ביקורת ספרותית על הזקן והים (2001) מאת ארנסט המינגוויי
ספר מעולה

---

הכל סביבך נצחי ולא משתנה: השמיים, הים, הרוח. ובו זמנית הכל בן חלוף. גם אתה. בעיקר אתה.
המים כה שקטים, ואתה לבדך, זקן, נקודה זעירה על המים, כל כך כל כך לבד; אבל תחושת אחווה משונה הופכת אותך לאחד עם הדגים, והציפורים הרחוקות, ונשימתו החרישית של היקום. משהו מוכרח לקרות.
המים שקטים כל כך. אתה נשען אל החרטום בלי תנועה והחוטים עם הפתיונות שוקעים חמישים, מאה, מאתיים פתומים אל המעמקים הכחולים. העיניים חדות כתמיד, זקן, אבל לא קו האופק מצטייר מולך, בגוונים משתנים של כחול, אלא החופים הרחוקים של השנים הרחוקות ההן, והאריות על קו החוף.
המים כל כך שקטים. משהו מוכרח לקרות.
אתה מדבר אל עצמך, זקן, ואתה מדבר אלי. הכל בן חלוף, גם הסבל, אבל הסבלנות היא נצחית. ופתאום משיכה בקרס. אתה צריך לאכול, זקן, אתה מוכרח לישון, זקן, הים נושם בשקט. זה היום השמונים וחמישה. משהו מוכרח לקרות. חמישה וחצי מטרים מהאף עד לזנב, הדג הכי גדול שראיתי בחיי, כאב הוא שום דבר, זקן.
אתה יצור מיתי, זקן, אתה מהות שכבר תמה לגווע, אתה מה שלא אהיה לעולם. אבל אתה אחי, זקן.
והגלים לוחשים איזה זמר נוגה והחוף רחוק, רחוק, ואין אור על הים, ואין קול ואין איש רק אתה לבדך, זקן. והמים, כל כך שקטים.

*

עַל גְּבוּל הַיָּם הָאַחֲרוֹן בֵּין הָעַרְבַּיִם
שְׁחָפִים מְעוֹף הַסּוֹף מְרַחֲפִים
וְאִישׁ שֶׁהוּא בְּאוֹר דּוֹעֵךְ אֶל שְׁחוֹר הַמַּיִם
מַשְׁלִיךְ מִכְמֹרֶת אַחֲרוֹנָה וּמַאֲפִיל.

נֵרוֹת הַלַּיְלָה נִדְלָקִים בְּרֹאשׁ הַסֶּלַע,
הַחוֹף מוּאָר בְּזֹהַר מְאֻחָר
וְלֶחֶם יָם עַתִּיק, הַקֶּצֶף וְהַמֶּלַח
וְשִׁכְחַת חוֹלוֹת בַּחֲשֵׁכָה.

עַד שֶׁתָּבוֹא עִתּוֹ הוּא יְחַכֶּה רוֹגֵעַ
כְּמוֹ הַחוֹף עַד גְּבֹהַ הַגַּלִּים
לְהֵאָסֵף כְּמוֹ פְּנִינָה אֶל מַחְשַׁכֶּיהָ
שֶׁל קוֹנְכִיַּת הַכֶּסֶף הַלֵּילִית.

ערב / נתן יונתן
https://www.youtube.com/watch?v=MShnpnoQFHc

» ביקורות נוספות של פֶּפֶּר
» ביקורות נוספות על הזקן והים (2001)