ביקורת ספרותית על בעלי לא בבית מאת מירב הלפרין
ספר בסדר

---

אם אתם בתקופה קצת פחות מחוייכת עכשיו- אז הספר בשבילכם.

הפרוזה הזו אינה מתיימרת להיות יצירה ספרותית. אני הייתי אומרת עליה שהיא אוסף של מילים שנערמו למשפטים ופרקים קצרים משעשעים, שנונים ונוקבים שכתובים בגוף ראשון.

אז על מה מדובר?

עורכת דין קריירסיטית ו"בלי שם" בשנות הארבעים, פלוס שני ילדים (מיכאלה ועומר) שננטשה על ידי בעלה-עמנואל, לטובת דינה הטבעונית-אורגנית, מבוגרת בכמה שנים מעמנואל, ועטופה בשני בנים טייסים.

האימא של עורכת הדין בבית אבות, עושה לה חיים לא פשוטים... וכמו שאומרים בעגה היומיומית: "עושה לה סרטים". היא משגעת את אב בית האבות, לא מתביישת "לגנוב" להדסה צימרמן את בעלה יוסף שהיתה נשואה לו 60 שנה. חולה בשיטיון שממשיכה לחיות את תקופת היותה שחקנית תיאטרון מפורסמת על כל המשתמע מכך.

כשפרק א' הסתיים בחייה , עורכת הדין "הבלי שם" מתחילה להתפלש בשוק "הפנוי"...

יש פה ושם אכזבות, ציפיות מפגישות היכרות, עד כדי כך שהיא אפילו לא זוכרת איך הערבים הסתיימו ואם בכלל יהיה למפגש המשך.

ציטוט עמוד 49: "אני לא זוכרת איך נגמר הערב, אבל למחרת קיבלתי ממנו סמס. חשבתי הרבה על הפגישה שלנו, כתב לי אלוף הארץ בשעמום, והגעתי למסקנה שלא יתפתח בינינו קשר רציני. אני מאחל לך הצלחה בהמשך."

הסיפור נע על הציר של לפני ואחרי התקופה "העמנואלית".

הדמות הראשית בספר "חופרת", בורגנית, לא מהססת להשתמש במפרקים בין החיים השגרתיים, למה שהחיים מציעים אחרי פרק א'. תוך כדי החפירות הארכיאולוגיות היא מציפה ומספרת על עמנואל החרדתי, שהתאהב בדינה האדוקה, הדברנית, שאוכלת רק ירקות אורגניים ומשתמשת במי הרחצה כדי להשקות את הגינה.

הספר הזה הוא תזזיתי, קופצני, סוג של מרתון, או ריקוד רוקנרול מהיר.
השפה נשפכת כמים מדלי.
השנינות וההומור חביבים, ויכולים תמיד להתאים לתקופות שקצת "קשה" בחיים.

בעת קריאת הספר, היתה לי הרגשה כאילו אני יושבת בבית קפה, עם עורכת הדין "חסרת השם" ותוך כדי לגימות מהקפה, ונגיסה מהעוגה, היא מספרת לי על מה שעובר עליה.

הסגנון כאן הוא ליבראלי, "צברי", ישיר ונטול גינונים לחלוטין.

אפשר לקרוא את הספר ולהימצא מחוייכים, ומאידך אפשר גם להתעמק ולחשוב על מה עורכת הדין "חסרת השם" הזו חופרת... יש משהו בחפירות שלה... ההחמצות, הפיספוסים, הבחירות הנכונות בזמן ובמקום הנכון, הסודות הכמוסים, סיר הלחץ היומיומי שכולנו חיים בו, ההשגיות, החלומות, דור האימלים והרשתות החברתיות, וכן... כן גם על הנקמות הקטנות של נשים במיוחד.

מירב הלפרין נוגעת במחשבות שלעיתים מקבלים "זכות מעבר" במחשבות של חלק מאיתנו... ציטוט עמוד 77: "היו שנים שהיה לי הכול, אבל זה היה לפני הילדים, וגם אז לא הייתי מאושרת. די מדהים שדווקא אז לא הייתי מאושרת, למרות שבגיל עשרים ושש, נגיד, נראתי ממש טוב, אבל ממש טוב, ונחשבתי לכוכב עולה בשמי הקריירה, מישהי שתמיד עשתה את הדבר הנכון, בחרה את הבחירות הנכונות, הסתובבה בחוגים הנכונים, ישבה במקומות הנכונים, יצאה עם הבחורים הנכונים, לבשה את הבגדים הנכונים והיתה מוקפת מעגל חברים תוסס ומלא אדרנלין. אבל מאושרת? לא הייתי אפילו דקה. כל הזמן רציתי עוד ועוד, להתקדם, להצליח, להרוויח, להשיג-בעבודה, בלימודים, עם גברים. היו לי שאיפות עצומות וחלומות למכביר ואי-שקט נורא שהלך והתעצם מבפנים עד שבסופו של דבר התפוצץ בוקר אחד במריבה נוראית עם עמנואל ונגמר במשפט המחץ שלו: "אז בואי נתחתן". "

אגב, קצת מעצבנת אותי האופנה האחרונה שלדמויות הראשיות אין שם. למה?

לסיכום:
ספר נחמד, קליל, מצחיק, חביב, מהיר, עצבני וזריזי.
קוראים... וממשיכים הלאה... יאללה נקסט...
מומלץ
תיהנו
לי יניני

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על בעלי לא בבית