את הספר ראיתי בסטימצקי ובלי לדעת עליו כלום ידעתי שאני חייבת לקרוא אותו. בלי להתמהמה צילמתי את הכריכה ושלחתי לאחיותיי. הסתבר שלאחת מהן היה זיכוי בחנות וכבר באותו יום הוא היה שלנו.
ובכן, צדקתי, זה באמת היה ספר בשבילי. ונהניתי ממנו מאוד.

האחיות הנהדרות שלי הוא ספר אנושי ומחמם לב, בניחוח לוונדר וחום מעיק של קיץ. בבית המשפחה הישן בפרובנס נפגשות האחיות עם אימן ובני משפחתן לחופשה, הן מכינות ארוחות, אוכלות, יושבות ליד הבריכה, מדברות, צוחקות ורבות, משקעי העבר מתערבבים עם רגשות ההווה. העלילה מסופרת מנקודן מבטן של האחיות, אמא שלהן והנכדה המתבגרת.
יש משהו בספרים הצרפתים שאינו מתפשר ובלי עטיפות סוכר, החיים הם מה שהם, לטוב לרע, המלוכלך עם הנקי, הגיבורות עושות שטויות ומתחרטות, מקנאות וזוכרות ושוכחות, צוחקות ומתעצבנות, צועקות ובוכות, נעלבות ומעליבות, כועסות ואוהבות, מסתירות ומגלות סודות, רבדים של רגשות מתקיימים בו זמנית וככה זה פשוט, הכל מעורבב ביחד. וכך גם אני בזמן הקריאה, צחקתי, גיחכתי, התעצבנתי והרגשתי שאני בעצמי נמצאת בחופשה משפחתית מוצפת בזיכרונות, בחום ובנוסטלגיה.

את הספר של רוני קראתי בפעם הראשונה כשהוא יצא לפני כשנתיים. ומאז עיינתי בו מספר פעמים כשהייתי זקוקה לעצות שבו. בחרתי להמליץ עליו כי לרוני היה חלק לא מבוטל בהצלחה שלי לכתוב ולהוציא לאור את ספרי "לא ראיתי את זה" (הוצאת קינמון)
זהו ספר מקסים ומרתק, הכתוב בשפה קולחת, על עולם הכתיבה, היצירה והכותבים. קראתי אותו במשך יומיים ללא הפסקה והוא אחד מבין שני ספרי הכתיבה שהצלחתי לקרוא עד הסוף (השני הוא על הכתיבה של סטפן קינג) כמו שמצוין בכותרת המשנה הספר באמת מדריך ידידותי לחיי יצירה ורבות מההמלצות בו מתאימות לדעתי לכל אדם יצירתי. בשפה זורמת וקלה רוני מספרת בפתיחות ובכנות על התהליכים המתחוללת בנפשה של הכותבת ומביאה דוגמאות מעצמה, מסופרים מפורסמים ומתלמידיה. מצאתי את עצמי מזדהה עם רבות מהנכתב.
הספר מלא בכנות ובחמלה. רוני נותנת תחושה שהיא מכירה בדיוק את הקוראת ועוטפת אותה באהבה. אני ממליצה עליו בחום לכל מי שאוהב ספרים ולכל מי שרוצה לעסוק בכתיבה.

לפני שאתחיל אני רוצה לצאת בשתי הצהרות:
א. מיליארד בוקטוקרים לא טועים.
ב. מזמן לא נתקלתי בתרגום כזה גרוע ברמת היה עדיף כבר גוגל טרנסלייט.
ולסיפורנו:
אוליב היא דוקטורנטית לביולוגיה. כדרכם של דוקטורנטים היא לחוצה, עמוסה, ענייה וטרודה והדבר האחרון שמעניין אותה הוא גברים או אהבה. אין לה זמן לזה וגם אין לה חשק לזה ובכלל יש לה מספיק על הראש ודברים חשובים יותר להתעסק בהם כמו למצוא מעבדה ותקציב להמשיך את המחקר שלה בשנה הבאה. עד שלילה אחד, לגמרי בטעות, היא מצמידה שפתיים עם דר אדם קרלסטן הקודר, המרושע, המכשיל הסדרתי ואימת המחלקה.
מסיבות עלילתיות אלו ואחרות ולאחר שהשמועה נפוצה, אדם ואוליב מחליטים להעמיד פני זוג. כל אחד מהאינטרסים הפרטיים שלו ולאחר שקבעו כמה כללי יסוד הם יוצאים לדרך הברורה לנו אך לא להם- הדרך לאהבה.
הספר בנוי על כמה טרופים חביבים בספרות הרומנטית:
יחסים מזוייפים
גרמפי וסאנשיין
כמו כן הוא לא חף מקלישאות נפוצות בג'אנר אבל הכל נעשה בחן ובטוב טעם. והסופרת משתעשעת בהן להנאתה.
אוליב היא גיברה כלבבי. היא מצחיקה, אמיצה, מתגברת על הפחדים שלה, חרוצה, חכמה וחדורת מטרה. למרות שכל יומיים היא כמעט על סף משבר בגלל אורח החיים שלה היא תמיד מתגברת ומצליחה לעשות מה שהיא רוצה. אין לה בעיה להגיד את אשר על ליבה (חוץ מהפעמים בהן היא משקרת מסיבות מובנות ומתייסרת על זה אחר כך). היא נוטה להתבלבל כאשר אדם גורם לה להרגיש דברים שהיא מעולם לא חוותה. ומאוד מאוד אנושית.
אדם. שלא במפתיע מסתבר שמתחת למעטה הקוצני והבלתי חברתי של אדם מסתתר 'סינמון רול' גדל ממדים בעל נשמה טובה במיוחד. בנוסף הוא גם גדול, גבוה, רחב ושרירי. ואם לא קלטתם את זה על ההתחלה אל דאגה, הסופרת תדאג להזכיר לכם את זה כל משפט שלישי בערך.
הספר כתוב בשפה קלילה ועכשווית. החברות בין אוליב לאדם מתפתחת בהדרגה דרך דיאלוגים מצחיקים במיוחד. חיי האקדמיה המלחיצים גם הם נפרשים בפנינו, כמו גם הקושי להיות אשה במדע.
היחסים שתחילתם בשקר מביאים לעוד שקרים, אי הבנות, הסתרות וסיבוכים כנדרש.
לגבי התרגום. כמו שציינתי בהתחלה התרגום היה בלתי נסבל. אז למרות שהיה לי את הספר בעברית, הפסקתי לקרוא והלכתי לחפש מה מחירו בקינדל באנגלית. להפתעתי המחיר היה פחות מדולר כך שלא חשבתי פעמיים ועברתי לקרוא באנגלית ומרגע זה הקריאה הייתה מאוד מהנה.
לסיכום ספר רומנטי וקליל לניקוי הראש עם שני גיבורים חביבים ומצחיקים.
עוד כמה מילים לגבי סצנת הסקס אחרי הנקודות כי זה גם קצת ספויילר.
.
.
.
.
.
.
.
.

סצנת הסקס היחידה בספר מופלאה בעיני כי היא מבוססת על משהו שלא מראים מספיק לדעתי וזו הסכמה. לא רק אחת חד פעמית אלה לאורך כל הסצינה. מה שהופך אותה להרבה יותר סקסית בעיני וגם נותן עוד אור על היחסים המיוחדים של אוליב ואדם. כמו כן מצא חן בעיני שמדובר בשני אנשים בלי הרבה ניסיון מיני למרות גילם המתקדם יחסית. שניהם מגששים את דרכם ורוצים להבין ולשמח את בן הזוג וזה מרענן מאוד.
בגירסת הקינדל באנגלית יש בסוף את אותה סצנה מנקודת המבט של אדם. וזה בונוס חביב ביותר.

שבע או שמונה המיתות של סטלה פורטונה – ג'ולייט גריימס
השם המסקרן והכריכה היפה עם איור עצי הזית כבשו אותי אז כאשר הוצאת מטר הציעו לשלוח לי את הספר לסקירה הסכמתי מיד. לא ידעתי שאני צפויה למסע ארוך, מטלטל ומוזר.
הסיפור של סטלה, אמה אסונטה, אחותה טינה ושאר בני המשפחה נפרש על פני מאה שנים. הוא מתחיל בכפר קטן בקלבריה בדרום איטליה ומסתיים בפרוור בקונטיקט ארצות הברית כאשר שתי האחיות הקשישות גרות בית מול בית ואינן מדברות זו עם זו. זה לא ספויילר כי כך מתחיל הסיפור. שתי קשישות ובת משפחה צעירה שמספרת את סיפורן ומנסה להבין איך הן הגיעו למצב הזה כיום.
"זיכרון משפחתי הוא עניין מתעתע. אנחנו חוזרים ומספרים לעצמנו כמה סיפורים עד שהם נמאסים עלנו, ואילו אחרים אחרים נושרים משום מה. ואולי לא משום מה, אולי כמה סיפורים, אם זוכרים אותם, מתיישבים יפה עם נרטיב המשפחה שבהווה. דור אחד חי איתם, ואחר כך הדור הבא לא מכיר אותם כלל, ואחר כך הם נשכחים ואת מקומם תופסות אנקדוטות נעימות יותר."
מזהירה אותנו המספרת בתחילת הספר. אבל אני הולכת לחפור עמוק יותר, תכף תשמעו את סיפור האמיתי והסיפור הזה לא יהיה יפה בכלל. זהו סיפור ללא גאולה.
בשפה מרוחקת, שנונה מעט עם תובנות והתבוננות לאחור תוך כדי הסיפור. מספרת הנכדה על סבתותיה. זהו ספר לא קל. החיים של סטלה קשים ומורכבים אבל כמו שהמחברת מזכירה לנו שוב ושוב הם לא נדירים למי שחיה במקום ההוא, בזמן ההוא. הייחודיות של סטלה הוא באופי החזק והבלתי המתפשר שלה. לעומת אחותה הרכה שמקבלת עליה את דין המקום והזמן ומתנהגת בהתאם למצופה ממנה.
כפי שאפשר לנחש משם הספר, הצרות לא מפסיקות להכות בראשה של סטלה ובנות משפחתה. הסופרת לא מרחמת לרגע על הגיבורות שלה ונותנת לכל אחת מהן מנת יסורים הגונה. ותוך כדי כך אנחנו מקבלים שיעור היסטורי וסוציולוגי על החיים באיטליה בין שתי מלחמות העולם, על ההגירה האיטלקית לארצות הברית, על השינויים התרבותיים שהמהגרים היו צריכים להתמודד איתם ועל אכזריותו של העולם. בעיקר כלפי נשים אבל גם כלפי כולם. הכתיבה העצורה, המרוחקת ונטולות המניפולציות הזולות שלוחצות על שק הדמעות, הרי מי רוצה להרגיש את כל הזוועה הזאת. משקפת את אופייה של סטלה שאינה בוכה ונכנסת להיסטריה כמו שנוהגות כל שני וחמישי אמה ואחותה. עד שזה מתנקם בה.
הפער בין סגנון הכתיבה השכלתני והעלילה חסרת החמלה גרם לי להרגיש את הכאב המתואר ביתר שאת. נותרתי עם מחשבות רבות על מה היא הדרך העדיפה. האם טוב יותר לקבל את המציאות כמו שהיא כמו טינה או אולי עדיף ללכת בדרכה של סטלה ולהאבק בה והאם בכלל יש לנו אפשרות בחירה. ובעיקר נשארתי עם הודיה שנולדתי בתקופה אחרת, במקום אחר ובתרבות שונה.

הפעם אני רוצה להתחיל מהאסתטיקה. עיצוב הספר יפה. בראש כל פרק כותרת עם סמל קטן וציטוט מומצא מרומן רומנטי כביכול. כקוראת רומנים רומנטיים לפרקים פתיחה כזאת של כל פרק שעשעה אותי וגרמה לי לגיחוך ולצפייה לפרק שיבוא. אבל עד מהרה נמאס לי, הפרקים היו לי קצרים מדי, לא התחלתי פרק ונכנסתי לעניינים והנה הוא נגמר ועוד ציטוט ועוד כותרת ומה שהיה בהתחלה מרענן ונחמד עבר להיות מייגע וטרחני.
ובעצם זה מה שהרגשתי לגבי כל הספר.
הספר הוא פרודיה על רומנים רומנטיים ועל ספרי ריגול למיניהם אבל הוא הרגיש לי כמו הדוד הזה שתמיד מספר את אותה בדיחה, בהתחלה צוחקים ואחר כך עוברים לגלגל עיניים.
העלילה המפותלת ורבת הטוויסטים הייתה צפויה די מההתחלה ועד הרגע האחרון. טיסות ברחבי העולם, מקורות כסף לא ברורים, גופות נערמות, ארגון סודי, עשירה מסתורית ואקסטרנית, והנבל הרגיש שנקלע למצב ללא אשמתו בגלל ילדות עשוקה, די כבר נו.
הרומן בין הדמויות. תהרגו אותי אבל לא הרגשתי כלום ולא הבנתי בכלל את המשיכה. אז כן נכון היו דיאלוגים משעשעים אבל מעבר לזה כלום, יבוש, שממה, למה הוא נמשך אליה? מה יש לה ממנו? לי זה לא היה ברור.
כמו כן בתקציר הובטחה בחורה עם חרדה חברתית. סליחה אבל אני מכירה אנשים עם חרדה חברתית באופן אישי ולעומק ואיילנר בכלל לא מתנהגת כמו אחת כזאת לדעתי.
בשלב הזה אתם כבר יכולים להבין שאם לא הייתי צריכה לכתוב סקירה כנראה הייתי זונחת את הספר. אני חייבת להודות שכן יש בו משהו, הכתיבה טובה, יש צחוקים, התרגום מצוין והאסתטיקה יפה אז לא סבלתי מהקריאה. הוא פשוט שעמם אותי והרגיש כמו בדיחה שמוצתה כבר מזמן.