לא זוכר מתי בלעתי כך ספר כמו בטראנס אחד ארוך. מאוד אהבתי את הדברור של ההורים שאין להם קול, את הדיבור הישיר, הניסיון להרים את האם מהאשפתות אל השכחה או המחיקה. יש פה כל כך הרבה יופי ופיוט, וואו.
התחלתי לסמן משפטים ודימויים שאהבתי, עד שבשלב מסוים מרוב שסימנתי וויתרתי. בכלל, כל החלק השני נקרא ממש כמו שיר אסוציאטיבי בזרם תודעה מתמשך. ואני מאמין שהייתה איזו כוונה פואטית להתחיל בריאליזם כמעט, ואז לדלל אותו לאט לאט עד שהוא הפך לאיזה מין נחשול אדיר של צבעים ותמונות זזות, מתחברות ומתפרקות כמו חיבור פאזל של זיכרון אינסופי. היו קטעים בחלק השני שאני כקורא ריחפתי איפשהו למעלה למעלה וירדתי שוב והתחברתי לעולם של המספרת. לפעמים דמיינתי את עצמי עם הילדה ששותה את שאריות הקולה החמה מהבקבוקים בפח של המכולת למשל או מציצה בילד שנדקר בחג שבועות.
שחיתי בתמלול הקשיים וניסיונות שחזור השפה של האב שלא דיבר עם הילדים עד שהפך לסב ואז שוב הפסיק בסוף ובין לבין נעלם ואולי הלך לאישה העיוורת כמו אביו ברומניה במלחמה. והמירוץ האינסופי להצלת הזיכרונות והשכחה של ההורים שאולי מספקים מרגוע אבל גם חוסר תוחלת בחיים. הרגשתי שאני שוחה בתוך תרכובת של שירה ופיוט נוטפת אהבה, שנאה, חמלה ומה לא בעצם, שבמקרה נכתבה בפרוזה, כשגם הצורה מתחברת לתוכן וגם השתיקות בסוגריים מכסות על הדיבור המשתולל של המספרת שמידיי פעם עולה על גדותיו מרוב דברים ואז נרגע, ואז שוב גואה ומציף את סימני הפיסוק, כשהכול טבול בחומרי מציאות קשים מנשוא, ופצע שלא מפסיק לדמם לתוך התבשילים עם השמן, הקמח, הלחם והחול, ואם מכל זה יוצאת כזו שירה לדעתי בכל זאת יש גאולה לאותן דמויות שהופכות לדימויים ומריחות צבע וגם אמיתיות בו זמנית וריאליסטיות.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
