#
יאקוב פון גונטן הוא נער הלומד (זו הגדרה לא מדוייקת. אולי נמצא, מתקיים, מתבונן יהיה יותר מדוייק) בסוג של פנימייה המאמנת את הנערים הנמצאים בה להפוך משרתים. רשימותיו של יאקוב הם הסיפור, הוא מסופר בנימה צוהלת מזוייפת. יאקוב מצהיר ששאיפתו היא לשרת, להיות כנוע, לשאת התייחסות מעליבה, להיענש אם לא ביצע את תפקידו היטב, ובקיצור – מכין עצמו לחיים של סבל וחוסר מוחלט של מימוש עצמי. למעשה "עצמי" לא קיים בשאיפותיו של יאקוב, אבל קיים בהחלט בהתנהגותו, במציאות שהוא מתאר באותה פנימייה עלובה.

האם חיי סבל תורמים לאיכות הסופר? האם חומרים שהושגו בעמל מחיים עלובים, הם חומרים הבונים ספרות גדולה? פעם האמינו בזה. חיי הסבל של סופרים הפכו דם ודמעות לדיו ומלים. אולי אני טועה אבל רבים מהסופרים ששפכו את אומללותם וייאושם על הדפים כתבו גרמנית. אולי משהו בתרבות הזו מעודד את הייאוש והעליבות? הסופר שהוגדר כאחד הסופרים המודרנים המשפיעים ביותר על עולם הספרות, חי חיים רעועים ביותר, ואת 20 השנים האחרונות לחייו בילה בבית חולים לחולי נפש.

לא נהניתי מהספר. לא הצלחתי להתחבר לדמות היחידה המתוארת לפרטיה – דמותו של יאקוב. הוא הגיע "ממשפחה מכובדת", כדבריו, ולא עניה. הוא גם לא היה בור או טיפש, כמו שאר הנערים במקום. הוא נחת יום אחד בשערי מוסד הלימודים הזה, כשבידו צרור כסף עבור דמי לימוד, והשתלב מרצונו בעליבות בשיעמום ובחוסר העניין של המוסד הזה, שמלמד את תלמידיו סבלנות וצייתנות, בעיקר דרך תירגול, מכות ושינון בעל פה.

בסיכומו של דבר קראתי את הספר די באדישות. אספתי אותו מהספסל עם ספר נוסף של הסופר, לא זכרתי שקראתי פעם את "משפחת טאנר" של הסופר, בחוסר עניין על גבול השיעמום והחלטתי שהוא לא שווה ביקורת. כתיבה טובה (במקרה הזה היא מצליחה להשרות על הקורא(ת) את האווירה של העליבות והשיממון) היא הכרחית אבל בהחלט לא מספיקה. לא הצלחתי להבין את גדולתו של הסופר ואני מודה בהכנעה בבורותי.

כולנו עבדים? או אולי בעצם משרתים?

הדמות המצחיקה של ראמזי עבד ראמזי, העובד הכללי הבכיר מקופה ראשית - למה היא מצחיקה אותנו? יש בדמות הזו מספר שכבות: מדובר בעובד קפדן יתר על המידה, מגוייס ומזוהה עם המערכת וכלליה לחלוטין. זהותו העצמית מגוייסת לא רק במישור התעסוקתי ובמרחב העבודה. כערבי הוא מדבר עברית תקנית יותר מהישראלי הממוצא והוא גם מזדהה עם הזהות היהודית ישראלית כאשר הוא מצטט לא פעם משירי משוררים עבריים או שולף מטבעות לשון. נשים לרגע את עניין הזהות הלאומית - שאפשר לנתח את משמעויותיה במאמר שלם (הערבי הנאמן המוחק את זהותו העצמית במרכזה של קומדיית מצבים ישראלית וכמושא להגחכה) - אחזור לדימוי האוריינטלי הזה בסוף. מה שמצחיק אותנו בדמותו של ראמזי היא תמימותה. ראמזי מאמין במערכת וכלליה, בסדר המוכתב על ידה: הסדר על המדפים, הסדר של עגלות הסופר, המחירים והנקיון. גם בחזותו יש משהו מסודר יתר על המידה - בתסרוקתו המדוייקת ומלאת הג'ל, בלבושו המוקפד וגם בהתנהגותו המנומסת והמכבדת כלפי כל אחד.

אנחנו צוחקים ממנו משום שאנחנו יודעים שהעולם אינו כפי שראמזי מאמין שהוא. הסדר בו הוא מאמין הוא ריק: הוא נועד למכירת מצרכים. אבל מעבר לכך, האמונה בכבוד לאדם אחר ובארגון המערכת לטובת הכלל, שאם רק ניקח בה חלק יהיה עולם טוב יותר, אמונה זו נראית היום לאדם המצוי במציאות העכשוית, לא כל שכן המציאות הישראלית, כמגוחכת. ומי שמחזיק בה נתפס בעיננו במקרה הטוב כתמים ובמקרה הגרוע - כפראייר ואף כמי שמגיע לו שינצלו אותו.

בשמו של ראמזי מופיעה המילה עבד - אבל בספרו של רוברט ואלזר עליו מדובר כאן נדמה שיש עיסוק גרוע יותר מהיות עבד - והוא היות משרת. ההבדל בין אלו הוא המודעות. עבד הוא כמו נכס חי של בעליו, שתפקידו ביצוע עבודות שונות עבורו. המשרת לעומת זאת הוא בעל מודעות של אדון: הוא צריך לדעת נימוסים והתנהגות נאותה, הוא מכיר את הגינונים ואת טוב הטעם של אדוניו. אך הוא חסר כל. כלומר, המשרת הוא מעין בורגני ללא כסף.

יאקוב פון גונטן מגיע למוסד הלימוד בנימנטה המיועד להכשרת משרתים. אך המוסד הזה שאמון על הפיכת המתלמדים בו לאנשים ללא שאיפות, שתפקידם הוא לשים במרכז תמיד את צרכיו של האחר, מוסד זה אינו מתפקד: השיעורים נעים בעצלתיים, המורים ישנים בחדרי המשכית, אין סדר ברור ולא תכנית לימוד סדורה.

דמות המספר יאקוב הינה דמות מלאה אירוניה. היא לכאורה לועגת לסדר המוכתב על ידי החברה הגבוהה. יאקוב מגיע מבית אצילים וכמרידה בעולם הזה של חוסר שוויון ותפנוקים, אותו הוא מוקיא אך גם נזכר בו בערגה, הוא מחליט להתלמד כמשרת ו"לבנות את עצמו מחדש". אך מול דמותו מלאת האירוניה, המוצאת בכל עניין סביבו חוסר טעם וחוסר משמעות, ואשר לועגת ל"ראמזיות", להשפלה ואפסות עצמית, ניצבת דמותו של החניך קראוס, שהוא מעין ראמזי שכזה. וכך מסתבר שהאחד לא יכול להתקיים בלי השני, לא רק כמצב אנושי אלא גם כמצב קיומי. האמן הבוהמיין הלועג לאיש העסקים או לפועל או לחייל, כל אלו שמייצרים משהו ממשי, לא יכול להתקיים בלעדיהם וליהפך. בפעולותיהם היום יומיות והריקניות של בעלי המלאכה הללו הם מאפשרים את קיומה של התכלית האמנותית והאירונית הזו שיאקוב מייצג. אבל במין היפוך שכזה הופך קראוס, שרודה כל הזמן ביאקוב על עצלנותו ואי עמידתו בכללים - לתכלית כל התכליות, ובעצם למרידה של יאקוב בעולם ממנו בה. שכן המרידה, כפי שמציין יאקוב, אינה מתקיימת כלל ללא הדיכוי והכללים הנוקשים של החברה והמוסד הזה המייצג את הסדר החברתי. שכן אם אתה מורד באצולה ובבורגנות, כפי שמתאר יאקוב את עולמו של אחיו האמן המשתייך לאותן שכבות, אם אתה כופר בהשגת פרסטיז'ה ומעמד בחברה הגבוהה, אם אתה שולל את העיסוק המתמיד בצרכים האישיים של העצמי - אתה מצטמצם לבסוף להיותך משרת, מעין קראוס שכזה או ראמזי, אדם נטול שאיפות, תמים עד כדי גיכוך (וגם לא חכם אמנם) המאפס כל רצון אישי וחי את חייו למען האחר.

כשמסתכלים על זה בצורה זאת ניתן להבין את ראמזי וקראוס בהיבט חדש. ראמזי וקראוס אינם סתם דמויות מגוחכות ומולעגות. במידה רבה הן מרידה בעולם המוכר והתגרני הזה שלנו. למרות איוולותם הם מייצגים עדיין עולם אחר וטוב יותר, עולם בו ניתן להאמין במה שהאחר אומר. עולם בו אחד חי עבור האחר ונכון לשרתו ולחיות את חייו למענו. אנחנו לועגים לראמזי כי אנחנו כבר מכירים את העולם הזה שלנו, אבל אי שם בתוכנו אנחנו גם משוועים לדמויות כמוהו.

ואלזר מעמיד בכתיבתו הסבוכה מימדים רוחניים רבים סביב הדואליות הזו שבין האירוניה והאיש הטוב. עד כדי כך שקראוס כדמות מושווה לישו - בהפיכתו של המספר יאקוב למעין קראוס או קרזוס כלומר ג'זוס. כי הרי האדם הטוב, הנוצרי הטוב, הוא מי שמשרת את האל. אך כסופר מודרני ואלזר אינו פסקן בעניין זה - בין האמונה התמימה המיוצגת בקראוס ובין הספקן המודרני והאירוני יאקוב יש הצרחות כל הזמן ובסופו של עניין המוסד בנימנטה המתפורר הופך לפנטזית מסע אוריינטלית של יאקוב, התלמיד האחרון ומורהו, במחוזות קסומים כמו המדבר הערבי, הודו ועוד.

ניתן לראות עם כן שהפנטזיה האוריינטלית לגבי האדם הטוב, וכמוצא מהדואליות הבינארית של הטוב והרע המנוגדים לכאורה, מתקיימת היום בראמזי של קופה ראשית כפי שהתקיימה לפני מאה שנה אצל ואלזר בדמותו של קראוס. ראמזי הערבי חומק מזהותו של היהודי הטוב בהיותו בהגדרתו הלא ברורה (הלאומית, המגדרית ועוד) יותר טוב מהיהודי עצמו. הפנטזיה הזו, המגוחכת אמנם, חיה ובועטת עדיין ומקיימת לא רק את הלעג שלנו לתמים אלא גם את מאווינו להיווכח למרות הכל בקיומו עדיין של הטוב והתמים והישר, ובמי שעוד חי את חייו למען האחר. אנחנו, שאוהבים שמשרתים אותנו ותובעים את כבודנו מול כל נותן שירות- האם לא נדרשת מעט ענווה ויציקת מים על ידיו של ראמזי וקראוס הטיפשים והמגוחכים, שלהם אנו כל כך זקוקים?

במרחק 7 שעות ו 10 דקות נסיעה מאוסטין, טקסס נמצאת עיירה ייחודית הנקראת ״הוט ספרינגס״ – מעיינות חמים ולשם החלטנו לנסוע בחופשת החורף.
ארזנו רק מעט והוצאתי את בגדי הים מהבוידעם ומבלי למדוד אפילו דחפתי את מודל ה-אוהל הדוד טום שלי לטרולי, מקווה שאותה גזרת גיטרה תטשטש מעט את עודפי החורף.
שמענו רבות אודות יופיו של המקום וקיווינו להשתכשך במים החמימים בערך כל היום.
אך כשהגענו לאזור קידמה את פנינו שמש אדיבה, פילנתרופית אפילו והיה חם כמו באפריל. לא חשתי צורך עז לטבול במעיין טבעי יחד עם עשרות אמריקנים ולכן עשינו סיבוב היכרות באזור המרכז.
נדמה היה כי חזרנו אחורה בזמן. היושן שלט בכל: בבניינים, בחנויות ואפילו באנשים.
כאילו העלו אבק והשמש רק הבליטה את הגרגרים הקטנטנים מעל ראשיהם.
נפניתי להביט בבני משפחתי שהתנהגו כהרגלם והבנתי כי אני היחידה שחשה בזאת.
העיר הקטנה כאילו צצה מתוך טבע פראי של גבעות ויערות, מתביישת בנוכחותה, מבליטה את צנעתה וכמעט חוששת לנשום.
הייתה לי הרגשה מוזרה, דבר מה העיב עלי.
נשאתי מבטי מעלה ועל גבעה לא נמוכה כלל, התנוסס לו מבנה בעל נוכחות כבירה, מאיימת אך עדיין מרשים היה בגודלו ויופיו.
משום מה חשבתי שבתוכו קבועים המרחצאות אך מבירור עם המקומיים הסתבר לי כי כיום הוא משמש כבית ספר למקצועות עבור נערים בעייתיים: חשמלאות, שרברבות, נגרות, מלצרות. המוסד הינו גם פנימייה ובו דרים הבחורים הצעירים.
הצטיידתי במצלמה ובבני הצעיר, משאירה את הבת עם אביה בגלידריה המקומית וטיפסנו על ראש הגבעה בתקווה שנוכל להיכנס לבניין ולהתרשם אך שומר מאסיבי עצר אותנו בכניסה ולא הסכים להכניסנו על אף תחנוניי וחינחוניי.
ניסיתי להוציא ממנו מידע נוסף אודות המוסד והוא סיפר לי שעבר כמה גלגולים ובעבר גם שימש כבית חולים לפצועים בגוף ובנפש של הצבא וחיל הים.
כעת הבנתי את חלחלתי ומיהרנו לרדת מהגבעה ולהמשיך בסיור החביב אלא שהמשכן הנורא התגלה בכל פינה, רחוב וסמטה. גם כשנכנסתי לאחת החנויות למדוד שמלה, ראיתי חלק מכתליו בחלונות הראווה ואפילו כשכבר עברנו את המרכז השוקק והתנועה הייתה דלילה, ארובותיו נראו באופק.
נוכחותו עקבה אחרי לכל מקום וחשתי כמעט רדופה.
דבר לא אמרתי לבני ביתי שמא יעמידו את שפיותי בסימן שאלה אך נשמתי לרווחה בערב, לאחר שעזבנו את המקום והמשכנו ליעדנו הבא.
כשקראתי את ״יאקוב פון גונטן״ פתאום הבנתי את אותה אימה. את היראה שפקדה אותי במקום ההוא. היה זה כאילו נכתב הסיפור בהשראת הבניין.
לרוברט ואלזר, מחבר הנובלה לא היו חיים קלים.
הוא נולד בשוויץ למשפחה מרובת ילדים ושאף להיות עשיר ומפורסם אך לא הצליח להחזיק מעמד באף מקצוע בו ניסה להתמקצע: ספרן, משרת, פקיד בנק, שחקן.
איש טרוד היה, רדוף, הססן וחולה בנפשו.
את חייו הבינוניים וחסרי המשמעות סיים במוסד לחולי נפש אך כתיבתו בעיני הייתה ללא דופי.
יאקוב, גיבור העלילה הינו נער צעיר המתקבל למוסד ״בנימנטה״ בו מלמדים את מקצוע המשרת. כיצד להיות יעיל ופונקציונלי עבור האנשים העשירים, לתת 100% מעצמך ולא לשאול שאלות מיותרות, להיענות לפקודות, לקמץ בחיוכים ובשום פנים ואופן לא להשתעמם אך הנער שוגה בחלומות ותהיות ועליהם הוא מספר לקורא באופן לא סדיר, קצת שחצני אך עדיין רגיש מאוד ומתחשב.
ממנו אנו למדים על הנערים האחרים, אודות מנהל המוסד ואחותו העדינה, המורה שכולם אוהבים ומוקירים.

הספר קצר, רק 159 עמודים אך יש בו מעין דחיסות, אווירת מחנק.
סיימתי אותו רק לאחר שבוע ומאז חלחל בי יום אחר יום באמצעות חלומות על הדובר ועל המקום שנלקח מחופשת החורף השנתית שלי והשתלב היטב באווירת הנכאים.
החיים לא היטיבו עם המספר אך הוא קרא אותם נכון והפער העצום בין העוני לעושר נשאר כמות שהוא.
בכנות עמוקה מגלה לנו יאקוב את תשוקתו להיהפך לעשיר אך בו זמנית בז למעמד היוקרה שלהם וחושף את מרדפם אחר הכלום הריקני.
על אף הפסימיזם הניכר והעצב שפושה בכל כמו גז עצבים, אהבתי מאוד את היצירה.
כתיבתו הזכירה לי את סוד קסמם של שופמן ופוגל שגם הם, קצת נשתכחו מלב הקוראים.
מומלץ למביני דבר, למיטיבי לכת ומטפסי גבעות לא ממש נמוכות.

Jakob von Gunten/Robert Walser

כפי שזה קורה אצלי לעתים קראתי את הספר באנגלית כי הוא הגיע אליי במקרה בתרגום לאנגלית. והרי יכולתי לקרוא אותו בגרמנית ואפילו פשוט יותר, כפי שהתברר לי מאוחר יותר, גם בתרגום מצוין לעברית!
רוברט ואלזר המחבר הגרמני-שוויצרי מכניס אותנו בעלילה מיד אל דמותו של יאקוב שהוא נער שעזב את בית הוריו הבורגני והפרובינציאלי ומגיע אל העיר הגדולה (שאיננה מזוהה אבל ע"פ כל הסימנים היא ברלין) והוא מגיע ללמוד בבית ספר קטן למשרתים שהוא גם פנימייה. היום זה נשמע לנו ודאי מוזר אך הספר נכתב ממש בתחילת המאה העשרים - אז עדיין גם היו אדונים שהזדקקו להם... הספר שהוא קריא מאוד לדעתי, כתוב כאילו הוא יומנו של אותו יאקוב המספר בו בגוף ראשון ליומנו, את כל מחשבותיו הכמוסות שלעתים הן אבסורדיות ונאיביות לחלוטין. אותה פנימיה מנוהלת ע"י אח ואחות המנהלים ומורים בה. אלא שאותם אח ואחות נראים מוזרים בעצמם, שניהם רווקים שמעולם לא התחתנו ומנהלים בצורה קפדנית את הפנימיה הקטנה. אנו נחשפים למחשבותיו של הנער שיש בהן נאיביות, הגזמה וציניות ביחסיו עם המבוגרים וגם עם התלמידים האחרים במוסד. התוצאה המתקבלת היא מעין סאטירה על החברה המודרנית ודרך כתיבת סיפור שהיא ממש שונה לגבי כל המקובל ברומן הקלאסי, ובוודאי שבזמן כתיבת הספר. (שיצא ב-1909) גיבוריו של ואלזר הם אנשים קטנים בעיניי עצמם, שאינם שואפים להגיע רחוק, אלא להישאר חבויים בקרן זווית כלשהי והם מאוד מרוצים מכך. עצם הבחירה במקום שגיבוריו שואפים להיות "משרתים טובים" אומרת הרבה... רק לאחר שסיימתי את הקריאה נזכרתי שבעצם קראתי כבר ספר של הסופר המיוחד הזה בעברית והלא הוא "עוזר לכל עת" של ואלזר ושימו לב, גם שם מדובר ב"עוזר" שגם הוא בעצם "האיש העומד בצד"... מעניין שרוברט ואלזר לא זכה לאהדה ציבורית גדולה בזמן שכתב את ספריו, אבל כן זכה לאהדה בקרב העלית אינטלקטואלית של דוברי הגרמנית: הוא השפיע על אנשים כמו קפקא ומקס ברוד. היו לו מבחינה כלכלית חיים קשים ביותר כי הוא לא הצליח לחיות מהכתיבה וגם מבחינה נפשית מצבו הלך והחמיר יקצר פה המצע מלתאר את חייו אבל בשנת 1929 הכניס עצמו מרצונו לבית חולים לחולי רוח ושנים רבות לאחר מכן גם סיים שם את חייו. הספר יצא כאמור גם בעברית בשם "יאקוב פון גונטן" מאת רוברט ואלזר ואני ממליץ עליו מאוד.

אני קורא כעת את "אפר, מחט, עיפרון וגפרור" מבחר יצירות פרוזה פרי עטו של הסופר השוויצרי רוברט ואלזר שיצא לא מכבר ונזכר בדברים שרשמתי על הספר הזה וחשבתי שזו הזדמנות נאותה להעלותם ולהמליץ לקוראים נוספים להתוודע לסופר המופלא ששבה אותי בקסמו.

בספר הזה שיצא בתחילת המאה ה-20 (1909) מספר ואלזר על מוסד להכשרת משרתים שאליו מגיע בחור צעיר. אותו בחור מספר על המקום, על חבריו החדשים, על מנהל המקום ואחותו שמקבלים מקום חשוב בחייו וגם על מחשבותיו וחלומותיו.

היה משהו תמים ואפילו רומנטי בסיפור הזה שמחזיר אותך לחיים שעדיין היו חלום מסתורי ומענג שהטוב נמצא בכל והרע רחוק מאתנו, וגם לראות בספר מעין נבואה שהגשימה עצמה משום שאת עשרים שנותיו האחרונות העביר במוסד לפגועי נפש עד שמת בגיל 77.

אני לא חוקר ספרות אבל מצאתי קטע שיכול לרמוז על כך בעמוד 86: "יום אחד תנחת עלי מכה, מין מכה קטלנית באמת, ואז הכל, כל הבלבול הזה, הגעגועים, האלה, האי ידיעה, כל זה, הכרת הטובה וכפיות הטובה, השקרים וההונאה העצמית, הנדמה לי שאני יודע ובכל זאת אינני יודע כלום – הכול יגמר. ואף על פי כן אני רוצה לחיות, לא אכפת לי איך."

זו יצירה צנועה ונפלאה שכמו שאר יצירותיו לא קנתה לה קוראים רבים, דבר שלימים קיבל תפנית וזכתה לקוראים חדשים עת ספריו יצאו מחדש בשנות השבעים של המאה הקודמת.

ספר מוזר.מחשבותיו של יאקוב, חניך במוסד המכשיר את חניכיו להיות משרתים.הספר ללא עלילה רצופה, כתוב כמעין יומן של הגיבור כאשר פעמים רבות לא ברור האם זו מציאות או דימיון? האם זו פארודיה או רצינות?האם לקרוא את הכתוב כפשוטו או שמא יש בדברים ביקורת חברתית?
במקביל, ריחפה לי כל הזמן דמותו וסיפורו המוזר/עצוב של הסופר-רוברט ואלזר.
ולמרות הכל (ואולי בגלל) הספר טוב וקריא.

רוברט ואלזר הוא אחד הסופרים הגדולים האהובים עלי. יאקוב פון גונטן חניך במוסד לנערים הלומדים להיות משרתים.
לעיתים התנהגות כפייתית ומסגרת נוקשה ומובנית מאלצת אותנו לחשוב מהו החופש האמיתי. אנו חשים את משמעות האלוף והיאוש הקיומי שבו. עולם דמיוני מסגרת מטורפת וגרוטסקית הנוגעת במהות האנושית העמוקה ביותר.
האם ידע רוברט ואלזר שאכן זהו גורלו והוא עתיד למצוא עצמו חולה נפש במוסד שנים רבות.(בשוויץ בברן)