“#
העולם שלנו מציע לנו היום די הרבה, בהשוואה לדורות קודמים. ידע, המצאות טכנולוגיות שימושיות, מצב כלכלי משופר, מיקוד והבנה של צרכיו של היחיד, מציעים רווחה יחסית לאלה שיכולים להרשות זאת לעצמם. בעולם שהוא גם מנוכר יחסית, חלק מהאנשים מוצאים את עצמם במצב בו אין להם עם מי לדבר. בפועל. המצב הזה, ממנו נגזרים די הרבה קשיים, שאת חלקם ניתן לפתור על ידי "לדבר עם מישהו" (מטבע לשון דו-משמעי, המכיר בעובדה ש"אין עם מי לדבר" גורם מצוקה). לצד אנשי המקצוע שיש להם לגיטימצייה "לדבר" נמצאים עוד כמה מקצועות שהם איכשהו בונים את עצמם ומציעים "דיבור" פחות מחייב (הדורש גם הכשרה פחות מחייבת): מגשרים, מאמנים, מהפנטים (שלא להזכיר אסטרולוגים וקוראים בקפה)

מוריארטי, שמצליחה לרוב לאפיין מצבים חברתיים מוכרים באופן לא בנאלי, כתבה פה סיפור אמין המורכב ממצבים חברתיים אותם אנחנו מכירים, ומשאיפות ידועות. הגיבורה שלה היא אלן – אישה בת שלושים וחמש, מהפנטת מקצועית ואדם נחמד, שמערכות זוגיות שניהלה בעבר הגיעו אל קיצן באכזבה. היא מכירה בן-זוג חדש באתר היכרויות, ומתחילה להתאהב. הגבר הוא אלמן, אב לבן בגיל בית ספר, נראה שמתאהב בה אבל... יש לו סטוקרית.

מוריארטי היא סופרת אוסטרלית, שכותבת על החיים שאנחנו מכירים (מסתבר שאוסטרליה לא כל כך רחוקה מישראל, אחרי הכל). היא כותבת באמינות, נמנעת מלגלוש לקיטש שנראה מובנה בנושאים עליהם היא כותבת. למרות השמות המוזרים של ספריה ולעתים גם הכריכות שלהם, הם לא ספרים רומנטיים או, לפחות לא רק. סיפוריה מעורבלים היטב עם המציאות, היא אינה עוסקת בתיאורים חיצוניים של דמויותיה, הדמויות עצמן אינן שחור/לבן, העלילות מורכבות וכך גם המסקנות. היא נותנת מקום לספקנות, לשאלות קשות, לתכונות לא מושכות ולסופים סבירים, לא בהכרח טובים, שמשתלבים היטב בסיפור.

הסיפור מעלה שאלות מהותיות לגבי יחסים זוגיים, הורות, אֶבֶל וחבֵרוּת. הוא גם מעלה שאלות לגבי אהבה וגבולות, שאלות שכמובן אין עליהן מענה. למעשה במחשבה שנייה העובדה שהגיבורה מהפנטת אינה מהותית לצורכי הסיפור. היא יכלה מבחינת הסיפור להיות מגשרת, מתקשרת, אסטרולוגית או קואצ'רית. היותה מהפנטת מאפשר למוריארטי לפרוס לפני הקורא נושא מסקרן ותחקיר ראוי. מוריארטי מתייחסת ברצינות ובכבוד לדילמות העולות בזמן שאנחנו, ובכן, חיים ומתאמצים להתאים את תמונת המציאות לתמונה שיש לנו במוח, שאולי בכלל שייכת לסיפור אחר.”

“מה אתם יודעים, גילית חומסקי, מהסופרות הישראליות האהובות עלי, הודתה קבל עם ועדה על אהבתה לספרים של ליאן מוריארטי ומאותו הרגע אני מסתובבת בעולם טיפה יותר זקופה ובטוחה בעצמי: הנה, קיבלתי חותמת איכות לגילטי פלז'ר האהוב עלי. לתחושה שהספרים של ליאן מוריארטי הם קצת יותר מאשר עוד "צ'יק ליט", יש בהם עוד רובד, עוד עומק.
כאן כמובן מגיע הקישור לביקורת של גילית חומסקי:
https://www.makorrishon.co.il/culture/378201/

ומה בעצם יש להגיד אחרי הביקורת היפה שלה?
אולי רק עניין אחד קטן: חלק ממה שאני אוהבת אצל ליאן מוריארטי הוא הקול השמרני שלה. האופן שבו היא לא ממהרת להצעיד את הגיבורים שלה אל השקיעה עם הגירסה החדשה והאטרקטיבית של האהבה, אחרי שהקודמת התיישנה והתבלתה. זאת אומרת, שתי הגירסאות הן הוליוודיות אם מציגים אותן באופן הנכון, כן? גם האופציה של לעזוב את בן הזוג שלא מעריך אותך כיאות ולהתחיל מחדש עם האהבה החדשה וגם האופציה שבן הזוג יתחרט חרטה מרה, יחזור בו מדרכו הרעה ויצהיר (בפני קהל, כמובן, בהוליווד אהבה ללא קהל אינה אהבה) שהגיבורה היא אהבתו האחת והיחידה ובני הזוג ישובו ויתאחדו. מוריארטי לא פעם בוחרת באופציה השניה, אבל מנערת ממנה קצת את הקיטש (קצת, כי זו בכל זאת ספרות קלילה), מעבירה אותה לפסי היומיום, לעבודה הקשה, לויתור, לפשרה שיש באופציה הזאת, בבחירה לוותר על החלום ההוליוודי על האהבה החדשה יותר והטובה יותר, על הריגוש הבא.
"סיפור האהבה של המהפנטת" מספר על מהפנטת ההולכת ומתאהבת בגבר שיש לו סטוקרית. סיפורה של הסטוקרית מובא במקביל ומתואר באופן שיוצר אצל הקורא תחושות אמביוולנטיות. לצד הדחיה המתבקשת מהמעשים שלא יעשו, הולכת ונוצרת אמפתיה כלפיה וכלפי הקושי שהיא חווה. אמפתיה שבתורה יוצרת אי נוחות, כי מה פתאום לחוש אמפתיה כלפי הסטוקרית ולא כלפי הקרבן, ולמה האפליה הזאת - לגבר שהיה פועל כמוה בחיים לא היינו סולחים ככה. ומבין השורות מבצבצת אולי ביקורת שמרנית עדינה על אורח החיים המערבי, על המחיר של זוגיות ארוכת טווח ונטולת מחוייבות, שלכאורה מהווה את החופש המוחלט.
ססקיה, הסטוקרית, מבלה שנים יפות עם פטריק ובנו, מוותרת על הקריירה שלה כדי לגדל את הילד שהיא הולכת ומרגישה כמו אם בשבילו, חולמת על ילד נוסף, שלה ושל פטריק, וכל זה כדי למצוא את עצמה ביום אחד נחתכת מכל זה באבחה אחת. היא לא אם, היא לא רעיה, היא בת זוג נטולת זכויות שכמו שאמרה איריס לתומר ב"חזרות" - ביזבזה את כל שנות הפוריות שלה על גבר שחתך אותה מחייו ברגע אחד והותיר אותה מרוסקת.
הכאב עולה על גדותיו ומציף אותה ומכאן האמפתיה שהקורא, בעל כורחו, מוצא את עצמו מרגיש כלפי ססקיה.”

“מוריארטי כותבת טוב. מה שאני אוהבת בה, זה שהיא כותבת על נושאים שיכולים באמת לגעת, בכל אחד. הם קלילים, לא תמיד לגמרי מציאותיים, אבל דווקא כן. היא מספרת לנו על משפחות, על יום יום שלפעמים הוא קצת משוגע, אבל אם מסתכלים מקרוב, זה בקלות יכול להיות הסיפור שלנו או של השכנים מהבית ממול, כי אנחנו לא באמת יודעים מה קורה מאחורי החלונות המוגפים. הסיפורים שלה הם על יחסים, היא מנתחת יחסים בכל מיני רמות שונות.

הפעם אנחנו פוגשים את המהפנטת, נכון שזה מקצוע קצת לא שגרתי אבל זה מה שהיא עושה למחייתה והיא טובה במה שהיא עושה. והיא נהנית מזה, היא עוזרת לאנשים וזה עושה לה טוב. היא פוגשת גבר נחמד, אלמן עם ילד. הוא חביב, הוא טוב בשבילה. אבל הוא מגיע עם עבר. יש לו אקסית אובססיבית שמסרבת לשחרר את החיים שלו.
הסיפור מסופר לסירוגין בגוף ראשון מנקודת מבטה של האקסית ובגוף שלישי, מצד המהפנטת.

הסיפור הזה עוסק במערכות יחסים, בעבר שלנו ובמטען שאנחנו סוחבים איתנו. וכל אחד סוחב מטען כזה. כולנו מושפעים ממה שקרה לנו בעבר ובונים את מערכות היחסים הנוכחיות שלנו בהשוואה למה שהיה. הרי אנחנו סך החוויות שצברנו. אנחנו סקרנים, אנחנו חטטנים- אבל מתי זו סקרנות טבעית ומתי זה כבר חוצה את הגבול והופך להטרדה? האם אפשר באמת לשחרר את העבר שלנו? קל יותר לשחרר בני זוג כשנפרדים בטוב? ומה עם בני זוג שמתו? איך הם משפיעים על מערכות היחסים הנוכחיות שלנו? ומה עם אתיקה מקצועית וסקרנות טבעית? מתי הגבול מטשטש?

מערכות יחסים, זה הנושא של הספר הזה, והוא נהדר. אהבתי :)”