“ביום כיפור חטפתי וירוס רצחני של 24 שעות שפשוט שיתק אותי למיטה, או יותר נכון לספה. אני חושבת שישנתי 20 שעות במהלך יממה וחצי. כל התכנונים שלי על הספרים הספציפיים שהכנתי לי מבעוד מועד לכיפור לא היו רלוונטיים כי כאמור, האדם מתכנן תוכניות ואז הוא מוצא עצמו משותק על הספה שותה תה ואוכל צנים. היה לי מאוד קשה לקרוא אבל אמרתי שאני לא מוותרת. אני בוחרת את הספר הכי "קליל" שאני מוצאת על המדף ובעזרתו אצליח לעלעל בין דפים שאולי יגרמו לי להרגיש טוב יותר. ובכן, כך נבחר לו הספר הרנדומלי הזה, ספר שמצאתי פעם ברחוב. "החיים מחכים לך קלואי בראון" מספר את סיפורה של (כבר הבנתם), קלואי בראון. בחורה חביבה שמגיעה מבית עשיר. במהלך חייה פיתחה ציניות ועוקצנות כלפי סביבתה הקרובה והרחוקה ויצרה סביבה כמו חומת מגן. קלואי על אף תיאוריה כאישה יפה ומושכת, בודדה וללא חברים. גרה בבניין דירות יוקרתי ושם היא פוגשת את רד, אב הבית. בין השניים מתפתח כמובן, סיפור אהבה. בספר יש "נקודת אור" אחת והיא עיסוקו במחלת הפיברומיאלגיה- מחלת כאבים כרונית ממנה סובלת הגיבורה. הסופרת מנכיחה את הקושי בלחיות עם מחלה כזו, קושי פיזי שמלווה גם בקושי חברתי וסביבתי. חבל שהנושא עדיין נשאר די שטחי ולא מצליח לייצר עומק. אז מה כן ממש גרוע בספר? (בכל זאת, זה החלק הכי כיפי לכתוב עליו לא?) 1. אז בואו נתחיל משם הספר, באנגלית הוא נקרא "GET A LIFE, CHLOE BROWN" שם שכמובן מייצר אצל הגיבורה ניסיון לאקטיביות, היא זו הפועלת, היא זו אשר צריכה למצוא לעצמה חיים\להשיג חיים. זה גם מה שקורה בספר מכיוון שהיא מנסה לצאת מהבדידות והשעמום ומכינה לעצמה רשימה של דברים שהיא רוצה להגשים. התרגום בעברית, שמייצר משהו מאוד חיובי, אנרגטי, גיבורה שכל העולם פתוח בפניה ללא כל קושי, לא משרת את מה שהספר רוצה להעביר או את האווירה שלו. 2. בחיי אני לא מבינה למה מישהו אי שם חשב שהציור על כריכת הספר קשור איכשהו לעלילה או לדמויות. הדמויות מתוארות כיפות, מושכות, מרשימות. אנשים שקשה שלא לשים לב אליהם או אל יופיים. ואז!!! מופיע לי על הכריכה איור (סלחו לי כן?) אבל מכוער ברמות, של שני אנשים כל כך רגילים, פשוטים, לא מעניינים, לא מושכים, לבושים באופן חסר טעם ואני אמורה להבין שככה הם נראים? למה להרוס לי את הדמיון. 3. המשפט הראשון שפותח את תקציר הספר בגב הכריכה הוא: "קלואי בראון היא גיקית מחשבים". גיקית מחשבים??? הלוואי! אולי זה היה עושה אותה קצת יותר מעניינת. האזכור היחיד שיש לנושא הוא שיש לה פלייסטיישן בדירה. 4. תרגום רע להפליא. אין אחידות במשלב הלשוני ובנוסף זה בלתי נסבל שכל עמוד מופיע כמה פעמים צירוף המילים "נוחר\ת בבוז". בקיצור, אולי אם אתם ממש גוססים על הספה, שותים תה ומתקשים להרים את עצמכם אפילו כדי ללכת, תקראו את זה. זה בטוח ישעשע אתכם קצת.”

“יש משהו קצת לא אמין בספר הזה, קשה לי לשים את האצבע על מה זה בדיוק. בכל אופן, זה סיפור פשוט, שני אנשים לאט לאט מתחילים להתאהב זה בזה, וזה כל הספר. נשמע משעמם אה? תחשבו על זה כמו על לצפות בהצגה שהתפאורה בה דלה, אין הרבה דמויות וגם אלה שיש מרגישות כמו קרטון רוב הזמן, אבל לפחות השחקנים הראשיים ניראים נחמד. אני חושבת שהפיברו עושה את הספר. (פיברומיאלגיה) זו באמת הסיבה היחידה שאני חושבת שאני אמליץ לאנשים לקרוא את הספר הזה. מי שלא יודע פיברו זה כאב כרוני. לחברה שלי יש את זה, ואני חושבת שאני מבינה אותה הרבה יותר טוב אחרי שקראתי את הספר הזה, כי פתאום מה שקראתי, התחבר לי עם מה שכבר ידעתי והכרתי על חברה שלי, שבכלל לא קישרתי לפיברו! איזו מטומטמת אני. פתאום הבנתי למה יש לה לפעמים התפרצויות זעם, ולמה כשאחותה מציקה לה היא פשוט סותמת את הפה, היא סובלת אבל היא לא מתלוננת. זה פשוט חלק מהפיברו, לסבול אבל לא להראות או לדבר על זה. בכל אופן, קלואי ורד נורא חמודים, והעלילה קצת דלה לטעמי, אבל זה רומן אז אני באמת לא חושבת שיש לי מה להתלונן, זה לגמרי ספר של 4 כוכבים מוצקים - טוב, אבל לא עד כדי כך טוב. הוא רק נראה חמוד, אבל יש בו גם דיבור שהוא קצת מפתיע. אני חושבת שמזה גם מאוד נהניתי, איך שהם מסוגלים להיות חמודים ככה ואז פתאום כשזה מגיע לסקס, לשנות את הדיבור כמו לחיצה על מתג ולומר דברים שאני אישית לא ציפיתי לשמוע. הם ניראים כל כך תמימים... טוב, זה גרם לי להסתכל אחרת לגמרי על זוגות. ללא ספק במיטה אנשים פושטים יותר מסתם את הבגדים שלהם. למה אני מדברת על זה?! אני מניחה שפשוט אין לי ממש מה להגיד, ואני רגילה לכתוב ביקורות ארוכות... זה ספר סבבה, זורם מאוד, סיימתי לקרוא אותו ביום אז אני יכולה להגיד שהוא מעולה למי שנמצאת במחסום קריאה. שמעתי על הספר הזה עוד לפני שהוא תורגם, אז היו לי ציפיות בשמיים, אז אני מניחה שבגלל זה אני לא כל כך מתלהבת מהספר הזה מלבד מזה שהוא באמת מייצג את הפיברו ושהדמות הראשית שוקלת 95 ק"ג. זה פשוט כיף לקרוא את זה...לא יודעת להסביר את זה...זה כאילו מחמם את הלב לזהות משהו מחברות שלי בסיפור בדיוני. כמובן שכבר השאלתי לחברה שלי את הספר, ואני מחכה לשמוע מה היא חושבת עליו, בעיקר כי היא רק התחילה לקרוא ספרים אז זה צריך להיות מעניין. ידוע לי כבר שיש עוד שני ספרים, על האחיות של קלואי, השני הוא על דני, והשלישי על איב, ולפי מה ששמעתי הם טובים באותה רמה כמו זה, אבל השני על דני יותר טוב. אוקיי, בדקתי, הספר השלישי הוא זה עם הדירוג הכי גבוה, אבל אני חושבת שזה כי מי שבחר לקרוא את הספר הזה כנראה כבר קרא את הראשונים והוא נורא אהב, ומי שלא אהב, כנראה לא נתן צ'אנס לספר השלישי אז מן הסתם שהדירוג שלו יהיה יותר גבוה. טוב, קיצר, מעניין אם יתרגמו גם אותם. מעניין אם העלילה בספר השני יותר מורכבת, או שזה גם בעיקר ממוקד על הדמויות הראשיות והשאר רק צצים לרגעים קצרים. בכל אופן, הביקורת הזאת מספיק ארוכה בשבילי, עדיף את זה מכלום.”

“כבר מעל לחודש שאני לא מצליחה לקרוא ספר רומנטי בשפה העברית. ראיתי את הטיזרים ופניתי לזיליאני בשאלה לגביו, והיא הבטיחה לי שהספר הזה יגרום לחזור לקרוא רומנטי בעברית. וצדקה! מי מאיתנו לא כתב רשימת משאלות / חלומות / יעדים כאלה או אחרים בשלב כלשהו בחיים? קלואי בראון מחליטה לכתוב רשימת דברים שיחזירו אותה לחיים, דברים כאלה שיכניסו צבע ועניין לחייה המשעממים לכאורה. אך האם להיצמד לרשימה, בדיוק כפי שנכתבה לראשונה, יביא את התוצאה הרצויה? הדבר הראשון ברשימה הוא לצאת מבית המשפחה ולעבור לגור לבד. את זה היא מבצעת בקלות וסימנה וי על המשימה. מה שאינה יודעת זה שהמעבר הזה יזמן לחייה אתגרים רבים כאשר רובם באים בצלמו של רדפורד מורגן ההורס. היא חנונית מחשבים שעובדת מהבית, הוא אב הבית בבניין בו היא מתגוררת. היא צינית ועוקצנית, הוא בעל מזג רגוע וחיוך שלא יורד מהפנים. היא מומחית בלדחוף אנשים החוצה מחייה, הוא ממגנט אנשים אליו. המפגשים בין השניים פשוט משעשעים. ההתנצחויות והדיאלוגים השנונים ביניהם העלו לי לא מעט חיוכים על הפנים. אבל, ויש אבל גדול, למרות שמדובר בקומדיה רומנטית, הספר הזה מביא לנו מציאות חיים לא פשוטה של אישה המתמודדת עם מחלה כרונית: פיברומיאלגיה. אזכור המחלה הקשה הזו העלה לי מול העיניים ועם פרפרים בלב, שתיים מחברותיי האהובות והיקרות שמתמודדות יום יום שעה שעה עם הכאב הבלתי נסבל הזה. מצדיעה לכן סיסטרז! הסיפור מובא בגוף שלישי, אך מרוב שהכתיבה קולחת והעלילה זורמת, קשה להבחין בכך. בצד השעשוע, הדמויות הנפלאות לרבות דמויות המשנה הקורעות, הסיפור מגיע עם הרבה תובנות ומסרים לחיים. סוף סוף דמות נשית עגלגלה ומפתה. דמות אמיתית שקל מאוד להתחבר אליה. דמות שמציגה לנו את האתגרים העומדים בפני בנאדם המתמודד עם מגבלות כאלו ואחרות בגלל מצב בריאותי. אנו עדים לכאב שבבדידות הנכפית על מישהו כי הסובבים אותו מסרבים לקבל אותו כמו שהוא, מסרבים להסתכל לכאב שלו בעיניים, להכיל, להחזיק יד, לא לוותר לו ולא עליו ולהיות איתו תמיד. הצד השני של המטבע הוא שהאדם הסובל, לעיתים בוחר להתכנס בעצמו ולהרחיק אנשים ממנו רק כי לא בא לו להרגיש שהוא נטל עליהם. זה מקום מאוד בודד להיות בו, אז למרות הקושי: נסו להיפתח בפני אלו שאוהבים אתכם. אל תניחו לעצמכם להיות בודדים. אהבתי שרד וקלואי באים כל אחד עם המטען שלו, חוסר הביטחון העצמי שלו והפחדים שלו ואיך ששניהם מצאו שברגע שמוצאים את האדם הנכון, ניתן לפרוח ולמצוא אהבת אמת. "אני רוצה לגרום לך לחייך עד שתשכחי איך מרגישים כשבוכים." החיים דינאמיים ומשתנים. מה שנראה לנו נכון ומתאים בזמן מסויים, יכול להשתנות עם הזמן ורצוי שנגדיל ראש ונשנה את יעדינו ורצונותינו בהתאם. זה שכתבנו רשימה, לא אומר שזה חקוק באבן. המסר החשוב מכולם בעיניי הוא לא להניח לרגשות, במיוחד בלהט הרגע, למנוע מאיתנו להקשיב לאחר. לפעמים מה ששומעים או מה שרואים, אינו בהכרח נכון. תקשורת פתוחה חוסכת הרבה מאוד כאב לב. חייכו לחיים, תהנו מהדברים הקטנים והרשו ללב שלכם לפעום באהבה. נהניתי מאוד וממליצה בחום.”

“האמת שקראתי ביקורות מפרגנות על הספר ולכן החלטתי לקרוא אותו בסוף השבוע. לא היה לי כל כך מושג שמדובר בספר ארוטי, אבל בואו נניח את זה בצד :) זו הפעם הראשונה שנתקלתי בספר שעוסק במחלת הפיברומיאלגיה: מחלת כאב . תיאור היום יום הקשה, ההתמודדות עם הגוף שבוגד בך, הניסיון להמשיך ולנהל חיים פעילים ועשירים כתוב בצורה מצויינת. הבנתי סוף סוף במה מדובר. הסיפור עצמו עוסק בקלואי שחולה בפיברומיאלגיה ומרגע האבחון סוגרת את חייה יותר ויותר מהסביבה. היא ניתקה קשר עם חברים, עזבה לימודים ועבודה ומנהלת את חייה מדירתה הקטנה שרק בני משפחתה בקשר איתה ודואגים לכל מחסורה. במהלך הספר היא מפתחת מערכת יחסים עם אחראי הבניין שלה. היא לומדת לסמוך על אחרים, לצאת מהפינה הקטנה שלה ולהודות בקשיים שלה. סיפור האהבה בין שניהם די צפוי ובנאלי. מערכת יחסים קטנה וברורה כזאת, לעיתים מצחיקה אבל כמעט ללא עליות ומורדות... הכל מתקדם באופן די צפוי. חמוד. לא מעבר.”

“ביום כיפור חטפתי וירוס רצחני של 24 שעות שפשוט שיתק אותי למיטה, או יותר נכון לספה. אני חושבת שישנתי 20 שעות במהלך יממה וחצי. כל התכנונים שלי על הספרים הספציפיים שהכנתי לי מבעוד מועד לכיפור לא היו רלוונטיים כי כאמור, האדם מתכנן תוכניות ואז הוא מוצא עצמו משותק על הספה שותה תה ואוכל צנים. היה לי מאוד קשה לקרוא אבל אמרתי שאני לא מוותרת. אני בוחרת את הספר הכי "קליל" שאני מוצאת על המדף ובעזרתו אצליח לעלעל בין דפים שאולי יגרמו לי להרגיש טוב יותר. ובכן, כך נבחר לו הספר הרנדומלי הזה, ספר שמצאתי פעם ברחוב. "החיים מחכים לך קלואי בראון" מספר את סיפורה של (כבר הבנתם), קלואי בראון. בחורה חביבה שמגיעה מבית עשיר. במהלך חייה פיתחה ציניות ועוקצנות כלפי סביבתה הקרובה והרחוקה ויצרה סביבה כמו חומת מגן. קלואי על אף תיאוריה כאישה יפה ומושכת, בודדה וללא חברים. גרה בבניין דירות יוקרתי ושם היא פוגשת את רד, אב הבית. בין השניים מתפתח כמובן, סיפור אהבה. בספר יש "נקודת אור" אחת והיא עיסוקו במחלת הפיברומיאלגיה- מחלת כאבים כרונית ממנה סובלת הגיבורה. הסופרת מנכיחה את הקושי בלחיות עם מחלה כזו, קושי פיזי שמלווה גם בקושי חברתי וסביבתי. חבל שהנושא עדיין נשאר די שטחי ולא מצליח לייצר עומק. אז מה כן ממש גרוע בספר? (בכל זאת, זה החלק הכי כיפי לכתוב עליו לא?) 1. אז בואו נתחיל משם הספר, באנגלית הוא נקרא "GET A LIFE, CHLOE BROWN" שם שכמובן מייצר אצל הגיבורה ניסיון לאקטיביות, היא זו הפועלת, היא זו אשר צריכה למצוא לעצמה חיים\להשיג חיים. זה גם מה שקורה בספר מכיוון שהיא מנסה לצאת מהבדידות והשעמום ומכינה לעצמה רשימה של דברים שהיא רוצה להגשים. התרגום בעברית, שמייצר משהו מאוד חיובי, אנרגטי, גיבורה שכל העולם פתוח בפניה ללא כל קושי, לא משרת את מה שהספר רוצה להעביר או את האווירה שלו. 2. בחיי אני לא מבינה למה מישהו אי שם חשב שהציור על כריכת הספר קשור איכשהו לעלילה או לדמויות. הדמויות מתוארות כיפות, מושכות, מרשימות. אנשים שקשה שלא לשים לב אליהם או אל יופיים. ואז!!! מופיע לי על הכריכה איור (סלחו לי כן?) אבל מכוער ברמות, של שני אנשים כל כך רגילים, פשוטים, לא מעניינים, לא מושכים, לבושים באופן חסר טעם ואני אמורה להבין שככה הם נראים? למה להרוס לי את הדמיון. 3. המשפט הראשון שפותח את תקציר הספר בגב הכריכה הוא: "קלואי בראון היא גיקית מחשבים". גיקית מחשבים??? הלוואי! אולי זה היה עושה אותה קצת יותר מעניינת. האזכור היחיד שיש לנושא הוא שיש לה פלייסטיישן בדירה. 4. תרגום רע להפליא. אין אחידות במשלב הלשוני ובנוסף זה בלתי נסבל שכל עמוד מופיע כמה פעמים צירוף המילים "נוחר\ת בבוז". בקיצור, אולי אם אתם ממש גוססים על הספה, שותים תה ומתקשים להרים את עצמכם אפילו כדי ללכת, תקראו את זה. זה בטוח ישעשע אתכם קצת.”

“יש משהו קצת לא אמין בספר הזה, קשה לי לשים את האצבע על מה זה בדיוק. בכל אופן, זה סיפור פשוט, שני אנשים לאט לאט מתחילים להתאהב זה בזה, וזה כל הספר. נשמע משעמם אה? תחשבו על זה כמו על לצפות בהצגה שהתפאורה בה דלה, אין הרבה דמויות וגם אלה שיש מרגישות כמו קרטון רוב הזמן, אבל לפחות השחקנים הראשיים ניראים נחמד. אני חושבת שהפיברו עושה את הספר. (פיברומיאלגיה) זו באמת הסיבה היחידה שאני חושבת שאני אמליץ לאנשים לקרוא את הספר הזה. מי שלא יודע פיברו זה כאב כרוני. לחברה שלי יש את זה, ואני חושבת שאני מבינה אותה הרבה יותר טוב אחרי שקראתי את הספר הזה, כי פתאום מה שקראתי, התחבר לי עם מה שכבר ידעתי והכרתי על חברה שלי, שבכלל לא קישרתי לפיברו! איזו מטומטמת אני. פתאום הבנתי למה יש לה לפעמים התפרצויות זעם, ולמה כשאחותה מציקה לה היא פשוט סותמת את הפה, היא סובלת אבל היא לא מתלוננת. זה פשוט חלק מהפיברו, לסבול אבל לא להראות או לדבר על זה. בכל אופן, קלואי ורד נורא חמודים, והעלילה קצת דלה לטעמי, אבל זה רומן אז אני באמת לא חושבת שיש לי מה להתלונן, זה לגמרי ספר של 4 כוכבים מוצקים - טוב, אבל לא עד כדי כך טוב. הוא רק נראה חמוד, אבל יש בו גם דיבור שהוא קצת מפתיע. אני חושבת שמזה גם מאוד נהניתי, איך שהם מסוגלים להיות חמודים ככה ואז פתאום כשזה מגיע לסקס, לשנות את הדיבור כמו לחיצה על מתג ולומר דברים שאני אישית לא ציפיתי לשמוע. הם ניראים כל כך תמימים... טוב, זה גרם לי להסתכל אחרת לגמרי על זוגות. ללא ספק במיטה אנשים פושטים יותר מסתם את הבגדים שלהם. למה אני מדברת על זה?! אני מניחה שפשוט אין לי ממש מה להגיד, ואני רגילה לכתוב ביקורות ארוכות... זה ספר סבבה, זורם מאוד, סיימתי לקרוא אותו ביום אז אני יכולה להגיד שהוא מעולה למי שנמצאת במחסום קריאה. שמעתי על הספר הזה עוד לפני שהוא תורגם, אז היו לי ציפיות בשמיים, אז אני מניחה שבגלל זה אני לא כל כך מתלהבת מהספר הזה מלבד מזה שהוא באמת מייצג את הפיברו ושהדמות הראשית שוקלת 95 ק"ג. זה פשוט כיף לקרוא את זה...לא יודעת להסביר את זה...זה כאילו מחמם את הלב לזהות משהו מחברות שלי בסיפור בדיוני. כמובן שכבר השאלתי לחברה שלי את הספר, ואני מחכה לשמוע מה היא חושבת עליו, בעיקר כי היא רק התחילה לקרוא ספרים אז זה צריך להיות מעניין. ידוע לי כבר שיש עוד שני ספרים, על האחיות של קלואי, השני הוא על דני, והשלישי על איב, ולפי מה ששמעתי הם טובים באותה רמה כמו זה, אבל השני על דני יותר טוב. אוקיי, בדקתי, הספר השלישי הוא זה עם הדירוג הכי גבוה, אבל אני חושבת שזה כי מי שבחר לקרוא את הספר הזה כנראה כבר קרא את הראשונים והוא נורא אהב, ומי שלא אהב, כנראה לא נתן צ'אנס לספר השלישי אז מן הסתם שהדירוג שלו יהיה יותר גבוה. טוב, קיצר, מעניין אם יתרגמו גם אותם. מעניין אם העלילה בספר השני יותר מורכבת, או שזה גם בעיקר ממוקד על הדמויות הראשיות והשאר רק צצים לרגעים קצרים. בכל אופן, הביקורת הזאת מספיק ארוכה בשבילי, עדיף את זה מכלום.”

“כבר מעל לחודש שאני לא מצליחה לקרוא ספר רומנטי בשפה העברית. ראיתי את הטיזרים ופניתי לזיליאני בשאלה לגביו, והיא הבטיחה לי שהספר הזה יגרום לחזור לקרוא רומנטי בעברית. וצדקה! מי מאיתנו לא כתב רשימת משאלות / חלומות / יעדים כאלה או אחרים בשלב כלשהו בחיים? קלואי בראון מחליטה לכתוב רשימת דברים שיחזירו אותה לחיים, דברים כאלה שיכניסו צבע ועניין לחייה המשעממים לכאורה. אך האם להיצמד לרשימה, בדיוק כפי שנכתבה לראשונה, יביא את התוצאה הרצויה? הדבר הראשון ברשימה הוא לצאת מבית המשפחה ולעבור לגור לבד. את זה היא מבצעת בקלות וסימנה וי על המשימה. מה שאינה יודעת זה שהמעבר הזה יזמן לחייה אתגרים רבים כאשר רובם באים בצלמו של רדפורד מורגן ההורס. היא חנונית מחשבים שעובדת מהבית, הוא אב הבית בבניין בו היא מתגוררת. היא צינית ועוקצנית, הוא בעל מזג רגוע וחיוך שלא יורד מהפנים. היא מומחית בלדחוף אנשים החוצה מחייה, הוא ממגנט אנשים אליו. המפגשים בין השניים פשוט משעשעים. ההתנצחויות והדיאלוגים השנונים ביניהם העלו לי לא מעט חיוכים על הפנים. אבל, ויש אבל גדול, למרות שמדובר בקומדיה רומנטית, הספר הזה מביא לנו מציאות חיים לא פשוטה של אישה המתמודדת עם מחלה כרונית: פיברומיאלגיה. אזכור המחלה הקשה הזו העלה לי מול העיניים ועם פרפרים בלב, שתיים מחברותיי האהובות והיקרות שמתמודדות יום יום שעה שעה עם הכאב הבלתי נסבל הזה. מצדיעה לכן סיסטרז! הסיפור מובא בגוף שלישי, אך מרוב שהכתיבה קולחת והעלילה זורמת, קשה להבחין בכך. בצד השעשוע, הדמויות הנפלאות לרבות דמויות המשנה הקורעות, הסיפור מגיע עם הרבה תובנות ומסרים לחיים. סוף סוף דמות נשית עגלגלה ומפתה. דמות אמיתית שקל מאוד להתחבר אליה. דמות שמציגה לנו את האתגרים העומדים בפני בנאדם המתמודד עם מגבלות כאלו ואחרות בגלל מצב בריאותי. אנו עדים לכאב שבבדידות הנכפית על מישהו כי הסובבים אותו מסרבים לקבל אותו כמו שהוא, מסרבים להסתכל לכאב שלו בעיניים, להכיל, להחזיק יד, לא לוותר לו ולא עליו ולהיות איתו תמיד. הצד השני של המטבע הוא שהאדם הסובל, לעיתים בוחר להתכנס בעצמו ולהרחיק אנשים ממנו רק כי לא בא לו להרגיש שהוא נטל עליהם. זה מקום מאוד בודד להיות בו, אז למרות הקושי: נסו להיפתח בפני אלו שאוהבים אתכם. אל תניחו לעצמכם להיות בודדים. אהבתי שרד וקלואי באים כל אחד עם המטען שלו, חוסר הביטחון העצמי שלו והפחדים שלו ואיך ששניהם מצאו שברגע שמוצאים את האדם הנכון, ניתן לפרוח ולמצוא אהבת אמת. "אני רוצה לגרום לך לחייך עד שתשכחי איך מרגישים כשבוכים." החיים דינאמיים ומשתנים. מה שנראה לנו נכון ומתאים בזמן מסויים, יכול להשתנות עם הזמן ורצוי שנגדיל ראש ונשנה את יעדינו ורצונותינו בהתאם. זה שכתבנו רשימה, לא אומר שזה חקוק באבן. המסר החשוב מכולם בעיניי הוא לא להניח לרגשות, במיוחד בלהט הרגע, למנוע מאיתנו להקשיב לאחר. לפעמים מה ששומעים או מה שרואים, אינו בהכרח נכון. תקשורת פתוחה חוסכת הרבה מאוד כאב לב. חייכו לחיים, תהנו מהדברים הקטנים והרשו ללב שלכם לפעום באהבה. נהניתי מאוד וממליצה בחום.”

“האמת שקראתי ביקורות מפרגנות על הספר ולכן החלטתי לקרוא אותו בסוף השבוע. לא היה לי כל כך מושג שמדובר בספר ארוטי, אבל בואו נניח את זה בצד :) זו הפעם הראשונה שנתקלתי בספר שעוסק במחלת הפיברומיאלגיה: מחלת כאב . תיאור היום יום הקשה, ההתמודדות עם הגוף שבוגד בך, הניסיון להמשיך ולנהל חיים פעילים ועשירים כתוב בצורה מצויינת. הבנתי סוף סוף במה מדובר. הסיפור עצמו עוסק בקלואי שחולה בפיברומיאלגיה ומרגע האבחון סוגרת את חייה יותר ויותר מהסביבה. היא ניתקה קשר עם חברים, עזבה לימודים ועבודה ומנהלת את חייה מדירתה הקטנה שרק בני משפחתה בקשר איתה ודואגים לכל מחסורה. במהלך הספר היא מפתחת מערכת יחסים עם אחראי הבניין שלה. היא לומדת לסמוך על אחרים, לצאת מהפינה הקטנה שלה ולהודות בקשיים שלה. סיפור האהבה בין שניהם די צפוי ובנאלי. מערכת יחסים קטנה וברורה כזאת, לעיתים מצחיקה אבל כמעט ללא עליות ומורדות... הכל מתקדם באופן די צפוי. חמוד. לא מעבר.”