ביקורת ספרותית על בעלי לא בבית מאת מירב הלפרין

---

מאז שהמשרד שלי עבר לאשדוד ונותרו בדימונה "פחים קטנים" - אני פועל בדימונה ללא משרד. ומה אעשה בין פגישה לפגישה? ספריה! אחלא מקום. הספרים החליפו את יוטיוב בספייס שצריך למלא בין הפגישות. וזה לגמרי אחלא.

נכנסתי לספריה למשך שלושת רבעי שעה, והספר שעמד ראשון על מדף הספרים החדשים היה "בעלי לא בבית" מירב הלפרין. צבעוני, מאויר-ילדותית ומסקרן. פשששט וחמישים עמודים עפו להם, עד הצלצול הנודניק שהזכיר לי: "בנאדם, אתה באמצע יום, יש עבודה". זה היה אחד הצלצולים המוזרים בתולדות ימיי כאיש עובד, צלצול שחתך אותי מעולם אחד לעולם שני. ככה סתם.

אז איך הספר? הנה תמצית מה שהתרשמתי מחמישים עמודים:

1) הומור, קלילות וקוליות הם לא מילה גסה. בכלל לא! זה פשוט תענוג למצוץ מילים, לחבב הגדרות, להתפלש בקלישאות מקוריות ("קלישאה" ו"מקוריות" סתירה? תקראו - תראו שלא!) ולשחות בין עמודי הספר כדג במים צלולים.

2) אפשר להשתמש בלשון גסה ולהישאר נוטף חן, בעל טאקט וחוש מידה. עובדה, הלפרין עשתה זאת!

3) איך מתארים אישה סנובית, בורגנית או "תלאביבית סטראוטיפית"? איך? נו פשוט, ספר שלם! טוב, ספר זה לא חכמה. אבל איך בעמוד אחד? בפסקה אחת? באבחת מגל אחת מתארים את הייצור הנ"ל? תקראו "בעלי לא בבית" ותגלו. פשוט, כל פיסקה היא תיאור קולע אחר להגדרה הזו. תיאור כל כך ממצה, כל כך מוצלח וכל כך ייחודי שפשוט הספר נראה כמו "המתכון הקליל לסנובית המתחילה".

4) החיים. אוקיי? החיים המשעממים האלו, האפורים האלו, הרוטיניים האלו, עבודה, זוגיות, הורים, ילדים, יחסי מרות, לקוחות? הם פשוט משעשעים עד אימה. ותתפלאו ככל שהם יותר משעממים - הם יותר משעשעים. בגלל שהלפרין מוצאת תמיד את העוקץ שבכל סתמיות, את הכתם שבכל שמלת כלה, את האירוניה שבכל היתממות, והיא שוזרת אותם זו בזו, אחת לאחת, עד שהיא יוצרת חגיגה פרועה של שגרה ושעמום.

5) הזקנה. או בשמה המכובס "הגיל השלישי". באו נדבר על זה. מה זה? איפה זה? היכן זה? זה הרי כזו מפלצת רחוקה. זה לא יקרה לי. ואם זה יקרה לי זה יקרה באופטימיזציה מושלמת. אז זהו שלא. ויש לכם שני ברירות: או לקרוא את הלפרין מדברת על זה, באומץ, בהומור, בקלילות, בכיפיות, עם המון סוכר על החמצמציות הזו. או לקרוא את הלפרין ולהתפוצץ כמה אישה אחת מסוגלת להתלוצץ על דברים שהשכנה המבוגרת הזו שתולה כביסה אומרת ש"זה לא מצחיק בכלל".

6) פרקים. לא יודע למה, אבל הלפרין החליטה שהם מיותרים. הספר בנוי מרכבת ארוכה של פסקאות בעלות כותרות (רובן מבריקות) הנעה (במהירות. כן?) על פני מסילות הספר. בשביל לא להתבלבל חייבים סימניה. אבל זה משקף מצוין את העובדה ש"כאן לא תמצאו עלילה", כאן הסופרת באה לתפוס את החיים, כמו שהם מתרחשים, מתפרצים, מפתיעים, תוקפניים ומפוזרים. בלי סדר, בלי תכנית. כל פסקה בספר תוקפת וריאציה אחרת של החיים הדינמיים.

7) ועכשיו לשאלת השאלות: זו יצירה? זו אומנות? התשובה היא: לא! ממש לא! מדובר במופת של רדידות! אבל איזו רדידות מתוקה. איזו רדידות מענגת. המלצה: פשוט תחטפו את הספר לקרוא.

» ביקורות נוספות של israel goldman
» ביקורות נוספות על בעלי לא בבית