פרנסוס על גלגלים - כריסטופר מורלי

ספר מיוחד ! אוהבי המילה הכתובה יתענגו בקריאתו ועל המסרים שמועברים בו.
סיפור על רוכל אשר גמר אומר למכור את עגלתו, את פרנסוס (״הדוכן המתגלגל הזה היה בשבילי רעיה, רופא ודת במשך שבע שנים.עד לפני חודש הייתי בז למחשבה לעזוב אותו, אבל איכשהוא הגעתי לכדי הבנה שאני צריך שינוי.״), לאחד מהסופרים, אנדרו,שחשב שהוא האדם הנכון לרכושו. בדרך המקרה או שלא אחותו, הלן, עקרת הבית הרווקה, היא זו שרוכשת את ה״דוכן המתגלגל״ ויוצאת להרפתקה אשר ממנה לא תחזור אותה אישה.

מלא בהומור,
״תבינו, אישה מתאהבת רק פעםאחת בחייה, ואם זה קורה לה רק כשהיא מתקרבת לגיל הארבעים, אז זה חזק ממנה! אני מניחה שהייתי חולמנית ורומנטית כפרגית צעירה, אבל בשם עצמותיה של ג׳ורג׳ אליוט, אני מרחמת על הנשים שמעולם לא קיבלו את ההזדמנות להיות חולמניות.״

אהבה לספרים,
״כשמוכרים לאדם ספר, לא מוכרים לו רק 340 גרם של דפים, דיו ודבק, מוכרים לו חיים חדשים.״

״העובדה שאנו נקראים אנשים אינה הופכת אותנו לאנשים. אין יצור עלי אדמות שרשאי לקרוא לעצמו בן אנוש אם אינו מכיר ספר טוב אחד לפחות. האיש שמבלה את ערביו בחנות בלעיסת טבק אינו ראוי להכיר מקרוב את הבורא הרחום. האיש שקומץ ספרים טובים נחים על מדפו משמח את אשתו, מטפל כראוי בילדיו, וסביר להניח שהוא עצמו אזרח טוב יותר.״

ותובנות לחיים,

״אילו קורבנות מגוחכות לתשוקות מנוגדות אנחנו!
כשאדם יושב במקום אחד, הוא עורג לנדודים, וכשהוא נודד הוא עורג לבית. ועם זאת, מה בהמי הוא השובע-כל הדברים הגדולים בחיים נעשים בידי אנשים שבעי רצון.
ישנם שלושה מרכיבים לחיים הטובים: לימודים רווחים וכיסופים. במסלולו על האדם ללמוד, עליו להרויח לחם לעצמו ולאחרים, ועליו גם להיכסף: להיכסף לדעת את הבלתי ניתן לידיעה.
בעולם העגום וחסר המנוחה הזה, ודאי יש מקום שבו נוכל לבסוף להניח את ראשינו ולפוש. יש אנשים הקוראים לזה מוות. יש הקוראים לזה אלוהים.״

״הנדודים האלה נאים בדרכם שלהם, אך יום יבוא ועליהם להגיע לסיומם. אדם צריך לטעת שורש היכן שהוא כדי להיות מאושר באמת.״

״כשאלוהים ברא תחילה את האדם ( אומר ג׳ורג׳ הרברט ) הוא החזיק ב״כוס ברכות עומדת הכן״. וכך יצק על האדם את כל הברכות ממאסרו: כוח, יופי, חוכמה, כבוד, הנאה - אך הוא נמנע מלהעניק לו את האחרונה, והיא המנוחה, דהיינו, שובע. האל סבר שאם יהיה האדם שבע רצון, לעולם לא יזכה להגיע אליו, אל אלוהים. על האדם להיות חסר מנוח.באיזו אבירות, באיזו הדרת כבוד הם (הטיפוסים האליזבתנים האלה ידעו לכתוב) מניפים את בעיות החיים.״

ביקורת ספרותית ( ספר טוב )
המתיקות שבשכחה , קריסטין הרמל
" לָקַחְתְּ סִכּוּן זֶה חֵלֶק מֵהָחַיִּים אֵחָרֵת אֵיךְ אֶפְשָׁר אַפְשֵׁר לִחְיוֹת?"

קריאה בספרים היא הרבה מעבר לקריאה עצמה. הקריאה מעניקה לקורא את האפשרות לחיות חיים נוספים בעת ובעונה אחת וזה נפלא. היא כמו סוג של תרופה לנשמה והספר חייב להתאים ( לפחות עבורי ) לתקופה ולמצב הרוח אשר בו אני נמצא.
הספר הזה מצא אותי בסוג של צומת דרכים בחיי ( משבר – ממש לא , רצון לחיות את חיי בדרך שונה ) . לא ארחיב שהרי אין זה המקום וגם אינני נוהג לשתף את חיי הפרטיים באופן זה.

אולם, מצאתי לנכון לשתף בציטוט מתוך הספר:
”יֵשׁ לָךְ הִזְדַּמְּנוּיוֹת לְשַׁנּוֹת אֶת הָחַיִּים שֶׁלְּךָ לֹא פָּחוֹת מִשַּׁיִשׁ לִי אֲבָל מָה שֶׁרָצִיתִי לְהַגִּיד זֶה שֶׁאֵין מִישֶׁהוּ שֶׁחַי בְּדִיּוּק לְפִי הַצִּפִּיּוֹת שְׁלוּ רַק הָאוֹפָן שֶׁבּוֹ אַתְּ מִתְמוֹדֶדֶת קוֹבֵעַ אִם אַתְּ מְאֻשֶּׁרֶת אוֹ לֹא"

אהיה חייב לציין שבספר הזה הבנתי שוב ושוב עד כמה הנשים הן חזקות.

סיפורן של נשים במשפחה אחת ובמהלך מספר דורות,הגיבורות בסיפור הן הסבתא רבא רוז, חולת אלצהיימר אשר מרבית מהסיפור מתבסס על חייה שלה שם, בצרפת הכבושה בימי מלחמת העולם השניה, על אהבתה האינסופית לז'קוב, ועל Hope , אשר למעשה מספרת את סיפורה שלה, התמודדות על שמירת הקונדטוריה שהקימה הסבתא שלה רוז, העומדת בפני סגירה בעקבות קריסתה הכלכלית, על ההתמודדיות היומיומיות שלה על ביתה אנני ועל דחייתה להכנסת גבר בחייה.

הספר הזה התחיל באיטיות מסויימת אשר גרמה לי להניח אותו בצד מספר ימים אולם בפרקים מאוחרים יותר ולאחר ש- Hope מגיעה לצרפת ונוגעת בחייה של סבתה, רוז, העלילה מתגלגת באופן מרגש ( זלגתי דמעה מספר לא מבוטל של פעמים) , דמויות נוספות מצטרפות לסיפור ולרובן יש משקל אותם ימים בשנת 1942 בצרפת, אשר באותה תקופה היתה כבושה בידי הגרמנים.

הספר מציג את תמימותם של היהודים באירופה באותם ימים, "רק פושעים ומוגי לב בורחים, אנחנו צרפתים, הם לא מגרשים צרפתים , אנחנו נעשה מה שאומרים לנו. אם נציית לחוקים, הכל יהיה בסדר" אמר אביה של רוז ימים ספורים בטרם נלקח למחנה ההשמדה.

מאד אהבתי והתחברתי לדמותה של Hope איך אפשר שלא ? שמה אומר הכל !
"עכשיו אני מתחילה להבין שכאשר בחרתי תמיד בדרך הבטוחה, בזו שציפו ממני לבחור, ויתרתי אולי על יותר מכפי שיכולתי לשער. האם זנחתי בכך גם את מי שיכולתי להיות? האם אי שם לאורך הדרך הזאת של עשיית הדברים הנכונים איבדתי את האני האמיתי שלי? אני תוהה אם יש לי עוד זמן לברר לעצמי דברים ולהתחיל לשחק לפי כללים משלי. האם אצליח להציל את החיים שהייתי אמורה לחיות?"


"אפשר רק להביט קדימה. אפשר לשנות את העתיד, אבל לא את העבר."

האדמה הטובה.
ספר נפלא ומדוע?

ייתכן שנוגע בחלומי שלי ובכמיהתי הרבה להיות איש אדמה.

ספר אשר מתאר את החיבור הנפלא והעמוק של הכפרי הפשוט , גיבור הספר ואנג לונג ( גם לאחר שהיה איש עשיר ) לאדמה.
ספר על חברות אמיצה , כבוד יוצא מן הכלל לבני המשפחה הקרובה, לאשה , לילדה המפגרת, וגם לזו היותר רחוקה, השנואה והמאיימת.
ספר המתאר את פשטות החיים המאושרים.

התחברתי לדמות כמעט באופן מיידי והזדהיתי עם המוסר היוצא דופן שלו לגבי אירועים שהוזכרו בספר.

אהבתי מאד וממליץ בחום.

שעה חופשית , ארקולה ליסרדי

" בכדי לדעת גבולות עליך להגיע לגבולות של עצמך"

"תשוקה זו היא נחלתם של כל בני אנוש. כל אחד ואחת רוצים להיות מאושרים. אריסטו כבר נדרש לכך באומרו שהאושר הוא תכלית כול ועל כן גם תכלית עצמו. כל אדם רואה את אושרו בדבר שהוא בוחר בו, והדברים שונים ומגוונים, אך לכולנו משותף הרצון להיות מאושרים.
במסורת הבודהיסטית התשוקה ( Tanha ) היא המקור לכמעט כל הצרות והסבל הפוקדים בני אנוש. תשוקה, אומרת מסורת זו, היא בגידה באושר- אינך יכול להיות מאושר בשעה שאתה מתאווה להיות מאושר."

הספר, שעה חופשית כתוב בצורה מאד מיוחדת, ארוטית ומאד אנושית. לפי דעתי זהו ספר המתאר את כמיהתו של האדם גבר כאשה לתשוקה, להיות נאהב ולחיות באושר, על מגווניה הרבים, העמוקים והיומיומיים הפשוטים כאחד ( אם ניתן בכלל להגדיר ,תשוקה פשוטה )

זהו סיפור על שני אינדיבידואלים אשר נפגשים בדרך המקרה, ומפתחים קשר נאהבים סודי כאשר אי נאמנות לבני זוגם מוצאת את עצמה כתרפיה לחייהם, כל אחד כדרכו.
אנדרס מורה להיסטוריה נשוי באושר ובחיי זוגיות בריאים ובתשוקה יוצאת מגדר הרגיל לאשתו אך למרבה הצער ללא ילדים. אירינה היא מורה לספרדית נשואה לא באושר אימא לשני בנים הנמצאת במערכת זוגיות אפרורה ויחסים קפואים ומכניים ללא תשוקה ומאד לא בריאה המשתוקקת לחירות.

הידיעה שמדובר בדבר חשאי, מוסווה הדורש העמדת פנים, הוסיפה קצת פלפל, קצת הרפתקה לחיים כמו שלו שהיו מורכבים משלווה, משיגרה, והשלימה באמצעי תמים ובלתי מזין בסופו של דבר – את אושרו./

קטעים נבחרים שבחרתי לשתף
"ברור לחלוטין שהוא לא הרגיש חיבה מהסוג האוהב כלפי אירינה, והיא עם הגישה הלקונית שלה לא עשתה כל מאמץ שירגיש כלפיה....ואולם ההרמוניה הפיזית והמשגל המושלם עקב התאמת מידותיהם, ככל הנראה היו בעלי חשיבות: בלי הדרישה לעזרים חיצוניים, ובמשגל שהיה נטול פחדים, הוא הרגיש מעין חירות שאפשרה לו לשחרר את גופו בדרך שלא הכיר....אבל היה שם יותר מזה: הייתה, למשל התחושה שהוא גורם לעצמו עונג ובה בעת עוזר לאדם אחר."

" אנדרס הרגיש שהוא פלש לגוף זר, מוכן ומזומן לחקור אותו עד הסוף. אירינה הרגישה שהיא סוף סוף חיה בגופה שלה, ולא הייתה לה שום כוונה לשוב ולנטוש אותו."

" עכשיו אנחנו חכמים, והחוכמה שלנו אומרת לנו שאם אנחנו רוצים ליהנות בגן עדן של העונג אנחנו צריכים לשמור עליו מפני רעל המילים"

מסכים ביותר עם אחרית הדבר של הסופר,
"כדי לכתוב ארוטיקה דרושה מנה גדושה של אהבה לאמת, מנה גדושה של בוש לצביעות המינית ובמיוחד כאשר זו לובשת צורה של התחסדות, בוז לפרקליטי הנורמליות, הגינונים וכללי הנימוס, שאינם מסתירים אלא את רצונם החבוי.

" ידע יכול בסופו של דבר להיות מעניין ולגרום הנאה"

סקירה אור בין האוקינוסים, מ.ל. סטדמן

”לסלוח צריך רק פעם אחת, כדי לשמור על טינה צריך לעבוד כל היום"

"האוקיינוסים אינם נחים לעולם. הם אינם יודעים התחלה או סוף. הרוח אינה חדלה לעולם. לפעמים היא נעלמת רק כדי לאסוף כוח במקום אחר, ואז שבה ומטיחה את עצמה באי, מבקשת להטעים משהו,"

סיפור על זוג חשוך ילדים החי על אי מבודד בשל תפקידו של הבעל, תיפעול מגדלור אי שם בדרום מערב אוסטרליה.
"לאט לאט הקיף את המגדל כולו והחל לקלוט את הלא כלום של המקום כולו.נדמה היה שריאותיו לא יהיו לעולם גדולות דיין לשאוף אוויר רב כל כך, שעיניו לא יוכלו לראות לעולם מרחב גדול כל כך, שלעולם לא יוכל לשמוע את מלוא עוצמתו של האוקיינוס הנוהם, המתגלגל. לשבריר שניה לא היו לו קצוות."

ספר עם דילמה מוסרית ומחוייבות לחברה מול ההתחייבות האישית של הבעל בסיפוק אושרה של בת זוגתו בגידול התינוקת שנמצאה.
הדילמה של אותו זוג היתה, מה נכון לעשות אם מוצאים סירה אשר בה מוצאים גופת גבר ותינוקת בת מספר חודשים אשר עדיין בחיים, האם לדווח לרשויות כפי שמחייבת המציאות ותפקידו של הבעל על האי או בחירת הסיפוק האישי מתוך הנחה שאף בין משפחה נוסף שרד.
הסיפור מגולל את התייסרותו של הבעל בסיפוק אושרה של אשתו אשר ידעה מספר הפלות מחד ועומת החובה המוסרית לחברה אשר ייתכן ובן משפחה מחפש את התינוקת היכנשוא.

"אנחנו חייבים לעשות מה שצריך, מותק ! היא תינוקת מקסימה, אבל היא לא שייכת לנו. אנחנו לא יכולים להשאיר אותה אצלנו."

"טום הושלך בחטף מעולם של חלום והרגיש שכפות ידיו מזיעות. לבו החל לשעוט מתוך הדחף לברוח – לכל מקום שהוא, יהיה אשר יהיה, רק כל עוד יתרחק מהמציאות, מהבחירה שעשה, שהעיקה עליו פתאום כקולר ברזל סביב צווארו."

"ברגעים אפלים בעבר שאלה את עצמה מה גרוע יותר, לחשוב שבתך מתה או לדעת שהיא חיה ושלעולם לא תוכלי לראות אותה:"

כל עוד ישנה אי וודאות לגבי בני המשפחה, אושרם של בני הזוג לא יודע שובע. אולם הבעיה המוסרית מתעוררת בהמשך.

"על העתיד אי אפשר ממש לדבר, אם חושבים על זה. אפשר לדבר רק על מה שאנחנו מדמיינים, או רוצים שיהיה. וזה לא אותו הדבר"

"השחרור מעול השקר הביא עמו את הוויתור על חירות החלום."
"אם רוצים עתיד, צריך לוותר על התקווה לשנות את העבר."

"האמת על פרשת הארי קברט" (ז'ואל דיקר )
"הפרק האחרון בספר, מרקוס, צריך תמיד להיות הכי יפה." ( הנחיות "העשה" של הארי אשר מופיעות בכל אחד משלושים ואחד הפרקים ).
או או כמה התחברתי לדמויות, לאוירה, לאנשים ולתקופה.
כבר בפרק הראשון ( פרק 31 ) הספר נכתב באופן שכזה המשלב אירועי עבר עם אירועי ההווה , "הפרק הראשון הוא המכריע, מרקוס, אם הקוראים לא יאהבו אותו, הם לא ימשיכו לקרוא את הספר שלך...."
אותי הוא כבש באופן מיידי והכניס אותי להרפתקאה מקסימה עטופה במתח ופלילים ועם הרבה מאד אהבה ( אולי זאת הסיבה שאני ממשיך ב אהבה זה כל הספר , פר' חיים שפירא ).
"יום אחד, בשלהי אוגוסט, נרצחה באורורה נערה בת חמש עשרה, קראו לה נולה קלרגאן. כל התיאורים שתשמעו על אודותיה יציירו אותה כשופעת חיים וחלומות."
"קשה להגביל את הסביבות למותה לאירועי 30 באוגוסט 1975. אפשר שהכול מתחיל בעצם שנים קודם לכן. במרוצת שנות השישים, כשההורים אינם מבחינים במחלה שמשתרשת בילדתם. או בלילה אחר ב- 1964, אולי, כשכנופיית פרחחים שתויים משחיתה את פניו של איש צעיר, ואחד מהם, אכול חרטה, עושה מאמצים לנקות את מצפונו ומתקרב בחשאי לקורבנו. או בלילה מסויים ב- 1969 , כשאב מחליט לנצור בדממה את סודה של בתו. או שמא הכול מתחיל ביום אחד של יוני 1975 אחר צהריים, כשהראי קברט פוגש את נולה והם מתאהבים."
"זהו סיפורם של הורים שמסרבים להישיר מבט אל האמת על אודות בתם."
"זהו סיפורו של יורש עשיר, שבנעורין היה פורע חוק וניתץ את חלומותיו של אדם צעיר, ואותו מעשה רודף אותו כל חייו."
"זהו סיפורו של אדם שחולם להפוך לסופר גדול, ואט אט מניח לשאיפותיו לכרסם בו."
ועוד משם,
"הייתי רוצה שתלמד לכתוב , מרקוס, לא כדי שתדע לכתוב, אלא כדי שתהפוך לסופר. כיווון שלכתוב ספרים זה דבר גדול : כולם יודעים לכתוב, אבל לא כולם סופרים."
"אם סופרים הם אנשים שבריריים כל כך, מרקוס, הרי זה מכיוון שהם מסוגלים להרגיש כל מיני מכאובים נפשיים, אולי כפליים מבני אדם רגילים: ייסורי אהבה וייסורי ספר. כתוב ספר זה כמו לאהוב מישהו: זה יכול להיות מאד מכאיב."
-"אתה יודע מהי הדרך היחידה למדוד עד כמה אתה אוהב מישהו?"
-"לא"
-"לאבד אותו"
"לחיים יש מעט מאד משמעות ושהכתיבה מעניקה משמעות לחיים"
״...לעשיה לשם עשייה מעולם לא היתה משמעות; לכן כלל לא מפתיע שלא היית מסוגל לכתוב שורה אחת לרפואה. מתת הכתיבה היא מתת לא משום שאתה כותב טוב, אלא משום שאתה יכול להעניק משמעות לחיים. כל יום אנשים נולדים, אחרים מתים. כל יום גדודים של פועלים חסרי שם נכנסים ויוצאים במבנים אפורים גדולים. ולצידם ישנם הסופרים. סופרים חיים בעוצמה רבה יותר מהאחרים, נדמה לי. אל תכתוב בשם החברות שלנו, מרקוס. תכתוב כי זאת הדרך היחידה בשבילך להפוך את הדבר הפעוט וחסר המשמעות הזה שקוראים לו חיים לחוויה משמעותית וגומלת.״
"בחברה שלנו, מרקוס, האנשים הנערצים ביותר הם אלה שבונים גשרים, גורדי שחקים ואימפריות. בעוד שלמעשה, האנשים הנאצלים ביותר והראויים ביותר להערצה הם אלה שמצליחים לבנות אהבה. שכן אין משימה גדולה וקשה מזו."
"החברה שלנו נוצרה כך שעלינו להכריע תדיר בין תבונה לתשוקה. התבונה מעולם לא הועילה לאיש והתשוקה היא לרוב הרסנית."
"תלמד לאהוב את הכישלונות שלך, מרקוס, כיוון שהם יבנו אותך. הכישלונות הם שיעניקו טעם לנצחונות שלך."
"מילים זה טוב ויפה, אבל אל תכתוב כדי שיקראו אותך: תכתוב כדי שישמעו אותך."
"הילדה הזאת היתה מאוהבת מעל הראש בהארי. והרגשות שלה היו רגשות שאני לא הכרתי, או לא זכרתי שהרגשתי אי פעם כלפי אישתי. ובאות׳ו רגע הבנתי, בזכות הנערה בת החמש עשרה, שכנראה אף פעם לא ידעתי מה זאת אהבה. שהרבה אנשים לא יודעים בכלל מה זאת אהבה. שהם בעצם מסתפקים ברגשות חיבה, שהם מתחפרים בתוך חיים נוחים ועלובים ושהם מוותרים על רגשות מופלאים, שהם קרוב לוודאי הרגשות היחידים שמצדיקים את קיומנו. לאנשים נדמה שהם אוהבים אחד את השני, אז הם מתחתנים. עד שיום אחד הם מגלים את האהבה, בלי שאפילו רצו בזה, בלי שאפילו היו מודעים לזה, והם חוטפים אותה בפרצוף. באותו רגע זה כמו התלקחות של מימן באוויר; זה יוצר פיצוץ אדיר, זה מחריב הכל. שלושים שנות נישואין מתוסכלים מתנפצים בבת אחת, כמו בור שופכין ענקי שמגיע לנקודת רתיחה ומתפוצץ, ומטונף את כל מי שנמצא בסביבתו. משבר גיל הארבעים, משבר אמצע החיים, אלה בסך הכל אנשים שנחשפים לעוצמת האהבה מאוחר מדי, וכשרואים איך החיים שלהם מתהפכים."
"תוקיר את האהבה, תהפוך אותה לכיבוש היפה ביותר שלך, לשאיפה היחידה שלך. אחרי בני אדם יהיו עוד בני אדם. אחרי הספרים יהיו עוד ספרים. אחרי הכסף יהיה עוד כסף. אבל אחרי האהבה, אחרי האהבה יש רק מלח הדמעות"
ממליץ ביותר !

ללכת בדרכך , ג'וגו' מויס
ישנם ספרים אשר לאחר מספר דפי קריאה שואבים אותך פנימה לעולם המילים, הרגשות והדימיון.

ללכת בדרכך, ללא ספק אחד הספרים הללו.

אמילי דיקנסון כתבה,"זה שאהבה היא כל מה שיש, זה כל מה שאנחנו יודעים על אהבה",

זהו סיפור אהבה עצוב ומרגש בין ויל טריינר, גבר יפה תואר, עשיר, ילד הפלא מהסיטי, אשף צלילה, ספורטאי, טייל, מאהב – לשעבר, לבין לואיזה, אשה אשר חיה את מירב חייה בעיר קטנה באנגליה, מובטלת, עניה אשר מפרנסת את בני משפחתה בדוחק רב. היא מגיעה לביתם של הטריינרים לשמש כעוזרת, מטפלת לאח המטפל בויל הנכה לאחר תאונת דרכים מיותרת.
זהו סיפור מטלטל רגשית ועורר בי מחשבות רבות על כמה אנחנו צריכים להודות על כך שאנחנו מסוגלים להיות עצמאים בתפקודינו וכפי שאמר ויל ללואיזה, "אני לא אומר לך לקפוץ מבנינים גבוהים או לשחות עם ליוויתנים, אלא לחיות באומץ. לדחוף את עצמך, לא להתפשר."

יש לי חברים רבים העוסקים בפעילות ספורטיבית, כאלה העוסקים בספורט כדרך חיים בריאה וגם את אותם ספורטאים ( ארשה לעצמי לקרוא להם "המטורפים" ) אשר משתתפים בתחרויות קשות לרבות אנשי ונשות ברזל ....כל האנשים האלה הם ללא ספק אותם האנשים אשר מעבר לאתגר האישי והרצון להוכיח לעצמם וגם לסביבתם על יכולתם הם אנשים אשר נהנים מחופש הבחירה שלהם, לרוץ, לשחות, לרכוב על אופניים או כל דבר אחר אשר גורם להם אושר. לכל אותם אנשים אשר אינם עוסקים בספורט כדרך חיים, אל תחכו לרגע שחס וחלילה לא תהיו מסוגלים לעשות את אותם הדברים הפשוטים אשר לא דורשים מאמץ רב כל עוד אתם בקו הבריאות.

לכל חברי האחרים, אנשי הממון והעסקים חובקי עולם הנמצאים בריצה הבלתי נגמרת וללא מעצורים אחר הכוח השליטה והכסף. חברים אני מקווה בשבילכם שבעוד עשרים שנה או יותר לא תצטערו על כך שלא עשיתם את הדברים שהייתם חייבים לעשות כאן ועכשיו.

עלינו להוקיר ולהעריך את מה שיש לנו, הגדיר זאת הרבה יותר טוב ממני מר אפיקורוס,

"מי שאינו מסתפק במה שמספיק, לא יספיק לו שום דבר."

ספר מקסים בשתי נשימות

גן המכתבים, אליסון ריצ'מן
( הספר הלבן של ידיעות ספרים )
איזה ספר מיוחד ומרגש .
מדוע מיוחד? הוא כבש אותי ממש בהתחלה בעקבות אחד התיאורים של מערכת היחסים בין המוסיקאית לכלי הנגינה שלה, במקרה כאן, הצ'לו. חיבור נפלא וטעון עם רגשות אשר קשה מלהסבירן.
"קסם מיוחד במינו התפתח בין אלודי לבין הצ'לו שלה. הכלי הפך לאט לאט לאלודי, ואולודי הפכה לכלי שלה. היה זה חיבור יחודי שהלך והתעצם ככל שהתקדמה בלימודיה. כשהחזיקה את הצ'לו שלה, לפעמים דימתה אלודי לחוש בדופק פועם בתוך חלל העץ שלו. וכלל לא עלה בדעתה שאת לבה שלה היא שומעת"
זהו רומן היסטורי המתאר את מצבה של איטליה לפני ובמהלך מלחמת העולם השניה .הספר מתבסס על דמויות היסטוריות אמיתיות. ושוזר בתוכו את אהבת המוסיקה.
הספר מתחיל במפגש בין שתי הדמויות המרכזיות של הסיפור, הצטלבות בדרכיהם של שני זרים אשר איבדו את בני זוגם לחיים במקרים טרגיים.
ציטוטים נבחרים שבחרתי,
"משהו בריחן של חנויות ספרים תמיד נראה לה מהחם להפליא. היא תהתה אם זה ריח הדיו והנייר או ניחוח הכריכות, הדבק והחוטים. ואולי ריח הידע. המידע. המחשבות והרעיונות. השירה והאהבה. כל אלה יחד יצרו מקום מושלם ורגוע."
״...לא רק מוזיקה מבטאת את היופי והמיסתורין שבעולם. שבתה כבר יודעת כי לחב מקצב משלו ולנשימה פעימות משלה, וששום דבר בעולם אינו מעורר לחיים יותר ממגע ידו של אהוב.״
"היא לא הזכירה לו את דאליה. לא, אשתו היתה כמו ספר המשופע בדפים רעננים, עם עיניים שתמיד היו מלאות תקווה ואור. הבחורה הזאת שונה. היא הזכירה לו שולחן עתיק שראה פעם במשרד של הפרופסור שלו בג׳נובה, עם שורות של מגירות קטנות וציפוי שנראה כמו פאזל מורכב המשובץ כמה סוגים של עצים אקזוטיים.
אפילו גופה, שעליו היא מגוננת תמיד בזרועות שלובות, נראה לו כמו שידה של סודות, גדושת סיפורים שטרם סופרו. הוא כבר שיער מדוע היא מכסה על בטנה, למה אין לה תיאבון בבקרים ולמה היא ישנה רוב שעות היום . הוא לא התקשה כלל לאבחן את מצבה עוד בימים הראשונים לשהותה בביתו.
אבל הוא נמשך אל משהו שהיה עמוק יותר מהשבריריות הנשית שלה. כי לא כמו רופא הוא הרגיש, אלא כמו שען המבקש לפתוח את גב השעון ולחשוף את המנגנונים, בידיעה שבהם חבויים היופי והמורכבות האמיתיים."
״כשמאבדים מישהו אהוב, הרעיון שהאהבה ממשיכה להתקיים, גם אם לא רואים או נוגעים בה, עוזר לשאת את הכאב.״
"באיזה מצב אישה נראית הכי יפה ? כשאתה רואה לראשונה את גופה, את ליבה, או את נשמתה?
ברגע הנדיר הזה שבו אתה מחבק בזרועותיך את האישה שאתה אוהב ורואה את שלושת אלה גם יחד."

ספר נפלא !!!
מוצף ברגשות, בחברות יוצאת דופן, אנושיות, חמלה, קצת רוע ( שהרי חייבים לזכור שללא רוע לא ניתן יהיה להבחין ולהעריך את הטוב ). ומעל לכל זה זהו סיפור אהבה מלא בתשוקה אשר גדלה מתחילת הספר כאשר עוצמתה לא יודעת שובע עד לסופו. שפינוזה כתב ש ״השכל אינו יכול לגבור על תאוות או תשוקות; מה שיכול להביס תאווה או תשוקה הוא תאוות ותשוקות חזקות יותר״.
אז גם בספר כאן התשוקה לשרוד ולחיות מכניעה את תשוקת האהבה והבשרים.

ציטוט שאותי ריגש ואולי יכול לסכם את החלק הזה ( הירוק- אמרלד ) של אווה שהרי היא גם מדגסקר, פפירוס יפיפיה, שרבט גולה חתלתולה.

״איתן ,אל תעזוב אותי, אני לא מצליחה לנשום.״ הוא מלטף את ראשי והעיניים שלו מביטות בי בכאב ובתסכול. הוא שב ומסמן לאנטולי, שמושך אותי מהעינים שלי, מהלב שלי, מהחיים שלי, מהעתיד שלי. הוא מתחיל למעוד איתי ואני אומרת, ״אנטולי, אני לא מצליחה לנשום, אני לא מצליחה לנשום.״ הרגל שלי מועדת והוא מצמיד אותי אליו וממשיך ללכת בלי להביט לאחור. כולם עולים על המעבורת ואנטולי לא עוזב את ידי ועולה. אני מסובבת את ראשי ורואה את העיניים הכחולות שלו. ״אני אוהב אותך, הוא לוחש לי בלי קול.״ אנטולי מרים אותי למעבורת ואנחנו יוצאים לדרך.
אני אוחזת במעקה ובוהה בעיניים שלו שנשארו על החוף. העיניים מתרחקות ממני עד שאיני רואה אותן עוד, והגוף שלי כבד ונשמט לרצפה.
אנטולי מתיישב לצידי ומחבק אותי. ״אמרלד, אל תתאבלי עליו, לפני שתשימי לב הוא יצטרף אלינו.״
״אנטולי, אני כבר לא יודעת איך לחיות בלעדיו. הקול שלי נשבר ואני מתחילה לבכות.״

״את לא לבד, את איתנו.״ ג׳ונתן מתיישב ומחבק אותי. לילי ונאדיה מתיישבות על ברכיי, וכל השאר מצטרפים לישיבה ומקיפים אותי באהבה.
״אנטולי, אני לא מצליחה לנשום. העצב שלי כל כך חזק שאני לא מצליחה להתנחם.״
״כולם להתרחק, הוא פוקד״. הם מתרחקים אך עדיין מקיפים אותנו.
אני מניחה את ראשי על ברכיו ועוצמת את עיני. הוא מלטף את ראשי ואני מתחילה להסדיר את הנשימה. אני פוקחת את עיניי ומביטה בלילי ובגונתן ומחליטה לשרוד, אני אשרוד בשבילם ובשבילו. אני אחיה, וכשהוא יגיע, אני אהיה מוכנה בשבילו.

הסופרת הנפלאה דנה לוי אלגרוד בנתה דמויות נפלאות... כל כך שמח שרכשתי גם את התשוקה לחיות ( כחול עמוק ? איתן ? )