ביקורת ספרותית על יאקוב פון גונטן - ספריה לעם #354 מאת רוברט ואלזר
ספר מעולה

---

קראתי כבר קובץ סיפורים של ואלזר וגם רומן אחר - עוזר לכל עת, אך נדמה שלראשונה תפסתי את גדולתו במלוא תפארתה. לכאורה מסגרת סיפור פשוטה: מוסד להכשרת נערים משרתים שלומדים להיות כנועים ולהוריד את הראש בפני האדונים, רק שכל עלילה היא רק כסות לואלזריות של ההוויה הנרקמת בראשו של הגיבור והמצבים שהוא בונה ומפרק.

לא ברור לנו מדוע הילד בן הטובים מתכחש למשפחתו האמידה ובוחר לעצמו עתיד לא ידוע בין ילדי עניים ומוסד כל כך מפוקפק; לא ידוע, כמו כן, מה בדיוק הם עושים שם כל היום מלבד המצואתם בין כתלי הכיתה (הרי נדמה שאינם לומדים דבר) עם המורה היחידה שהיא גם אחות המנהל וגם ספק מאהבת ספק אלילה של החניכים; לא מובנים היחסים שנרקמים בין המספר לאותם זוג אחים הניצבים כאקסיומות סטטיות בעלי תכונות שלא ניתנות לערעור; קשה להבין את פשר חלומותיו המזדמנים, ומהי שאיפתו של הצעיר: להיות עשיר ובעל שררה, להישאר עני מרוד או להיוותר כאותו ציניקן שמביט על כל הנעשה סביבו בחיוך ממזרי; ומהו אותו סוד קסם שלו לעומת הנערים האחרים במוסד? האם הוא באמת כה שונה כפי שהוא מנסה למצב את עצמו מולם. דבר אחד ברור והוא ששיחותיו של הגיבור עם עצמו ועם הקורא מלאות בטביעת אצבע של אמן ענק שמעניק למשפטיו הסתומים כביכול איזו תנופה שנובעת...קשה מאוד לנסח ממה בדיוק היא נובעת...מאיזה שילוב מופלא של הומור נורא ייחודי, "תקיעות" במובן כמעט אינפנטילי, סתירות מבניות ותוכניות בין כל חלק במשפט והזרות חוזרות ונשנות של פריטים חסרי חשיבות כביכול.

לא מפליא שכמעט בכל ההתיחסיות לואזלר כותבים את אהבתו של קפקא לפרוזה שלו, ובניתוח מדוקדק לא קשה למצוא את הדמיון בדרך בה קפקא בונה את עולמו הסיפורי לזה של ואזלר. איני מתיימר לומר שקיימת המשכיות תמתית או מבנית, אך משהו מההרמטיות ומהשרירותיות בעולמו של ואזלר, חלחל ללא ספק לעולם הקפקאי. לאותו מוסד בנימנטה, בו ממוקמת העלילה הנוכחית חוקים חסרי הגיון שיכולים להיות מקבילים לאלו של הטירה של ק' למשל. אבל על המסגרת הנוקשה הזו, שחוקיה לא ברורים כלל וכלל ומפתיעים את הקורא כל פעם מחדש, שוזר ואזלר את הפרוזה הייחודית שלו, בעלת המוזרות השובבה שלו, כזו שטרם נתקלתי בה אצל אף פרוזאיקן אחר.

"אני אולי עוד יש לי הכי הרבה מחשבות, ייתכן מאוד, אבל האמת היא שאני מזלזל בכל יכולת החשיבה שלי. אני מעריך רק את הניסיון, והניסיון, בדרך כלל, לגמרי לא תלוי במחשבות ובהשוואות. ככה, למשל, אני מעריך בי את הצורה שאני פותח דלת. בפתיחת דלת יש יותר חיים נסתרים משיש בכל שאלה שהיא. אמנם נכון, כל דבר מעורר לשאול שאלות ולהשוות השאוואות ולהיזכר. וודאי שצריך גם לחשוב, ועוד איך צריך. אבל הצייתנות היא דבר הרבה יותר יפה מהחשיבה. מי שחושב מתנגד, וזה תמיד כל-כך מכוער ומקלקל דברים. אילו רק ידעו ההוגים כמה הם מקלקלים. אחד שנמנע בחריצות מלחשוב, עושה משהו, כן, וזה יותר נחוץ. עשרות אלפי ראשים בעולם עושים עבודה מיותרת. זה ברור, ברור כשמש. הגזע האנושי מאבד את האומץ לחיות מרוב חקירה ודרישה וידיעה. כאשר חניך של "המוסד בנימנטה" לא יודע, למשל, שהוא מתנהג יפה, הוא מתנהג יפה, וכאשר הוא יודע, כל החן וההתנהגות היפה הלא-מודעים שלו נעלמים, והוא עושה איזו שגיאה. אני אוהב לרדת במדרגות בריצה. איזה קשקוש." עמוד 80

» ביקורות נוספות של מארק
» ביקורות נוספות על יאקוב פון גונטן - ספריה לעם #354