ביקורת ספרותית על בחדר זר מאת דיימון גלגוט
ספר מעולה

---

אהבתי מאד גם את הספר הקודם של גאלגוט, "הרופא הטוב", אבל את זה אהבתי יותר. 

לגיבור של דיימון גאלגוט אין בית. אולי גם לדיימון גאלגוט אין, לא יודעת, אבל ברור שהוא יודע איך זה מרגיש. קירות אולי יש לו, גם חברים, אבל הרגשת שייכות זרה לו. כאילו להיות אאוטסיידר הוא מרכיב חיוני בזהות העצמית שלו ואסור לפגוע בזה. איך חיים עם זה, עם מחיצה שבנית לעצמך, עמדה של מתבונן שמבין היטב את מה שהוא רואה, ושלא מאפשרת לך לעשות את העוד צעד, האקסטרא מחווה, שתאפשר לאינטימיות להתממש, לאו דווקא באופן פיזי, אבל גם זה.

אלה שלושה סיפורי מסע של בחור, אותו אחד, צעיר הומוסקסואל מפרטוריה, שיוצא כל פעם לחלק אחר של העולם, יוון, אפריקה, שוויץ, אפילו הודו, ובכל מסע כזה, לגמרי לא מתוכנן, הוא פוגש אנשים ונוצרים קשרים שמתחת לפני השטח לא מפסיקים לבעבע, שבחלקם יש מתח מיני ורצון הדדי להתקרב, אבל גם מרחק שאף אחד פשוט לא יודע איך אפשר לעבור אותו. 
       
והסגנון, גם הוא חלק מזה. משפטים קצרים, רובם בגוף שלישי אבל פה ושם מבליח איזה משפט בגוף ראשון, כאילו ניסיון לגשר על המרחק ולהתקרב קצת, כתיבה שיוצאת מנקודת הנחה שאת פה ושאת מחוייבת, לא צריך להסביר לך יותר מידי, תביני לבד. אני חושבת שהבנתי הכל.

זה ספר מטריד, אבל במובן הטוב, ולא יכולתי שלא לחשוב בלי הפסקה על הבן שלי, שחולק עם הגיבור שלו גם את ההומוסקסואליות וגם את הקושי לבטא את מה שהוא מרגיש. הפער בין העושר הגדול של העולם הפנימי ומה שמתחולל בתוכו לבין מה שאדם מצליח או יכול לבטא. 

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על בחדר זר