מירב הלפרין, אפשר להיות חברה שלך?

"מירב כותבת מצחיק", ככה קראתי באיזה דיון בפייסבוק של מישהי שביקשה המלצה לכתיבה מצחיקה. מצחיק זה מתאים לי עכשיו, חשבתי לעצמי. אני אחרי תקופה קשה, ותכף אני טסה לחו"ל ואהיה זקוקה לספר טיסה חביב.

הסיפור עוקב אחר אישה בת 45, גרושה טרייה שבעלה החנון שמעולם לא חשדה בו בדבר, מחליט יום אחד לבגוד בה עם טבעונית הזויה שמייצגת את ההפך הגמור ממנה. כעת היא תקועה לבדה עם שני ילדים מתבגרים ומעצבנים במיוחד, מכורה לעבודה ואחרי שנים של ניוון זוגי ומיני מתאהבת במפתיע בבחור שמצליח לסובב לה את הראש.

מירב הלפרין אכן מצחיקה, היא מציגה את הגרוטסקיות של החיים, את השעמום של השגרה ואת הצדדים המכוערים שכולנו לא אוהבים לדבר עליהם. לפעמים הם מוצגים באור כל כך מכוער עד שהדמויות מעוררות רחמים. עליבות החיים הזו מאוזנת עם ניצוצות קלים של רגעים חדשים והאמונה הקטנה שגם בגיל "מאוחר" אפשר לצאת מחוץ לעורנו ולחוות הרפתקאות שלא חשבנו שיקרו לנו.

זה ספר חביב, הוא נקרא די מהר ואהבתי את זה שהכתיבה מודעת והספר לא לוקח את עצמו יותר מידי ברצינות, אבל החיסרון הוא שלא באמת היה לי אכפת מהדמויות. יכולתי לדמיין את עצמי יושבת עם הדמות הראשית ומריצה צחוקים באיזה בית קפה תל אביבי אבל מעבר לזה היה חסר קצת עומק ותוכן. ואולי זה לא מסוג הספרים האלה שמייצרים עומק אלא נטו כיף ואסקפיזם. בכל זאת, נהניתי ושמחתי להכיר לראשונה את מירב הלפרין.

את הספר הספקתי לסיים בטיסה לפראג היפה וכעת מחכה לי ספר ההמשך שנראה שיתאים בול כספר נחיתה וחזרה למציאות.

על פניו, מדובר בספר שמזכיר את גברת ורבורג – בשניהם יש אישה נרגנת וחסרת שם פרטי עם בעיות בחיי הנישואים/גירושים - אבל ההבדל טמון בגישה הכללית של הספר. גברת ורבורג הוא ספר מעיק, שלא נוטה חסד לדמויותיו או לקוראיו. בעלי לא בבית משתמש בנרגנות כדי לשעשע ולהצחיק. הוא לא ספר מופת, אבל הוא קליל ומשעשע ויעביר בכיף כמה שעות.

מה שכן, היו כמה דברים שהציקו לי או שנראו לי מוזרים מדי.

יש בספר ניימדרופינג היסטרי של מותגי אופנה - פראדה, ג'ימי צ'ו ומה לא. די מיותר ודי פרובינציאלי. מה גם שבריאיון איתה, הלפרין אמרה שהיא לא מבינה במותגי אופנת עילית והכניסה את זה כי נראה לה שצריך. בהחלט רואים את זה. מה פתאום שאישה שנועלת ג'ימי צ'ו תשוויץ בזה שיש לה חזיה של לקוסט? מה קרה, באו גנבים ולקחו לה את כל החזיות של לה פרלה?

בסצנה אחת שבה הגיבורה מבשלת למישהו היא מפרטת את הרכיבים של כל מה שהיא מכינה. גם זה מרגיש יותר כמו סצנה בשביל לסמן וי על אפיזודה של בישול איכותי שנכתבה על ידי מישהו שלא הכי מבין בקולינריה. אחד ממרכיבי הארוחה שהיא מבשלת הוא "פלפלים חריפים מגוררים". מי מגרר פלפלים? ואם הלפרין עושה את זה, תגידו לה שתפסיק. שתחתוך או תקצוץ אותם. ואותו דבר לגבי "פירורי עירית". מה זה? איך בדיוק מפוררים עירית? עירית קוצצים, אפשר גם לחתוך אותה, אבל לא לפורר.

לקראת סוף הספר יש גילוי של סוד טרגי מהעבר, שכמה רמזים מטרימים לגביו פזורים כלאחר יד בספר. הסוד הזה לא תורם בצורה משמעותית לעלילה או להבנת דמותה של הגיבורה, למרות כמה קשקושים של הדמויות שדרכם הלפרין מנסה להבנות אותו ככזה. נראה שהיא ניסתה לתת לספר יותר עומק, אבל זה די מיותר ומאולץ. באמת שאין בזה צורך - כתבת ספר שהוא טראש כיפי, עמדי מאחורי זה.

עוד סצנה מוזרה – הגיבורה נפגשת עם עו"ד נכלולי במשרדו הביתי. מתישהו העוזרת מגיעה ומודיעה שאשתו זקוקה לו. הוא הולך וכשהוא חוזר הוא מספר שאשתו חולה בניוון שרירים וכבר אינה מתפקדת. הגיבורה נפעמת לגלות שמאחורי הכסות הנכלולית מסתתר אדם רגיש וטוב. אבל אחרי משהו שהיא אומרת הוא משנה את התנהגותו ומתחיל איתה. עד כאן לגיטימי, אבל מאוחר יותר מתברר שאשת עורך הדין בריאה ושלמה ורצה טריאטלונים, כלומר שכל הסיפור היה המצאה כדי להתחיל איתה. כך, אז למה הוא היה צריך פתאום לשנות את התנהגותו באמצע ולהתחיל איתה, אם זו היתה המטרה שלו מלכתחילה כששיקר לה?

אם אתם בתקופה קצת פחות מחוייכת עכשיו- אז הספר בשבילכם.

הפרוזה הזו אינה מתיימרת להיות יצירה ספרותית. אני הייתי אומרת עליה שהיא אוסף של מילים שנערמו למשפטים ופרקים קצרים משעשעים, שנונים ונוקבים שכתובים בגוף ראשון.

אז על מה מדובר?

עורכת דין קריירסיטית ו"בלי שם" בשנות הארבעים, פלוס שני ילדים (מיכאלה ועומר) שננטשה על ידי בעלה-עמנואל, לטובת דינה הטבעונית-אורגנית, מבוגרת בכמה שנים מעמנואל, ועטופה בשני בנים טייסים.

האימא של עורכת הדין בבית אבות, עושה לה חיים לא פשוטים... וכמו שאומרים בעגה היומיומית: "עושה לה סרטים". היא משגעת את אב בית האבות, לא מתביישת "לגנוב" להדסה צימרמן את בעלה יוסף שהיתה נשואה לו 60 שנה. חולה בשיטיון שממשיכה לחיות את תקופת היותה שחקנית תיאטרון מפורסמת על כל המשתמע מכך.

כשפרק א' הסתיים בחייה , עורכת הדין "הבלי שם" מתחילה להתפלש בשוק "הפנוי"...

יש פה ושם אכזבות, ציפיות מפגישות היכרות, עד כדי כך שהיא אפילו לא זוכרת איך הערבים הסתיימו ואם בכלל יהיה למפגש המשך.

ציטוט עמוד 49: "אני לא זוכרת איך נגמר הערב, אבל למחרת קיבלתי ממנו סמס. חשבתי הרבה על הפגישה שלנו, כתב לי אלוף הארץ בשעמום, והגעתי למסקנה שלא יתפתח בינינו קשר רציני. אני מאחל לך הצלחה בהמשך."

הסיפור נע על הציר של לפני ואחרי התקופה "העמנואלית".

הדמות הראשית בספר "חופרת", בורגנית, לא מהססת להשתמש במפרקים בין החיים השגרתיים, למה שהחיים מציעים אחרי פרק א'. תוך כדי החפירות הארכיאולוגיות היא מציפה ומספרת על עמנואל החרדתי, שהתאהב בדינה האדוקה, הדברנית, שאוכלת רק ירקות אורגניים ומשתמשת במי הרחצה כדי להשקות את הגינה.

הספר הזה הוא תזזיתי, קופצני, סוג של מרתון, או ריקוד רוקנרול מהיר.
השפה נשפכת כמים מדלי.
השנינות וההומור חביבים, ויכולים תמיד להתאים לתקופות שקצת "קשה" בחיים.

בעת קריאת הספר, היתה לי הרגשה כאילו אני יושבת בבית קפה, עם עורכת הדין "חסרת השם" ותוך כדי לגימות מהקפה, ונגיסה מהעוגה, היא מספרת לי על מה שעובר עליה.

הסגנון כאן הוא ליבראלי, "צברי", ישיר ונטול גינונים לחלוטין.

אפשר לקרוא את הספר ולהימצא מחוייכים, ומאידך אפשר גם להתעמק ולחשוב על מה עורכת הדין "חסרת השם" הזו חופרת... יש משהו בחפירות שלה... ההחמצות, הפיספוסים, הבחירות הנכונות בזמן ובמקום הנכון, הסודות הכמוסים, סיר הלחץ היומיומי שכולנו חיים בו, ההשגיות, החלומות, דור האימלים והרשתות החברתיות, וכן... כן גם על הנקמות הקטנות של נשים במיוחד.

מירב הלפרין נוגעת במחשבות שלעיתים מקבלים "זכות מעבר" במחשבות של חלק מאיתנו... ציטוט עמוד 77: "היו שנים שהיה לי הכול, אבל זה היה לפני הילדים, וגם אז לא הייתי מאושרת. די מדהים שדווקא אז לא הייתי מאושרת, למרות שבגיל עשרים ושש, נגיד, נראתי ממש טוב, אבל ממש טוב, ונחשבתי לכוכב עולה בשמי הקריירה, מישהי שתמיד עשתה את הדבר הנכון, בחרה את הבחירות הנכונות, הסתובבה בחוגים הנכונים, ישבה במקומות הנכונים, יצאה עם הבחורים הנכונים, לבשה את הבגדים הנכונים והיתה מוקפת מעגל חברים תוסס ומלא אדרנלין. אבל מאושרת? לא הייתי אפילו דקה. כל הזמן רציתי עוד ועוד, להתקדם, להצליח, להרוויח, להשיג-בעבודה, בלימודים, עם גברים. היו לי שאיפות עצומות וחלומות למכביר ואי-שקט נורא שהלך והתעצם מבפנים עד שבסופו של דבר התפוצץ בוקר אחד במריבה נוראית עם עמנואל ונגמר במשפט המחץ שלו: "אז בואי נתחתן". "

אגב, קצת מעצבנת אותי האופנה האחרונה שלדמויות הראשיות אין שם. למה?

לסיכום:
ספר נחמד, קליל, מצחיק, חביב, מהיר, עצבני וזריזי.
קוראים... וממשיכים הלאה... יאללה נקסט...
מומלץ
תיהנו
לי יניני

עורכת דין בת 45 ללא שם, גרושה טרייה אשר נעזבה על ידי בעלה לטובת מישהי מבוגרת ממנה, אשת טבע שכזו וההיפך הגמור מהמספרת שלנו – העובדה הזו כביכול ממוטטת את עולמה ומנחיתה עליה חוסר ודאות אחד גדול לגבי עתידה. גיבורתנו היא אישה נאה, מצליחה, בעלת שני ילדים מופרעים במיוחד ואמא שחקנית תאטרון מוכרת – עם כל אלה היא אחת הנשים היותר נוירוטיות ומופרעות שניתן להכיר.

במקטעים קצרים וקולחים היא מספרת לנו אודותיה ואת הקורות אותה בחודשים האחרונים ובהווה ומכניסה אותנו לתוך עולמה המשוגע כשהיא מערבלת בין כל הקלישאות המוכרות: ילדים שלא נותנים מנוח, לקוחות אשר זקוקים לשירותיה כעורכת דין ומשגעים אותה ללא הרף, הגרוש הטרי וחברתו החדשה, הגבר החדש שהיא יוצאת עימו ומכנה 'צוורק' (גמד גינה, שכן הוא נמוך וכרסתני) וכמובן ההתאהבות חסרת הפשרות שלה בלקוח הכי גדול שלה – אביב צימרמן. את כל אלה היא זורקת לקערה אחת כמרכיבים של סיפור ומערבבת ומערבבת עד שיוצאת לנו עלילה מהירה כטיל אשר מסופרת בגוף ראשון וסוחפת אותנו איתה.

מירב הלפרין מנסה להוכיח נקודה. לא ניתן לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה. ילדים, בעל, סקס, קריירה וכל המסביב לא יכולים להתקיים כמקשה אחת, צריך לחלק ומישהו תמיד יפגע. היא מנסה להראות לנו שעולם שכזה הוא לא שפוי ובלתי אפשרי לחיותו באופן שפוי.

אומר את האמת – לא הבנתי ממה ההתלהבות. הביקורות הראשוניות היללו את הספר, היו כאלה שאמרו שהספר גרם להם לפרצי צחוק מטורפים והפצירו שאי אפשר להניח את הספר מהיד. להגיד לכם מה עוד? אם לא הייתי מקבלת את הספר כחלק מהיותי אחת מהמשפיעות של 'ידיעות ספרים' כנראה שכן הייתי נכנעת ללחצים של כולם וקוראת אותו באופן פרטי ואז הייתי מצטערת על הזמן המבוזבז שלי. למה? כי אמנם הספר קולח וזורם אבל הוא לא שינה לי במאום. וישנם גם ספרים שלא צריכים לשנות אבל לפחות לתת איזה ערך מוסף או לגרום לחיוך או ההיפך לדמעה – הספר הזה פשוט נכנס לי מאוזן אחת ויצא מהשנייה (או נקרא מעין אחת ויצא מהשנייה?).

יש אנשים שהספר התאים להם לתקופה קשה כמו כפפה ליד, כי לעיתים אנו זקוקים לספר שרק יעביר לנו את הזמן ולא יגרום לנו לחשוב יותר מידי ואני אפילו אוסיף ואומר שהספר הזה בעל פוטנציאל כי העלילה שלו טובה אבל הפעם לי היה חסר משהו...

לסיכום, ספר נחמד ומהיר. לזמן פנוי מאד בלבד.

עד עמוד 100 עדיין שרדתי, כי "חוק הספרים" שלי אומר שלא עוזבים ספר באמצע, הוא עלול להעלב ואני עלולה להפסיד.
אבל הפעם גם החוק לא עמד לצידי. עלילת הספר והתחבטויות המספרת טבעו בשפה מביכה, כחלק מהקונפסט, אשר גרמה לי לעיתים לחוש שאני קוראת הודעת טקסט מאחד מבני המתבגרים. אין כאן פרפרים, אין ציוצי ציפורים וגם אין כלום חוץ מזה. או שאולי זה יופיע מעמוד 101. לעולם לא אדע.

טוב, זה היה די צפוי שאני אפול למלכודת היחצ הפסיכית שידיעות ספרים עושים לספר הזה בניסיון להציג את מירב הלפרין כמינימום עירית לינור החדשה, אבל זאת של שירת הסירנה ושתי שלגיות ולא של המחדל הקרוי גברת ורבורג, ואקנה את הספר הזה. אז קניתי והמחשבה היחידה שעלתה לי בראש במשך כל הסופש היא איך בכל פעם מחדש אני נופל למלכודות האלה של מודעות ענק במוסף הספרים של הארץ ומקום שני ברשימת רבי המכר של ההורדות בדיגיטלי וכל מיני אזכורים בגופי התקשורת שידיעות ספרים חוסה בצילן מבית ידיעות אחרונות.
העטיפה האחורית מבטיחה ספר מהיר ועצבני ומקיימת כי אכן אתה מוצא את עצמך מדלג על עמודים ומתעצבן לאורך כל הקריאה על עצם הרכישה. זה מצחיק לעיתים רחוקות, במאמץ עילאי של המחברת, אבל בטח לא שנון וחד. ואם כבר לצחוק מספרים, יש לפחות עשרה סופרים ישראלים שעושים זאת טוב ממנה ובלי להתאמץ. ועלילת המסגרת, מה אגיד, יש כמוה לא מעט ולכן שום דבר לא באמת מפתיע או מחדש בספר הזה.
אז מירב הלפרין היא בטח לא עירית לינור החדשה. גם לא אורלי וינר קראוס. היא עוד סופרת מיותרת שכתבה עוד ספר מיותר שמגיע בכריכה מכוערת להפליא - מי המעצב שעיצב אותה ולמה הוא קורא לעצמו מעצב גרפי? - ובעיקר לא קשורה, שמגיעה בצהוב קיא. לולא מערכת יחצ מופלאה והעובדה שראה אור בידיעות ספרים, כנראה שגורלו של הספר הזה היה להדחק במהרה אל המדפים האחוריים בחנויות.
אם עד עכשיו לא הייתי ברור - לוותר, ויפה קריאה אחת קודם.

מאז שהמשרד שלי עבר לאשדוד ונותרו בדימונה "פחים קטנים" - אני פועל בדימונה ללא משרד. ומה אעשה בין פגישה לפגישה? ספריה! אחלא מקום. הספרים החליפו את יוטיוב בספייס שצריך למלא בין הפגישות. וזה לגמרי אחלא.

נכנסתי לספריה למשך שלושת רבעי שעה, והספר שעמד ראשון על מדף הספרים החדשים היה "בעלי לא בבית" מירב הלפרין. צבעוני, מאויר-ילדותית ומסקרן. פשששט וחמישים עמודים עפו להם, עד הצלצול הנודניק שהזכיר לי: "בנאדם, אתה באמצע יום, יש עבודה". זה היה אחד הצלצולים המוזרים בתולדות ימיי כאיש עובד, צלצול שחתך אותי מעולם אחד לעולם שני. ככה סתם.

אז איך הספר? הנה תמצית מה שהתרשמתי מחמישים עמודים:

1) הומור, קלילות וקוליות הם לא מילה גסה. בכלל לא! זה פשוט תענוג למצוץ מילים, לחבב הגדרות, להתפלש בקלישאות מקוריות ("קלישאה" ו"מקוריות" סתירה? תקראו - תראו שלא!) ולשחות בין עמודי הספר כדג במים צלולים.

2) אפשר להשתמש בלשון גסה ולהישאר נוטף חן, בעל טאקט וחוש מידה. עובדה, הלפרין עשתה זאת!

3) איך מתארים אישה סנובית, בורגנית או "תלאביבית סטראוטיפית"? איך? נו פשוט, ספר שלם! טוב, ספר זה לא חכמה. אבל איך בעמוד אחד? בפסקה אחת? באבחת מגל אחת מתארים את הייצור הנ"ל? תקראו "בעלי לא בבית" ותגלו. פשוט, כל פיסקה היא תיאור קולע אחר להגדרה הזו. תיאור כל כך ממצה, כל כך מוצלח וכל כך ייחודי שפשוט הספר נראה כמו "המתכון הקליל לסנובית המתחילה".

4) החיים. אוקיי? החיים המשעממים האלו, האפורים האלו, הרוטיניים האלו, עבודה, זוגיות, הורים, ילדים, יחסי מרות, לקוחות? הם פשוט משעשעים עד אימה. ותתפלאו ככל שהם יותר משעממים - הם יותר משעשעים. בגלל שהלפרין מוצאת תמיד את העוקץ שבכל סתמיות, את הכתם שבכל שמלת כלה, את האירוניה שבכל היתממות, והיא שוזרת אותם זו בזו, אחת לאחת, עד שהיא יוצרת חגיגה פרועה של שגרה ושעמום.

5) הזקנה. או בשמה המכובס "הגיל השלישי". באו נדבר על זה. מה זה? איפה זה? היכן זה? זה הרי כזו מפלצת רחוקה. זה לא יקרה לי. ואם זה יקרה לי זה יקרה באופטימיזציה מושלמת. אז זהו שלא. ויש לכם שני ברירות: או לקרוא את הלפרין מדברת על זה, באומץ, בהומור, בקלילות, בכיפיות, עם המון סוכר על החמצמציות הזו. או לקרוא את הלפרין ולהתפוצץ כמה אישה אחת מסוגלת להתלוצץ על דברים שהשכנה המבוגרת הזו שתולה כביסה אומרת ש"זה לא מצחיק בכלל".

6) פרקים. לא יודע למה, אבל הלפרין החליטה שהם מיותרים. הספר בנוי מרכבת ארוכה של פסקאות בעלות כותרות (רובן מבריקות) הנעה (במהירות. כן?) על פני מסילות הספר. בשביל לא להתבלבל חייבים סימניה. אבל זה משקף מצוין את העובדה ש"כאן לא תמצאו עלילה", כאן הסופרת באה לתפוס את החיים, כמו שהם מתרחשים, מתפרצים, מפתיעים, תוקפניים ומפוזרים. בלי סדר, בלי תכנית. כל פסקה בספר תוקפת וריאציה אחרת של החיים הדינמיים.

7) ועכשיו לשאלת השאלות: זו יצירה? זו אומנות? התשובה היא: לא! ממש לא! מדובר במופת של רדידות! אבל איזו רדידות מתוקה. איזו רדידות מענגת. המלצה: פשוט תחטפו את הספר לקרוא.

בעלי לא בבית, מירב הלפרין

הפילוסוף הנרי דיוויד טורו כתב ,

"Read the best books first, otherwise you’ll find you do not have time."

בתחילה חשבתי שאני צריך לוותר על קריאת הספר והפסקתי פעמיים.חשבתי שהוא מופנה לנשים אבל מצאתי בו הרבה מהמציאות של היום וההתמודדות של כל אחת ואחד מאיתנו בזמנים אלו במערכות יחסים. הספר הוא עכשווי,מיוחד הכתוב ברצף לא תמיד נוח, (ללא פרקים מסודרים כי אם נושאים רציפים).

זהו סיפור חייה של אשה, אמא לשני ילדים בגיל העשרה, עורכת דין ,שותפה במשרד מצליח, גרושה בעל כורחה אשר נניטשה ע"י בעלה המשעמם בכדי להתחתן עם אשה מכוערת ומבוגרת ממנו.

"גיבורת הספר" נזרקת לשוק הבשר התל אביבי. ומתארת זאת כך "כל כך הרבה שנים שאני לא בשוק, שאין לי מושג מהו הסטנדרט שרץ אצל גרושות ואלמנים. אולי כבר בפגישה השניה עושים סקס? "

אחד הנושאים בספר מתאר כיצד היא מרגישה שאינה מחוזרת לאחר לילה אירוטי עם גבר אותו היא ממש רוצה, "ביום השלישי, כשכבר הייתי פקעת עצבים מהלכת, התקשרתי לטליה. טוב, זה היה כבר ביום השני. כלומר בחמש הדקות הראשונות של היום השני. הכל היה כל כך מושלם ומקסים, גנחתי לה בטלפון, מובסת ומדוכאת עד עפר, אז למה הוא לא מתקשר?"

כיום עם עליית אחוזי הגירושין בארץ ( תל אביב זוכה להוביל...משום מה ? ) ישנו תיאור בספר על ההרגשה, " לא הצלחתי להתרגל לחיים החדשים שלי כ... עוד לא הצלחתי להוציא מהפה את המילה גרושה. לא התגעגעתי לחיי הנישואים, גם לא לעמנואל. התגעגעתי רק לסטטוס שלי כנשואה ולאשליה שהוא סיפק, אשליה של הדבר הנכון. התביישתי להיות גרושה. הרגשתי שיש במילה הזו צליל צורם של כישלון, אבל גם משהו נורא יותר: יש בה את הביוגרפיה של אמא שלי – גרושה פעמיים, אלמנה פעם אחת ונשואה בפעם הרביעית."
קטע שמצאתי כה נכון : " נשים שנראות טוב תמיד בטוחות שהן נראות רע. זו אקסיומה. הן חיות לא בהערכת חסר. לעומת זאת, נשים שנראות רע יודעות שהן נראות רע. הן לא חיות בהערכת יתר. בעצם, אין אשה בעולם, כולל דוגמניות על, לא מתבוננת במראה ואומרת לעצמה בסיפוק: אני מהממת. היא תמיד תהיה בטוחה שהיא שמנה מדי, נמוכה מדי, יש לה תחת גדול מדי, רגליים עבות, קרסוליים מכוערים, אוזניים בולטות או שיער מזעזע."

וגם,

"כבר הרבה זמן אני חושבת שיש סתירה גדולה בין שכל לאימהות, ככל שיש לך יותר שכל, כנראה תהיי אמא עלובה יותר עלובה. אני בכוונה לא משתמשת במילה גרועה, כי עלובה מתאר בדיוק את סגנון האימהות של בעלות השכל."

כמו כן,

עומר ( בנה בן הטיפש עשרה של גיבורת הספר ), " גם לא אכפת לי לא ללמוד בכלל, תראו מה יצא לכם מהלימודים שלכם. אתם אנשים לא שמחים. כל הזמן אתם עצבניים ויש לכם ביקורת, במיוחד את. אף פעם אין לכם זמן לכלום. אתם לא נהנים מהחיים. אני לא רוצה חיים כאלה. אני רוצה משהו טוב יותר, בלי הלחץ הזה שאתם חיים בו. מה שווה כל הכסף שלכם אם ככה נראים החיים שלכם?"
"אף גבר לא יודע מה את לובשת, וזה גם לא מעניין אותו. נשים קונות בגדים כי זה נותן להם ביטחון עצמי ועושה להם מצב רוח טוב. כי הן מרגישות עשירות, מעודכנות ובעלות טעם משובח."

ולסיום,

"אומרים שנשים מתחילות להיות מאושרות כשהילדים עוזבים את הבית ועומדים על רגליהם. אצלי זה עוד רחוק, שאני לא יכולה להתנחם במה שיקרה בעוד שבע-שמונה שנים. בינתיים הם כאן, במלוא הנוכחות שלהם, ואני לא מאושרת. האם הייתי יותר מאושרת בלעדיהם? נדמה לי שלא. זו הטרגדינ הנשית האמיתית. אנחנו רוצןץ הכל, אבל לא ככה. לא בתנאים הנוכחיים."

הייתי שמח לפגוש את הסופרת, מנתחת מוח, טריאתלטית ואם לתריסר ילדים שאימצה מאפריקה.

העלילה היא החלק הקטן יותר והספר נע על הציר בין משעשע לעתים, הברקות אקראיות והומור דלוח סביר בהתחלה ומהר הופך קיטשי, מטופש וחוזר על עצמו.
עורכת דין מצליחה באמצע החיים במשרד גדול, גרושה מתוסכלת, אם לבן ובת מתבגרים המטריפים אותה; בת לדיירת בבית אבות-משוגעת אקסצנטרית ודעתנית בעלת דעות נחרצות על גברים, נשים והחיים המשגעת את 'הזקנים הסנילים' ואת מנהל המקום; נכדה לפלמ"חניקית קשוחה, אימת העמק שגידלה את 'עמלק'-כלב פרא ענק. גיבורתנו מדלגת ממיטה למיטה- עם אביב,לקוח גדול של המשרד-מיליארדר ומנכ"ל בנק, נחמיאס- עורך דין חלקלק ומנוול הנכנס לסיפור ומישהו נוסף שמכירים לה בארוע.
העניינים מסתבכים כשאמה המטורללת מתחילה עם אביו של המנכ"ל שהוריו שוהים באותו בית אבות והוא מציב אולטימטום -"תוציאי משם את אמא שלך או ש...". מרומז שבמידה ולא- יעזוב את המשרד, מכה אנושה. בעליו התחמן של בית האבות מוכן לנסות להשאיר את האם במידה שעורכת הדין תוריד ממנו את המניאק המאיים בתביעת ענק נגד בית האבות אחרי תקרית אינפטילית עם אביו הסנילי.
בין לבין-מצבים פסיכים כמו בולמוס קניות היסטרי בסופרפארם (רגיעון, מרגיעון,נרגעון, מרדימון ושלוותון כהתחלה) ,טיול עם גנרל אפריקני ורעייתו הלא חוקית בת העשרה בעיר העתיקה ומעל הכל-ארוחת ערב חגיגית אליה מתנקזים כולם ההופכת ל'קרקס מהגיהינום'.
זהו בערך. השאר-והרבה- קשקוש בגרוש על מעצב הבגד שלבשה, זכרונות על אחיה שנהרג, סבתה ושיחות עם חברתה טליה. הגיגים, בירבורים ותובנות אינפנטיליות של מתבגרת על זוגיות, אימהוּת וקריירה או שבעצם הכי טוב להיות רווקה מאושרת בלי ילדים? יש בכלל זוגיות טובה? וכמובן שאלמנה זה מכובד יותר מגרושה ויש גם פיגור רגשי כמו פיגור שכלי.
נסיון נואש לשעשע עם 'הומור' לעוס ורדוד (לארוחת בוקר-רעל עכברים באינפוזיה, איי.קיו של כפית, חלוק אדום של מדאם בבית זונות, העברת האקס וזוגתו העכשווית למרתפי השב"כ האיראני). בין הדמויות- הברווזה, המדאם,הטבעונית/זונה הזקנה, פירנצה (זקן סנילי הרוצה לקחת כל אחת לשם) ו'צוורק' (גמד גינה באידיש). פרקים קצרצרים עם שמות דביליים (אמא עלובה/שיניים בבגאז'/ פרחוניה/ השטן מגישה מלאווח).
בקיצור, שנות אור מלהיות העיפרון הכי מחודד בקלמר.
לצטט את סיכום הספר-'אין כאן פרפרים, שקיעות רומנטיות וציוצי ציפורים'.
אממה, גם אין כישרון. חרטא.
1.5 כוכבים. לא בזבוז זמן טוטאלי אבל בדרך.