“#
אני מתערבת שלליאן מוריארטי יש לפחות אחות אחת. תיאוריה את התנהגות האחיות כל כך מדוייקים ואמינים... אני נטולת אחיות (יש לי רק אח קטן אחד. למעשה הוא גדול ממני בכל מובן, אבל עדיין הוא אחי הקטן). שאפתי לאחות באופן כמוס מרגע שהתבגרתי, והמשכתי לשאוף לזה גם כשהמציאות המקצועית שלי הוכיחה שאחיות זה הכי לא דבש, וכדי לגדול עם אחיות רצוי לגדל חוש מיוחד לניווט בשדות מוקשים.

כתוב שזה ספרה הראשון של מוריארטי. קראתי כמה – מן הסתם מאוחרים ממנו – והמסקנה שלי היא שהיא אלופה בכתיבת ספרי אסקפיזם נטול בושה, בלי לרדד מדי את המסרים שלה, בלי לזלזל באינטליגנצייה של הקוראים ובלי לגייס קוביות בבטן. מוריארטי כותבת על נשים ממעמד בינוני בפרוורי סידני, שעושות מה שעושות נשים מאותו מעמד בפרוורי ברמינגהם, מרסיי או רעננה, דהיינו – מנסות להפוך את חייהן לנוצצים ומשמעותיים כמו באינסטגרם של אלה שהן עוקבות אחריהן. הן מתמודדות עם הקשיים שנוחתים עליהן בלי הכנה מוקדמת – למרות שאת אותם קשיים הן מכירות היטב מעתונות וסרטים. הקשיים שמוריארטי כותבת עליהם הם מלאכת מחשבת של אמינות, מינון דרמטי שפוי ויכולת להעמיד את הקורא(ת) במצב בו היא שואלת את עצמה "מה אני הייתי עושה במצב הזה?"

הסיפור הוא על שלישיית בנות. שתיים מהן בלונדיניות זהות ואחת סתם ג'ינג'ית שובת-לב. הן בנות שלושים וקצת, יפהפיות אבל לא מתעסקות בזה. חיי היומיום שלהן מלאים אירועים, רובם במשקל נוצה, והסיפור האמיתי הוא על התמודדותם עם העובדה החריגה שהן שלישיה ואנשים מודדים אותן לפי עובדה זו. מפעם לפעם יש עמוד המתאר התייחסות של זרים להיתקלות עם הבנות בכל מיני גילים. לעניות דעתי אלה קטעים מיותרים ובעיקר מופרכים, שנועדו רק לעבות את הטקסט. מי זוכר אחרי יומיים פגישה מקרית עם שלוש ילדות/נערות/נשים זרות לו?

הסיפור אסקפיסטי, כתוב היטב והופך דפים (ביטוי מאוס) לא בגלל חשיבות הדברים המתוארים בסיפור, אלא הדרך בה הם כתובים ומתארים חיים של זרות שנראים דומים מאד לחיים שאנחנו מכירים. ובמשפט – מוריארטי יודעת לכתוב אסקפיזם שווה.”

“קראתי כבר די הרבה ספרים של ליאן מוריארטי ולכן אני יכולה להרשות לעצמי להשוות בניהם וגם לזהות נקודות חולשה זהות.
הספר "שלוש משאלות" די מהר התחיל להזכיר לי את "באהבה בטירוף באשמה" שקראתי לפני שנה בערך.
אמנם לא בעלילה ממש אבל באופן בו היא בונה אותה.
ארוע לא ברור מתואר בתחילת הספר עם הרבה מסתורין וסימני שאלה. ואז הספר מתחיל לחזור אחורה לחייהן של מספר דמויות כדי להתחיל להבין את הרקע ואיך הדברים התגלגלו לכדי אותו ארוע קיצוני/מיוחד.

אז הפעם שלוש אחיות (שלישיה!) נפגשות במסעדה ומתחיל שם ריב שמסתיים בארוע קיצוני. לא ברור בתחילת הסיפור מי זאת מי ומה בדיוק קרה לכל אחת כי הדמויות עוד לא מתוארות לעומק.
הספר מתחיל לספר לנו על חייה של כל אחות אבל המשחק בזמנים קצת מתיש. ניתן להבין כמובן את רצף האירועים בגדול אבל המעבר באותו עמוד בין כמה תקופות זמן היה לטעמי מיותר ומציק.
אז כל אחות עם השריטות שלה והבלאגן בחיים שלה. שום דבר שלא קראנו כבר בעבר ואיכשהו הדמויות הפעם לא נכנסו לי ללב.
הכל עבר די לידי ולא ממש הרגשתי את מה שלדעתי הסופרת רצתה שנרגיש: קשר אחיות לטוב ולרע, סודות וחברויות אמת שמתנגשים .
בסוף הכל היה די שיטחי ונשארנו רק עם סיפור שכל הזמן מקפץ בין הזמנים בצורה מוגזמת.

אז אולי עם פחות שטיקים ויותר עומק היה פה פוטנציאל למשהו טוב יותר כי ספרים אחרים שלה בהחלט היו תענוג.
אפשר בהחלט לקרוא רק לא לצפות לזכור משהו מהספר הזה שבוע אחרי... הוא די לא משאיר חותם.”

“כבר תקופה מסויימת שהספרים של ליאן מוריארטי מהווים בשבילי מעין "מנוחה". אני מאוד אוהבת את הכבתיבה שלה, את הקלילות שבההיא כותבת והשעשוע, למרות שהנושאים לאו דווקא קלילים או משעשעים. היא גורמת לי להעביר את עצמי לפרברי סידני כבר מהמשפט הראשון. עם זאת, היא מדברת בעיקר על קשרי משפחה, מכל זווית אפשרית, ואני אוהבת את זה.

זהו ספרה הראשון של הסופרת, ולמרות שהרגשתי קצת בוסריות (זה עדיין ספר מעולה, פשוט ביחס לספרים היותר מאוחרים שלה) נהניתי מהעלילה. מסופר כאן על שלישיית אחיות: שתיים זהות ואחת לא. שיעשע אותי לקרוא על כך כי בשכבה של הבת שלי יש שלישיית בנים, שניים זהים ואחד לא וכשהם היו בכיתה א, בוקר אחד בתי ואני יצאנו מהבניין שלנו לכיוון בית הספר ופגשנו אותם בדרך. הזהים החזיקו ידיים ביניהם והלא זהה החזיק את היד של אמו. יש כאן הגיון טכני: לאמא יש רק 2 ידיים והמדרכות בשכונה שלנו צרות... אבל איכשהו זה קצת קיווצ'ץ לי את הלב- הייתכן שהלא זהה הוא קצת אאוטסיידר? טוב, אין לי מושג מה באמת המצב ביניהם ואני די בטוחה שהם שלושתם חברים ממש טובים, אבל הספר הזה גרם לי להזכר בתמונה הזאת מלפני כמה שנים. הספר מביא לנו את סיפורן של האחיות, לכל אחת חייה שלה, אבל בקשר ההדוק ביניהן כל אחת שומרת על אותו "התפקיד" מאז ילדותן. כך גם הוריהן הגרושים של האחיות- כל אחד במשפחה משחק תפקיד, ולא מצליחה להראות לאחרים משהו מעבר. הוא תקוע בתפקיד הזה. נגע בי בעיקר הסיפור של ג'מה, האחות הג'ינ'ית שלא דומה לשתיים האחרות (הבלונדיוניות). ג'מה נתפשת על ידי אחיותיה כמישהי קלת דעת, אולי אפילו קצת טיפשה, שלא באמת ניתן להתייחס אליה ברצינות, לסמוך עליה או להתחשב בדעותיה. הן אוהבות אותה אהבת נפש, אבל למרות זאת הן לא מודעות לסערה הנפשית שמתחוללת בתוכה (וגם לזה שהיא דווקא בחורה די מחושבת שדי מצליחה מבחינה כלכלית), שאולי אם היא היתה מצליחה להוציא את אותה הסערה ולחלוק אותה, החיים שלה היו נראים אחרת. וככה כל אחת מהאחיות, היא מתמודדת עם הפחדים של עצמה ועם הרצונות הכל כך עמוקים לנסות ולהשתנות- אבל הן לא יכולות כי יש את הרצון שלהן ויש את התבנית שנוצרה בתוך המשולש של האחיות כשכל אחת מהן ממלאת תפקיד מסויים. גרם לי לחשוב על תאי המשפחה הפרטיים שלי- בתור בת ואחות בכורה, ובתוך בת זוג ואם. אנחנו ממלאים תפקיד וזה ממש לא פשוט לחרוג מהתפקיד הזה.

שווה קריאה :)”

“גם בספר הזה, כמו בספריה האחרים של מוריארטי, מסופר על נשים בנות שלושים מהפרוורים של סידני. גם בספר הזה יש את המתוקתקת, הקלולסית ומשהו שקרה בעבר ומאיים לשבש את ההווה שלכאורה פסטורלי ובשליטה אך למעשה רוחשים בו כוחות קנאה שמאיימים לפוצץ את בועת השגרה.
בספר הזה הגיבורות הן שלישיית אחיות, שבפרק הראשון חוגגות יום הולדת משותף, 34, כמו בכל שנה, במסעדה, ובמהלכו מתרחשת מריבה קולנית ואלימה. ואז הסיפור חוזר אחורה ואנחנו מתחילים להכיר את הדמויות. את לין המאורגנת, המתוכננת, ה"ילדה של אמא" שהיא נשואה ואמא, את קאט תאומתה הזהה, הדעתנית שנשואה לדן ומנסה נואשות להיכנס להריון, ואת ג'מה, התאומה הלא זהה שהיו לה ארבע עשרה מערכות יחסים בעשור האחרון והיא עובדת בשמירה על בתים.
יש להן גם הורים גרושים, וסבתא אהובה, ואהוב ששבר את הלב, ומחזר חדש שיש לו אחות וכל שאר המרכיבים שמייצרים החיים האלה שמוכרים מאוד לכולנו.
לא סיפור גדול אבל כזה שנוגע בכל הדברים שמהם עשויים החיים ולכן נוגע.
למי שלא יישבר מהקפיצות מנקודות המבט בפרקים הראשונים מובטחת חוויה סוחפת.
אני נהניתי.”