"שמואל סולומיר מת צוחק בבנק שלנו" - כך נפתח הרומאן של בירשטיין, בסצינה האחרונה של העלילה, שבה מקבל הקבצן של בית - הקברות את פני המלווים כמו בעל - שמחה. אותו סולומיר הלוא היה נוהג לשכב בארון - מתים רומאי עתיק בחצר ביתו, כמו ילד בעריסה, לספוג חיים ושמש. כמוהו, כולם כאן שואבים אמביציה לחיים, התרעננות, חדווה ומין "תחיה", באיזו סמיכות למוות, ואכן הרומאן הגרוטסקי של בירשטיין הוא גם אחד הרומאנים העליזים והמצחיקים בספרות הישראלית. דרך "מציאות" שכונתית של חיפה התחתית, עם גלריה רחבה מאוד של דמויות המתחרות זו בזו בתמהוניות שלהן, ומסביב לסניף בנק פרובינציאלי, שידיד כמותו עדיין לא נברא בספרות - מעצים בירשטיין, בראייה מקורית, מאפיינים של המציאות הישראלית, ואומר, כביכול מן השוליים, משהו שמקנה לספר רלבנטיות ועוצמה, שמציבות אותו בשורה אחת עם רומאנים כמו 'תמול שלשום' ו'שכול וכישלון'. פרט כרונולוגי צדדי ומאיר: בירשטיין כתב את ספרו באמצע שנות השבעים )במאי 1976 כבר התפרסם נוסח של החלק הראשון ב'סימן קריאה' 6(. עברו שש - שבע שנים, והמציאות חיקתה את הגרוטסקה הלא - לגמרי ריאליסטית של הספר בעלילות הבורסה הישראלית ב.1983 - מי שיקרא את הסצינות המתאימות בספר, תוך מודעות לתאריכים, יוכה תדהמה. סניף הבנק הוא מרכז חיים שוקק ואינטימי, שדווקא התפקידים הרגילים של בנק מוזחים בו הצידה. עיקר פעילותו מתנהלת מחוץ לשעות הפתיחה, ובבתי הלקוחות, ליד מיטתם בבית - חולים וכו'. בחדרוניו הנסתרים של הבנק מודדים נעליים, ופקידיו באים לשמח לקוחות גוססים ומלנכוליים על ערש - הדווי שלהם בעזרת דוחות הבורסה, שכמעט כולם משקיעים בה בתזזית. בבנק הזה כותבים מכתבים לנפטרים אפילו אחרי מותם. אבל עולם - ומלואו זה, שרובו מתנהל על הנייר בלבד, אינו רק עסקיו של מנחם - מנדל בגלגול ישראלי. הספר גם אינו סאטירה על ישראל המשקיעה בבורסה, ואף אין בו הנגדה אמיתית בין הדמויות המבקשות לעשות כסף לבין אלה שמן הצד האחר של המתרס, העסוקות ב"רוחניות" מכובדת - הקמת ספרייה לספרי יידיש, מוזיאון, פרוייקט של שימור בתי - העלמין היהודיים באירופה וכו'. דמויות הספר, משני צדי המתרס, העוסקות באובססיביות ועל - ריק בפרוייקטים למיניהם, תיעודים, ניהול רשימות וסיכומים, נקשרות כולן, כך או אחרת, בשואה. פעילותן היא, בסופו של דבר, גלגול והמרה של השואה, לעתים בכמה שלבים )למשל, סולומיר, שמבקש להקים מוזיאון וספרייה, נזקק לשם כך להלוואה מהבנק, ומאחר שאין לו ערבים, הוא הופך להיות צייד - לקוחות של הבנק, ומביא אליו תושבי בתי - אבות, שמשקיעים את כספי השילומים שלהם במניות. בתמורה הוא מקבל הלוואה להקמת המוזיאון שלו, שהופך כך להמרה בארבעה שלבים של השואה(. בעומק - כל המציאות הקדחתנית של הספר היא המרה של המוות והחורבן, הכחשתם הנואשת. בירשטיין תפס בספר הזה משהו בלא - מודע הקולקטיבי של ישראל שלאחר השואה. לא רק שגעון הבורסה, אלא גם הצחוק, הזמרה, הדיבור האובססיבי, התאווה לספר בלי הרף, וכל התיעודים והאוספים האשלייתיים, הם סוג של היאחזות נואשת בחיים - כשהאלטרנטיבה היא שתיקה,'מלנכוליה, דיכאון על סף טירוף. לכן אין כאן סאטירה על התזזית הישראלית, כי אלמלא היא, יוותר לנו רק היאוש של היציאה מן הדעת. לחיות כאן ועכשיו הוא לעשות רעש כדי לא לשמוע את השקט והאימה של המוות. הדמויות של בירשטיין מגיעות לכל מקום בעיקוף גדול, הולכות למקום אחד ומגיעות לתחליפו. ואילו דברי המספר משקפים, תדיר, לפחות שתי שכבות של דיבור: הוא מספר מה ששמע מפי פלוני, על דיבורו של אלמוני. במבע - המשולב הזה מוטמעות האינטונציות של כל הדוברים ותאוות הסיפור שלהם : לספר ולדבר בלי הרף הוא לעקוף את השקט המאיים. עצם מעשה הסיפור הוא תחליף ועקיפה כמו הבורסה. 'המוטבים' היה הרומאן האחרון שבירשטיין כתב ביידיש, לפני שעבר לכתוב עברית. הוא כתב, אני תירגמתי, הוא כתב מחדש, אני תירגמתי מחדש, וכשיצא סוף - סוף הספר בעברית, תירגם בירשטיין ליידיש את התרגום העברי, וכמובן הוסיף ושינה. מהדורה זו, משנת 2000, היא תרגום חדש של הנוסח האחרון ביידיש )1985(. מ.פ.