ביקורת ספרותית על בעלי לא בבית מאת מירב הלפרין
בזבוז של זמן

---

טוב, זה היה די צפוי שאני אפול למלכודת היחצ הפסיכית שידיעות ספרים עושים לספר הזה בניסיון להציג את מירב הלפרין כמינימום עירית לינור החדשה, אבל זאת של שירת הסירנה ושתי שלגיות ולא של המחדל הקרוי גברת ורבורג, ואקנה את הספר הזה. אז קניתי והמחשבה היחידה שעלתה לי בראש במשך כל הסופש היא איך בכל פעם מחדש אני נופל למלכודות האלה של מודעות ענק במוסף הספרים של הארץ ומקום שני ברשימת רבי המכר של ההורדות בדיגיטלי וכל מיני אזכורים בגופי התקשורת שידיעות ספרים חוסה בצילן מבית ידיעות אחרונות.
העטיפה האחורית מבטיחה ספר מהיר ועצבני ומקיימת כי אכן אתה מוצא את עצמך מדלג על עמודים ומתעצבן לאורך כל הקריאה על עצם הרכישה. זה מצחיק לעיתים רחוקות, במאמץ עילאי של המחברת, אבל בטח לא שנון וחד. ואם כבר לצחוק מספרים, יש לפחות עשרה סופרים ישראלים שעושים זאת טוב ממנה ובלי להתאמץ. ועלילת המסגרת, מה אגיד, יש כמוה לא מעט ולכן שום דבר לא באמת מפתיע או מחדש בספר הזה.
אז מירב הלפרין היא בטח לא עירית לינור החדשה. גם לא אורלי וינר קראוס. היא עוד סופרת מיותרת שכתבה עוד ספר מיותר שמגיע בכריכה מכוערת להפליא - מי המעצב שעיצב אותה ולמה הוא קורא לעצמו מעצב גרפי? - ובעיקר לא קשורה, שמגיעה בצהוב קיא. לולא מערכת יחצ מופלאה והעובדה שראה אור בידיעות ספרים, כנראה שגורלו של הספר הזה היה להדחק במהרה אל המדפים האחוריים בחנויות.
אם עד עכשיו לא הייתי ברור - לוותר, ויפה קריאה אחת קודם.

» ביקורות נוספות של קורא בסופש
» ביקורות נוספות על בעלי לא בבית