#
למה דווקא הרומן "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן, שנכתב בסוף המאה ה-18 ופורסם בתחילת המאה ה-19, תפס כל כך, עד שהוא נקרא עד היום ומייצר אלפי כפילים ספרותיים? אז ככה.

הסיפור ב"גאווה ודעה קדומה", העוסק ברדיפת ממון וזיווג בין דומים, כלומר, אנשים בעלי פחות או יותר אותו רקע, פחות או יותר אותו ממון, פחות או יותר אותם ערכים, כדי שימשיכו את אותו סוג של חיים עד סוף כל הדורות. אנחנו רגילים לחשוב שרדיפת ממון היא מגונה, שלכל הפחות צריך להסתיר אותה מתחת לעטיפות קצת יותר זוהרות. אבל אוסטן לא ראתה שום רע ברדיפת ממון באמצעות נישואים. הגיבורות שלה באות בדרך כלל ממשפחות מכובדות, יחסית (עם איזה כתם קטן על המכובדות, שיורד בכביסה) אבל עם אמצעים מוגבלים. לנשים בתקופתה היו שתי ברירות: להינשא לאדם בעל אמצעים ולחיות חיים נוחים, או להשאר רווקה חסרת-אמצעים ולהיסמך על קרובים שיכלכלו אותה וילמדו אותה לבלוע עלבונות. אוסטן ידעה זאת ממקור ראשון – היא היתה מהסוג השני.

ובכן הספר הזה הוא אחד מאלפי ההעתקים של "גאווה...", מתיימר לספר בערך על תקופת המקור. אבל אירווין לא מכירה ולא מבינה מספיק את התקופה עליה היא כותבת, וכך יוצא ספר מביך, שעטנז בין המאה ה-18 לבין ההתנהגות של היום. אירווין נפטרה ברוב נוחות מההורים והשאירה 5 בנות יתומות לנהל את ענייניהן לבד. בתקופה עליה נכתב הספר האישה היחידה שיכלה לנהל את ענייניה לבד היתה אלמנה עשירה, ללא קרובים ממין זכר. הבת הבכורה (תחשבו על אליזבת בנט) נוסעת לדודה בלונדון, לתפוס חתן עשיר שישלם את החובות ויכלכל את היתומות. היא מתנהגת באסרטיביות שהיתה אולי מתקבלת בחיוב היום אבל באותה תקופה – היו פשוט משליכים אותה מחוץ לדלת ומנגבים היטב את הרגליים. לא היה עולה על הדעת עלמה מחונכת היטב אסרטיבית ועלמה שאינה מחונכת היטב בודאי שלא היתה ראויה לנישואי נוחות. לא מאמינים לי? תקראו את אוסטן. יש פה כל כך הרבה "בלתי אפשרי" לתקופה, שגם האיזכורים הרבים לספר המקור לא הצליחו לשעשע אותי.

לא יוצא לי כמעט לקרוא רומנים רומנטיים. הם דורשים סוג של תמימות שלצערי, איבדתי מזמן אם היתה לי בכלל. התפתיתי לספר בזכות שמו, שנראה לי שיספק מידה של מקוריות והומור שלא נמצאו בו. פעמים אחדות שקלתי לנטוש אותו. מה שמנע ממני את הפיתרון הלא מכובד הזה היתה ההבנה שזו תהיה, כנראה, הרגשתי לגבי רוב הספרים שאני קוראת בימים אלה. אז קראתי עד הסוף, עם חצי שיעמום וחצי "אני מכירה את הסיפור ואת הסוף שלו" וסיימתי הכל מהצלחת. והספר? לחובבי/ות הז'אנר.

החיים של רובנו מאוד עמוסים ומלאי משימות. בכל ערב אני צריכה לנהל את המשימות ביעילות מירבית אם אני רוצה להספיק למנת האסקפיזם היומית שלי – לקרוא קצת לפני שהעייפות תגבר עלי. ומה אסקפיסטי יותר מקריאה על חוויותיהם של בני האצולה באנגליה של תחילת המאה ה -19? כלומר, אם מצליחים להתעלם מהמידע שמדובר היה בשכבה צרה ביותר, בעוד אחיהם, רוב האנגלים האחרים, חיו בעוני מצמית ובבערות... אבל אצל האצילים – וואוו, איזה כיף היה. כל כך בטלים היו חייהם, שהעיסוקים המרכזיים בהם היו ביקורים חברתיים, נשפים מנקרי עיניים, וכמובן – רכילות ארסית.
אבל קיטי, גיבורת הספר, היא פחות בת מזל. אביה אומנם השתייך לשכבת האצולה, אבל הוא בחר בחירות לא מקובלות, ונושל מירושתו. הוא ואימה של קיטי חיו בבית כפרי דל, וגידלו בשמחה אומנם חמש בנות, אבל אז הסתלקו מן העולם והשאירו אותן כמעט חסרות כל. קיטי, בהיותה הבכורה, יוצאת למשימת הצלה. היא יודעת שנישואים לבעל עשיר הם הדרך היחידה לעלמה להשיג ממון – והיא נחושה לעשות בדיוק את זה. כדי להשיג את מטרתה עליה ללמוד את כל גינוני הגינונים שהחברה הגבוהה מייצרת כדי שתוכל לזהות מיד מי הוא בן אצולה "אמיתי" ומי סתם מתחזה עלוב נפש. אגב תיאור עלילותיה של קיטי אנו נחשפים לחברה הגבוהה בלונדון על כל עיוותיה, שטחיותה וחוסר החמלה שבה. את קיטי זה לא מעניין – היא רוצה להשתייך אל החברה הזו ויהי מה, וכמה שיותר מהר – כי הנושים כבר בדרך. למרבה השמחה, למולה מתייצב גיבור שמוכן להגן בחירוף נפש על כללי החברה הגבוהה ולא יאפשר פלישת גורמים זרים אליה, לפחות ככל שמדובר במשפחה שלו. אבל רגע, האם הוא בעצמו מזדהה עם הערכים שלתוכם גדל?
אפשר כבר להבין כמה כיף הספר הזה. הוא ממתק לחובבי הז'אנר, ו"על הדרך" מכיל מסרים פמינסטיים וחתרניים לרוב.
אני מאוד נהניתי ממנו. כבונוס, הוא מתאים לבנות 12 ומעלה שאוהבות לקרוא.

האמת היא שאני לא חובבת גדולה של רומנים רומנטיים בסגנון ריג'נסי ועוד פחות של ניסיונות מודרניים פסאודו פמיניסטים לשחזר את הרומנים של ג'יין אוסטן (אל תגעו לי בג'יין) (כן ברינג'טון אני מסתכלת עליכם) אבל לא יכולתי לעמוד בפני הכריכה והשם של הספר הזה כי מה לעשות אני רדודה.
אני שמחה לבשר שהפעם לא התאכזבתי.
הספר, כצפוי משמו, כתוב בשפה שנונה, מענגת ומתחכמת והדיאלוגים מופלאים. קיטי יקירתנו היא גיבורה נהדרת וחדורת מטרה. היא תחמנית, חכמה, מצחיקה ולא נחה לרגע. כשדבר אחד נכשל היא ישר מתכננת את המזימה הבאה ושום לורד רדקליף לא יעמוד בדרכה. וכך גם אני כמו טובים ורבים אחרים בספר התאהבתי בה עד הסוף הצפוי והמספק.
אני גם שמחה לבשר שלהבדיל מספרים דומים בסגנון הוא נטול סצנות סקס הזויות ומשונות (ותודה לאל נטול גם סצנות סקס רגילות ומשעממות)
לסיכום ספר שסיפק לי כמה שעות של צחוק והנאה והיה בדיוק האסקפיזם שהייתי זקוקה לו בתקופה המייאשת הזאת. התרגום של כנרת היגיניס־דוידי מצויין.
מומלץ בחום!

נהניתי מאוד. רומן רומנטי היסטורי קליל, בסגנון בריג'רטון.
לא מטופש וגם נקי.
ממליצה בחום למי שזה הסגנון שלה.