודשים בשיא הטירוף של הבגרויות וההשתוללות ההורמונים של גיל ההתבגרות הובחנתי כחולה בלופוס, מחלה אוטואימונית שבעברית נקראת זאבת. מחלה אוטואימונית למי שלא מכיר היא מחלה בה מערכת החיסון של הגוף תוקפת את הגוף עצמו. יש קבוצה מאוד רחבה של מחלות אוטואימוניות והקטע הוא שעדיין לא ברור למדע הרפואה מקורותיו והסיבות לו לכן הרבה עדיין לוטה בערפל ומייחסים למחלה כל מיני עניינים גנטיים. העובדה שאני חולה לא באה לי ממש בהפתעה, סבלתי שנים רבות ממיחושים וכאבים קשים וכלמיני שינויים גופניים שלקח לרופאים הרבה זמן לאבחן. יש כמה גירסאות למחלה הזאת, הגרסה שהיא תוקפת את העור של הפנים היא הכי מוכרת ובעצם נתנה לה את שמה כיוון שהצורה שבה הפגיעה מתפרשת בפנים מזכירה את הצורה של פרוות הפנים של זאב ומכאן שמה. מי שמכיר את הזמר סיל יכול בטח להבין מיד איך נראה מי שנושא את הגרסה הזאת של המחלה.

אצלי פחות רואים את זה על העור (עוד יתרון להיותי ג'ינג'ית), לכן היה קשה בהתחלה לרופאים לתת אבחנה ברורה, אז כשקיבלתי את הבשורה מצד אחד הוקל כי סוף סוף יש שם למה שעובר עלי אך מצד שני נשברתי כי הגרסה של המחלה שלי פוגעת באיבריים פנימיים בגוף (שמתבטאת גם בחיצוניות, בעיקר המבנה המיוחד של האף שלי בגלל פגיעה בסחוס) והנורא מכל הוא שאני נמצאת בסיכון גבוה להריון, כלומר אם אחליט להיכנס להריון רוב הסיכויים שהעובר לא ישרוד ורוב הסיכויים שההיריון יפגע בי בצורה חמורה.

איך נראים חייה של חולה בזאבת? אז הרבה כואב ובתקופות שיש התלקחות של המחלה הכאב לא פשוט. הכאב הוא יותר חזק מכאב של מחזור ונלווה לו תחושה של צריבה. כמובן שמשככי הכאבים הרגילים כמו אקמול או אופטלגין לא עוזרים במקרה הזה. הכאב תוקף (אצלי בכל אופן) את המפרקים בידיים ולפעמים גם ברגליים, גם כאבי בטן (שאני לא מאחלת לשונאי הגרועים ביותר) הם מנת חלקי בתקופות של התלקחות. בתקופה כזאת אני די מבולבלת ומתקשה להרים את הראש בגלל סחרחורות. המפרקים נפוחים, מערכת העיכול יוצאת מדעתה ובכלל (כמו שבטח הבנתם) מדובר במחלה לא סימפטית כל כך.

הסכנות של המחלה הן מגוונות מאוד. מפגיעה מוחית ועד הרס הכליות ממש. לכן חשוב לעקוב אחרי הוראות הרופאים ולהישמר מאוד. לכן הפסקתי לעשן, ואני שותה ממש במתינות (כוס יין פעמיים בחודש זה בסדר), אני מקבלת גראס רפואי וזה מקל על הכאבים שלי ועוזר למערכת העיכול להיות ידידותית יותר. אני עושה ספורט באופן דיי קבוע ונעזרת בתרופות מרשם וזה עוזר ועובדה שההתקפים באים בהפרשים רחוקים יותר (אבל כשהם באים אז אלוהים שישמור!). כמובן שהמחיר הנפשי הוא לא פשוט. השלמתי עם זה (לעת עתה) שלא יהיו לי ילדים, אני נעזרת בפסיכולוגית ועושה מדיטציות וזה מאזן את הנפש. בתקופה של אהבה וזוגיות (ובפרט שהיא נעימה ומכבדת ומכילה כמו עכשיו) העולם נראה לי יפה יותר וזה משפיע כמובן על הנפש והמחלה הולכת כמה צעדים לאחור כאילו היא מכבדת את זה.

הספר הזה של פרופסור שינפלד מאוד עזר לי להבין את המחלה ולשלוט בה. מי שערך אותו הוא מומחה עולמי בתחום והוא גם מלא באמפתיה לסבלם של החולים. הספר הוא אוסף של מאמרים שנכתבו על ידי טובי הרופאים בארץ לגבי היבטים שונים של המחלה והוא מצליח באמת לגרום למי שקורא את הספר להבין את המחלה ואיך לחיות ואיך להתמודד איתה בצורה טובה ככל שניתן. מה שאהבתי בספר זה שאנחנו לא רחוקים מלמצוא פריצת דרך בתחום ואפילו לא רחוק היום שבו תיהיה תרופה יעילה למחלה. ברור לי כמובן שזה לא יקרה בדור שלי ולא יהיה רלוונטי לי אישית אבל אשמח מאוד להיות האחרונה שחולה במחלה הנוראית הזאת.
מאחלת לכולכם בלי קשר למינכם, או לדעתכם הפוליטית או למגזר שאתם שייכים אליו בריאות טובה לכול החיים! זה באמת הדבר הכי חשוב.

שמחה לבשר שקיבלתי את בן הזוג שלי בחזרה אחרי שנטש אותי באופן זמני לטובת "מהתלה אינסופית" הזאת שלו. למזלו גם ככה הייתי עד הראש בעבודה אז לא היו לי הרבה הזדמנויות להציק (ובכל זאת ניצלתי כל הזדמנות שנקרתה בדרכי להציק!). בין הדברים שעשינו לאחר האיחוד המרגש היה לקרוא ספר ביחד, ספר שאני בחרתי. בחרתי ב"בשורה על פי הצלופח" שדן סתיו המליץ וסקר יפה, וא' קנה לי במתנה אחרי שהבחין שהוא עורר את סקרנותי. אז ככה ישבנו שנינו בחצי שכיבה על הספה הכחולה אחת מול השני, אני מקריאה וא' מעסה לי את כפות הרגליים (מאוד מחדד את הריכוז ממליצה לכולם) וכשאני מתעייפת אז ההפך.

הבשורה על פי הצלופח נפתח כמו סרט טבע בנשיונל ג'אוגרפיק. הפרק הראשון הוא הסבר ארוך על מסלול חייו של הצלופח שמסתבר שטובי החוקרים בעולם מנסים לברר איך הוא מתרבה. מתקבל הרושם שהצלופח מנסה לאתגר את המדע בכוונה ובכל פעם שהמדע מתקדם צעד קדימה הצלופח מקדים אותו בשניים. הצלופח נולד בים סרגסו (בויקיפדיה מלמדים שאת השם שלו הוא קיבל מאצה בשם סרגסום שגדלה שם) שהוא ים בתוך ים (בתוך האוקיאנוס האטלנטי), אפשר להבחין בו לפי הזרמים שמקיפים אותו. כנראה שמדובר במקום מיוחד כי רק שם הצלופח האירופי נולד ורק שם הוא מתרבה. בהתחלה הצלופח נראה כמו עלה קטן ואחר כך הופך לצלופח זכוכית (נראה כמו תולעת ארוכה ושקופה) ואז קורה דבר מוזר. הצלופח יוצא למסע ארוך לאירופה שם גדל במשך שנים רבות והופך לצלופח כסף ופתאום מחליט לחזור את כל הדרך הארוכה והמסוכנת בחזרה לים סרגסו (מסע שיכול לארוך 4 שנים!) כדי להתרבות. למה? אף אחד לא יודע עדיין. ועוד יותר מוזר - אף אחד אף לא ראה איך צלופח מתרבה. כנראה שהם זקוקים לתנאים מאוד מיוחדים בשביל זה. את סיפור חידתו של הצלופח מתאר פטריק סוונסון דרך חוקרים מפורסמים שניסו לפתור אותה כמו אריסטו (שחשב שהצלופח הזה נולד מבוץ) ואפילו פרויד שמסתבר שהיה חוקר טבע לפני שהרס לכולנו את החיים עם התסביכים המיניים שלו.

הסיפור השני בספר הם זיכרונותיו של הסופר על ילדותו בצל אביו אי-שם בנורבגיה. גם הזיכרונות האלה קשורים לצלופח. הסופר ואביו היו נוהגים ללכוד צלופחים ולאכול אותם (למרות שהמחבר לא סובל את הטעם שלהם, מבושלים או מטוגנים). מהזיכרונות עולים געגועים של הסופר לעולם אחר יותר פשוט ויותר קרוב לטבע, עולם שבו אין פילטר שחוצץ ביננו לבין יקירנו וביננו לבין בעלי החיים שבו. הספר מרתק מאוד ומרגש ואני ממליצה עליו מאוד וגם ממליצה לכולכם לעשות קריאה זוגית לפעמים. אתה לא יודעים כמה זה נעים ומשדרג את הקשר. שתי תודעות שלכמה שעות הופכות לאחת בזכות ספר.

הספר הזה סקרן אותי מאוד. העטיפה המוזרה, זה שהוא סיפור פנטזיה וסיפור מסע (ז'אנרים אהובים) וכמובן הביקורת המקסימה של נצחיה שהציעה שאקרא ואחווה את דעתי. וכשנצחיה מציעה אני מבצעת. ובלי כל קשר החלטתי שאני מנצלת את חופשת הפסח הקצרה שלי לקריאה, וזאת אחרי חודש מטורף בעבודה שבשיא שלו עבדתי פאקינג 18 שעות ברציפות (!!) ולא קראתי כלום. (למרות שהעבודה הייתה לרוב מהבית לא הייתי רחוקה מלהפוך לזומבי ולהתחיל לאכול אנשים). וגם קחו בחשבון שא' תקוע עמוק במהתלה אינסופית הזה שלו ומתייחס אלי רק כשאני יוצאת מהמקלחת או מחזיקה אוכל ביד. (בחיים לא האמנתי שאהיה משנית לספר). (ועוד ספר שבחיים לא אקרא. למרות שלפעמים א' פתאום מתעורר מהמדיטציה הספרותית שלו ומקריא לי איזה קטע יפה או מצחיק).

לא הכרתי את אישיגורו לפני שקראתי את הספר. בוויקפדיה מספרים שהוא סופר בריטי ממוצא יפני שהספר המפורסם שלו נקרא שארית היום והוא גם זכה בפרס נובל ב2017. כבוד. הענק הקבור: היה היה פעם לפני אלף חמש מאות שנים בכפר קטן ומוזנח באנגליה זוג זקנים שהתחילו פתאום לשכוח. הם שכחו מאין באו, איפה נמצא כל דבר. גם השכנים שלהם התחילו לשכוח דברים. תושבי הכפר הגיעו למסקנה שזה בגלל ערפל שהגיע לכפר שלהם והוא הגורם לדמנציה. האישה הזקנה נזכרה פתאום שיש לה בן שנמצא בכפר לא רחוק מהם אך הדרך לשם ארוכה ומסוכנת ובכל זאת כדאי שילכו. הרי הם עוד עלולים לשכוח את בנם היחיד. הזוג החמוד יוצא למסע מלא הרפתקאות, הם נפגשים עם אנשים מוזרים, עם יצורי פלא, מתמודדים מול תופעות על טבעיות ובדילמות שמעמידות את הזוגיות שלהם ואת האמונה בעצמם ובבני האדם במבחנים לא קלים, אבל הם ממשיכים עד הסוף (היפה) שמטעמי ספוילרס לא אגלה לכם אותו. (רמז? לא מה שאתם חושבים).

בתכלס הספר טוב, הוא לא אחיד ברמה שלו זאת אומרת יש סיטואציות שנמרחות יותר ממה שצריך וגם מצאתי את עצמי משתעממת בכמה קטעים, אבל בגדול נהניתי מהסיפור המיוחד ומהדברים העל טבעיים, ויש גם דרקונית בספר ודרקונית זה תמיד כיף גדול :)

גלעד כהנא הוא אמן מגוון מאוד. גם זמר, גם סופר, גם יוצר קולאז'ים מגניבים וגם פרפורמר מעולה (היינו בהופעה שלו בבארבי לפני כמה שבועות והיה אש!). הייחוד של גלעד כהנא נמצאת בייחוד (משפט ערוך של א'...המשפט מקורי היה ארוך ומבולבל), שום דבר שהוא עושה לא הולך בתלם תמיד צריך לחפש את המשמעות ביצירה שלו בכיוונים אחרים, או במילים שלו "אותו המקרר בגישה כל כך שונה". אני חושבת שגלעד כהנא הוא קודם כל כותב טקסטים מצוינים ואחר כך כל השאר. לכן שמצאתי השם שלו על אחד הספרים בספריה של א' נורא התלהבתי (קודם הופתעתי כי לא ידעתי שהבנאדם כותב ספרים ואז הסתבר שזה השלישי שלו.)
דבר ראשון זה העטיפה. קולאז' יפה של עורב שמסתיר אדם (מזכיר ציור של מגריט עם האיש שמציץ מאחורי תפוח) וברקע עמוד תאורה ענק. הקולאז' מסביר יפה את הרעיון המיוחד של הספר. את התקציר בעטיפה האחורית כתב שמעון אדף (שלפי ויקפדיה הוא משורר וסופר ממוצא מזרחי יליד שדרות.) ובו הוא מנסה להסביר את המשמעות של הספר וזה מעניין למרות שאני הבנתי את הספר אחרת.
הספר בנוי מדיאלוגים וקטעים מקוטעים בגוף שלישי של בעלי חיים שנותרו לאחר שכל בני האדם נעלמו מכדור הארץ. וכשאני אומרת בעלי חיים אני מתכוונת לכולם, כאילו יש שם מונולוג של פאקינג חיפושית. את האמת בהתחלה זה היה מוזר לי מדי (שלא לומר ביזארי) ואז לאט לאט נכנסתי אל תוך הספר. שקעתי לתוך בועה של שקט, של תחושה של משהו חדש. בעלי החיים בספר אמנם מאוד אנושיים וכהנא נותן להם תחושות ורצונות של בני אדם (שהנושא המרכזי הוא אוכל) אבל האווירה ברקע כל כך מיוחדת שזה גרם לי לצוף לכל מיני מחשבות פילוסופיות.
על מה הספר? אני חושבת שהספר הוא געגועים לעולם לא תעשייתי. בני האדם נכחדו ואיתם נכחד הצורך בתיעוש ורעש המוני. הרגשות נשארים אותם הרגשות, הרצון להתרבות ממשיך. כבר לא עסוקים בעולם כזה במה לייצר ואיך להרוויח כסף אלא איך לא להיטרף, איך להתרבות ואיך לגדל את צאצאיך בנחת ובשקט. בעיקר השקט. חיים בסיסיים ופשוטים. חלום.

"אף פעם לא האמנתי שיכול להיות דבר נורא יותר ממלכודת עכברים.
עכשיו כן.
מלכודת עכברים שממשיכה ללכוד אחרי שבעל המלכודת נכחד.
זה לאו דווקא אלימות המוות, אלא המיותרות שלו.
מלכודת שמקיימת הבטחת דם שהוזמנה על ידי-מת."

ועוד דבר שנזכרתי בו עכשיו אחרי שכבר שלחתי את הביקורת: זה גם ספר מאוד מצחיק!

איזה הספק! ספר של 800 עמודים שקראתי תוך פחות משבוע!! אבל אני לא מרימה רק לעצמי אלא במיוחד לסטיבי יקירי שהרים פה חתיכת ספר שבכלל אפשר את זה. כל מה שצריך בסיפור טוב יש כאן: מתח מטורף, אימה (אבל לא בעוצמה גדולה כמו בספרים האחרים זה בעיקר ספר מתח), מסע בזמן, יחסים זוגיים, דילמות אנושיות גדולות, והכי חשוב הסיפור, ואיזה סיפור יש כאן! אמנם בדיוני לגמרי אבל סטיבן קינג גרם לזה להיראות כל כך אמין וכל כך מדויק שבאיזשהו שלב היה לי קשה עם זה שהדמויות המטורפות בספר לא אמיתיות. עד כדי כך!
כחובבת פנטזיה מושבעת התמקדתי בעיקר בז'אנר הזה אצל הסופר. קראתי את כל סדרת המגדל האפל (כמה מעולים לצד כמה משעממים את התחת)(אל תבזבזו את הזמן על סדרת הטלוויזיה המפגרת), את "זה" (ספר מעולה אבל מאוד וולגרי ולא ברור למה), את עיני דרקון (חמוד), העמדה (מעולה!), סיפורה של ליזי (מעפן אבל נראה לי שזה קשור לתרגום) ואת הספר שהוא כתב יחד עם הבן שלו 'יפהפיות נמות' או משהו כזה (גרוע). (א' הכריח אותי לראות את הסרט בית קברות לחיות, הגרסה משנות ה -80 שעשתה לי חשק גם לנסות את הספר - הסרט אם שאלתם מפחיד באמת! ואני בטוחה שראיתי עוד כמה סרטים שעשו לפי הספרים שלו ולא ידעתי את זה..כאילו חומות של תקווה?! אשכרה? ). בקיצור, מכל הספרים האלה שקראתי הכי נהניתי מזה שאני כותבת עליו סקירה. הוא ריתק אותי ברמות גבוהות, לא יכולתי להניח אותו מהיד. קינג ברא עולם שלם ואמין.
על מה הספר? בחור גבר גבר מגלה שבחנות של חבר שלו יש חדר ובו נקודה שמחזירה אותו בזמן לשנות ה - 60, אחרי שהוא משתעשע עם זה כמה זמן עולה לו בראש רעיון לנסות למנוע את ההתנקשות בג'ון פ קנדי (עוד גבר גבר) לשם כך הוא בונה תכנית, עושה תחקיר על המתנקש לי אוסוולד (גם גבר גבר אבל עלוב) ובדרך מצליח לנהל חיים שלמים כולל עבודה בתיכון כמורה לתיאטרון וזוגיות עם בחורה מהממת בשם סיידי. קינג מצליח לפתור את כל הבעיות שיש בספרים (או בסרטים) עם חזרה בזמן, הסוף מקסים ויפה והקרוס אובר המטורף עם "זה" גרם לי לצרוח בקולי קולות מרוב התלהבות. ככה כותבים ספר!
רציתי לסיים את הביקורת בבקשות ותחנונים שלא יעשו ממנו סרט כי זה רק יכול להרוס אבל א' אהובי העיר בנונשלנטיות שיש סדרה והיא גרועה מאוד, לא הקשבתי לו וצפיתי בפרק הראשון מסקרנות, וכמו החתולים שמתים מרוב סקרנות גם אני מתי קצת במהלך הצפייה. גרועה זה לא מילה...

איכשהו מכותבת סקירות ספרותיות תמימה הפכתי לכותבת בלוג אישי על מה שעובר עלי בחיים, על שינויים גאוגרפיים, על זוגיות חדשה ומפתיעה ורק בסוף התייחסות לספר כלשהו שקראתי, ותקשיבו! אין לי כל כך בעיה עם זה, ככה אני בדרך כותבת והמגירה וירטואלית שלי מלאה בזה. הפסיכולוגית שלי אומרת שזה מנקה הרבה תסכולים והנייר (כמאמר הקלישאה) סופג הכול אבל הקלישאות כולן מבוססות על איזה גרעין של אמת לא?(או שזה עוד קלישאה?). לא' בהתחלה הייתה בעיה עם זה שאני גוררת אותו לבלוג שלי ומפרסמת מול כולם רגעים קטנים גדולים שלי שקשורים גם אליו ואז בוקר אחד בדרכו החצי ערסית אמר "יאללה סאמק תכתבי מה שבא לך". אז מאז אני כותבת מה שבא לי. סאמק.
בולניו בולניו בולניו על זה חפר לי א' עוד מתחילת הקשר. יש לו לחמוד מדף שלם שמוקדש לסופר הצ'יליאני (כולל תמונה שלו בשחור לבן על הקיר!!). התעלמתי בבוטות ולפעמים בנימוס מהסופר הזה כי מה לי ולספרות דרום אמריקאית (את הטיול הגדול עשיתי למזרח)וגם אוסיף ששני הספרים שלו שנחשבים להכי טובים ארוכים כמו ריצת מרתון. אז אחרי שהתאקלמתי בדירה החדשה בקיבוץ וכול הדברים מצאו את המקום שלהם והכל נראה טבעי ונכון החלטתי לדגום קצת מהספרייה של א'. לחפש קצת הפתעות נעימות כמו שקרה עם רק ילדים (אוי איזה ספר מקסים!) של פטי סמית' ולמאטיס יש את השמש בבטן (איזה ספר מדהים!) של יהודית קציר. חיפשתי וחיפשתי מתעלמת מהמדף של בולניו. קראתי איזה ספר עם עטיפה מושכת שנורא שיעמם אותי (הדרך של קומארק מקרתי) ועוד ספר של סופר ישראלי שהוא גם זמר ישראלי שהיה אחד החמודים (פיסוק של נעלמים של גלעד כהנא)(אולי אכתוב עליו בהרחבה בהמשך) עד שאמרתי נו יאללה שיהיה בולניו, בואי ננסה את השיט הזה. לקחת את הספר הכי דק שלו שהסתבר שזה אוסף סיפורים קצרים, ומה אגיד? טעים השיט הזה.
רוב הסיפורים בקובץ מתארים חיים של משוררים שחלקם אמיתיים וחלקם לא, כולם אבודים ומשוטטים בעולם, כולם אוהבים ומבקשים להתאהב, חלק מהדמויות הם פושעים קטנים, חיילים משוחררים, זונות, שחקניות פורנו. כולם שיכורים כל הזמן לא מרגישים שייכים לכלום אבל איכשהו הם העולם. לא יודעת להסביר את זה אבל הדמויות התלושות האלה, הלא שייכות לשום מקום, אלה שאנחנו לא מעיפים לעברם מבט ברחוב הם אלה שגילו את הסוד, והסוד נמצא בספרות ובספרים. הספרות והספרים, בעיקר השירה, הם הלחם והחמאה של העולם. כול הדמויות קשורות לאיזה סופר או משורר, הם תמיד מסתובבים עם ספר ביד, ומתארים את המשוררים ככאלה שהכתיבה שלהם אומרת משהו על האישיות של האנושות כולה: "משורר יכול לשאת הכול. כלומר אדם יכול לשאת הכול. אלא שאין זו אמת. מעטים הם הדברים שאדם יכול לשאת, לשאת באמת. משורר, לעומת זאת, יכול לשאת הכול. זו התפיסה שגדלנו עליה. ההיגד הראשון הוא עובדה, אבל מוביל לחורבן, לטירוף, למוות." (מתוך סיפור שנקרא אנריקה מרטין).
בסיפור 'סנסיני' מתוארת ידידות מקסימה בין סופר עלום שחי בגלות בספרד לבין משורר צעיר ושניהם מנסים להרוויח כסף מהשתתפות בתחרויות סיפורים קצרים. הידידות הופכת לקשר מוזר כי המשורר כמהה בעצם לאהבה שבסוף הוא מקבל אותה. בסיפור 'הרפתקה ספרותית' יש יריבות בין סופר לבין אחת הדמויות שהוא יוצר, בסיפור 'חייה של אן מור' כתובה ביוגרפיה קצרה (ממש חיים שלמים) של בחורה פשוטה וחסרת חשיבות וזה מרתק ומעניין. הסיפור שהכי אהבתי נמצא לקראת הסוף (קוראים לו קלרה) והוא מתאר את חייה של בחורה פשוטה בת 18, חובבת מוסיקה וציור. הסיפור כתוב מנקודת מבטו של בחור שאוהב אותה. הבחור מספר את חייה של קלרה על המאהבים שהיו לה, על ההחלטות שלא ניתנות לערעור שהיא מקבלת, בלי רגשנות ובלי להטיף שום דבר, אבל מהסיפור עולה תמונה מורכבת של אדם מיואש מרוב אהבה בבחורה שלא מרגישה שייכת לשום דבר. הסוף העציב אותי מאוד.
משהו בכתיבה של בולניו הופך אותו למיוחד, למשהו שלא הכרתי קודם ואני לא מצליחה להבין מה זה. הכתיבה שלו פשוטה ולא שיפוטית אבל יש בה איזה ייחוד (או קסם כמו שא' אהובי אומר) אבל מה מייחד אותה? מה הופך את זה לכל כך יפה? אני עדיין לא יודעת. כנראה שאצטרך לקרוא עוד כמה בולניוז כדי להבין, בינתיים תראו איזה יופי: "לילה אחד חלמתי על מלאך: נכנסתי לבר ענקי וריק וראיתי אותו יושב במרפקים שעונים על השולחן ומולו כוס קפה בחלב. זו האישה של חייך, הוא אמר לי, הרים את ראשו ושלח אותי במבטו, מבט חורך, אל צדו השני של הדלפק. התחלתי לצעוק: מלצר מלצר, ואז פקחתי עיניים ונמלטתי מהחלום המייאש הזה. היו גם לילות שבהם לא חלמתי על איש, אבל התעוררתי בבכי." (מתוך קלרה)