"לכל מסע יש רגע שבו הוא מתחיל באמת"
ספר לוקח אותנו למסע בזיכרון ומחזיר אותנו לחוויות אישיות מהעבר. מי שהיה שבעברו טייל מוצ'ולרוס ימצא הרבה זיכרונות להתרפק עליהן בספרו של דימון גאלגוט שניכר עליו שהוא אדם שהיה בהרבה חדרים זרים במסעות שונים. על פני שלושה פרקים שלכאורה לא קשורים אחד בשני, הוא מגולל סיפור מסע אישי שהוא סוג של גילוי עצמי מתמשך שנכתב קצת בתלישות מעבר ומקום, כשלפרקים נכתב בגוף שלישי שזור בגוף ראשון. המסע שלי עם הספר התחיל בפרק השלישי "מה שהיה בהודו נשאר בהודו" ולמעשה עד אז הסיפור לא הצליח להתרומם ולסחוף אותי איתו. כל ספר הוא מסע – יש ספרים שאתה לא תמיד רוצה לסיים איתם את המסע...

"זה הסיפור של מה שלא קרה, סיפור של נסיעה ארוכה למרחק תוך כדי עמידה במקום"
משפט זה של הסופר מיטיב לתאר את תחושת ההחמצה מקריאת הספר. זה סיפור על איך לא חיים את הרגע, איך לא ממצים את טעם החיים איך לא מתקדמים. תחושת ההחמצה מלווה אותנו לאורך כל קריאת הספר, הן ע"י המחבר שמתבונן על פרקים בעברו בהן לא בחר את הדרך השנייה ולא מיצה את הרגע, לבין הקורא שמרגיש שהסופר לא מצליח להתעלות על עצמו בסיפור הביוגרפיה החלקית שלו.

"אבל מה אפשר לעשות עם סיפור כזה. אין מוטיב מרכזי אין מוסר השכל.."
שאלה זו של הסופר לקראת סוף הספר נותרת ללא מענה - האם לכל מסע / סיפור צריך להיות מוטיב מרכזי ומוסר השכל ? לא בהכרח, אבל החוויה צריכה להיות מעצימה על מנת שנזכור את המסע. את המסע הזה בקושי סיימתי למרות שהוא כן קצת החזיר אותי למסעות עבר נשכחים.
ספר לא חובה, אולי לטיילי מוצ'ולרוס ולאלה שרוצים להתקדם לשום מקום...

"לכל מסע יש רגע שבו הוא מתחיל באמת"
ספר לוקח אותנו למסע בזיכרון ומחזיר אותנו לחוויות אישיות מהעבר. מי שהיה שבעברו טייל מוצ'ולרוס ימצא הרבה זיכרונות להתרפק עליהן בספרו של דימון גאלגוט שניכר עליו שהוא אדם שהיה בהרבה חדרים זרים במסעות שונים. על פני שלושה פרקים שלכאורה לא קשורים אחד בשני, הוא מגולל סיפור מסע אישי שהוא סוג של גילוי עצמי מתמשך שנכתב קצת בתלישות מעבר ומקום, כשלפרקים נכתב בגוף שלישי שזור בגוף ראשון. המסע שלי עם הספר התחיל בפרק השלישי "מה שהיה בהודו נשאר בהודו" ולמעשה עד אז הסיפור לא הצליח להתרומם ולסחוף אותי איתו. כל ספר הוא מסע – יש ספרים שאתה לא תמיד רוצה לסיים איתם את המסע...

"זה הסיפור של מה שלא קרה, סיפור של נסיעה ארוכה למרחק תוך כדי עמידה במקום"
משפט זה של הסופר מיטיב לתאר את תחושת ההחמצה מקריאת הספר. זה סיפור על איך לא חיים את הרגע, איך לא ממצים את טעם החיים איך לא מתקדמים. תחושת ההחמצה מלווה אותנו לאורך כל קריאת הספר, הן ע"י המחבר שמתבונן על פרקים בעברו בהן לא בחר את הדרך השנייה ולא מיצה את הרגע, לבין הקורא שמרגיש שהסופר לא מצליח להתעלות על עצמו בסיפור הביוגרפיה החלקית שלו.

"אבל מה אפשר לעשות עם סיפור כזה. אין מוטיב מרכזי אין מוסר השכל.."
שאלה זו של הסופר לקראת סוף הספר נותרת ללא מענה - האם לכל מסע / סיפור צריך להיות מוטיב מרכזי ומוסר השכל ? לא בהכרח, אבל החוויה צריכה להיות מעצימה על מנת שנזכור את המסע. את המסע הזה בקושי סיימתי למרות שהוא כן קצת החזיר אותי למסעות עבר נשכחים.
ספר לא חובה, אולי לטיילי מוצ'ולרוס ולאלה שרוצים להתקדם לשום מקום...