• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
יאקוב פון גונטן

יאקוב פון גונטן

מאת רוברט ואלזר

הביקורת של סדן

תמונה של סדן
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
יאקוב פון גונטן

יאקוב פון גונטן

מאת רוברט ואלזר

הביקורת של סדן

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של סדן
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:1989
סדרה:ספריה לעם #354
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
מארק
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 4 שנים

“קראתי כבר קובץ סיפורים של ואלזר וגם רומן אחר - עוזר לכל עת, אך נדמה שלראשונה תפסתי את גדולתו במלוא ת”

4/8
ביקורות על יאקוב פון גונטן
הבאה
קיקלופ מכונת ספרים
לפני שנתיים

“כולנו עבדים? או אולי בעצם משרתים? הדמות המצחיקה של ראמזי עבד ראמזי, העובד הכללי הבכיר מקופה ראשית”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•2 דקות קריאה

Jakob von Gunten/Robert Walser

כפי שזה קורה אצלי לעתים קראתי את הספר באנגלית כי הוא הגיע אליי במקרה בתרגום לאנגלית. והרי יכולתי לקרוא אותו בגרמנית ואפילו פשוט יותר, כפי שהתברר לי מאוחר יותר, גם בתרגום מצוין לעברית!
רוברט ואלזר המחבר הגרמני-שוויצרי מכניס אותנו בעלילה מיד אל דמותו של יאקוב שהוא נער שעזב את בית הוריו הבורגני והפרובינציאלי ומגיע אל העיר הגדולה (שאיננה מזוהה אבל ע"פ כל הסימנים היא ברלין) והוא מגיע ללמוד בבית ספר קטן למשרתים שהוא גם פנימייה. היום זה נשמע לנו ודאי מוזר אך הספר נכתב ממש בתחילת המאה העשרים - אז עדיין גם היו אדונים שהזדקקו להם... הספר שהוא קריא מאוד לדעתי, כתוב כאילו הוא יומנו של אותו יאקוב המספר בו בגוף ראשון ליומנו, את כל מחשבותיו הכמוסות שלעתים הן אבסורדיות ונאיביות לחלוטין. אותה פנימיה מנוהלת ע"י אח ואחות המנהלים ומורים בה. אלא שאותם אח ואחות נראים מוזרים בעצמם, שניהם רווקים שמעולם לא התחתנו ומנהלים בצורה קפדנית את הפנימיה הקטנה. אנו נחשפים למחשבותיו של הנער שיש בהן נאיביות, הגזמה וציניות ביחסיו עם המבוגרים וגם עם התלמידים האחרים במוסד. התוצאה המתקבלת היא מעין סאטירה על החברה המודרנית ודרך כתיבת סיפור שהיא ממש שונה לגבי כל המקובל ברומן הקלאסי, ובוודאי שבזמן כתיבת הספר. (שיצא ב-1909) גיבוריו של ואלזר הם אנשים קטנים בעיניי עצמם, שאינם שואפים להגיע רחוק, אלא להישאר חבויים בקרן זווית כלשהי והם מאוד מרוצים מכך. עצם הבחירה במקום שגיבוריו שואפים להיות "משרתים טובים" אומרת הרבה... רק לאחר שסיימתי את הקריאה נזכרתי שבעצם קראתי כבר ספר של הסופר המיוחד הזה בעברית והלא הוא "עוזר לכל עת" של ואלזר ושימו לב, גם שם מדובר ב"עוזר" שגם הוא בעצם "האיש העומד בצד"... מעניין שרוברט ואלזר לא זכה לאהדה ציבורית גדולה בזמן שכתב את ספריו, אבל כן זכה לאהדה בקרב העלית אינטלקטואלית של דוברי הגרמנית: הוא השפיע על אנשים כמו קפקא ומקס ברוד. היו לו מבחינה כלכלית חיים קשים ביותר כי הוא לא הצליח לחיות מהכתיבה וגם מבחינה נפשית מצבו הלך והחמיר יקצר פה המצע מלתאר את חייו אבל בשנת 1929 הכניס עצמו מרצונו לבית חולים לחולי רוח ושנים רבות לאחר מכן גם סיים שם את חייו. הספר יצא כאמור גם בעברית בשם "יאקוב פון גונטן" מאת רוברט ואלזר ואני ממליץ עליו מאוד.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של tuvia
tuvia
תמונה של סוריקטה
סוריקטה
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של רץ
רץ
תמונה של חמדת
חמדת
תמונה של עולם
עולם
ח
חובב ספרות
תמונה של נתי ק.
נתי ק.
11קוראים|גיל ממוצע63|45%נשים

על המבקר

תמונה של סדן

סדן

ותיק
חבר מזה 16 שנים
406 ביקורות•5 נבחרות•3,656 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ביוגראפיות
תמונה של סדן
סדן
ותיק
חבר באתר מזה 16 שנים
ביקורות406
ביקורות נבחרות5
לייקים שקיבל3,656
דירוג ממוצע3.9 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת161ספרות מקורית96ביוגראפיות19

דיון על הביקורת

2 תגובות
חמדת
חמדת•לפני 12 שנים

מצטרפת לדבריו של קודמי .

ח
חובב ספרות•לפני 12 שנים

ביקורת יפה על ספר וסופר נהדר. ספר חדש ובו סיפורים שעדיין לא ראו אור יצא עכשו בסדרת "פרוזה אחרת" של עם עובד. איזה יופי.

2 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של סדן

מחזמר

מחזמר

מוטי פוגל

אין לי אפילו מושג כיצד הגיע הספר הזה אליי אבל עובדה שהיה לי את העותק הזה ואפילו במצב חדש לגמרי!
והעובדה השניה שאכן קראתי אותו שזה כבר הישג בפני עצמו!
כי אמנם הסופר מוטי פוגל יודע לכתוב ובהחלט אפשר לומר לו זאת לזכותו
שפתו קולחת ו"זורמת" אבל אנחנו עוסקים כאן בעלילה! ולא בסגנון הסופר ויש לי לומר על כך רק דבר אחד: "אוי"...
על כריכת הספר הזה היה צריך להיות כתוב באותיות קידוש לבנה: "לדתיים בלבד!" או לחילופין "הקריאה אסורה לחילוניים!"...
כי למרות שכאמור הנ"ל יודע לכתוב מבחינתי הדמויות של גיבוריו הן כל כך הזויות עד שאינני מאמין להן ואף לא לשום מילה שיוצאת מפיהן!
החלום של אהליאב גיבור הספר בוגר הישיבה הוא לכתוב מחזה ולא סתם מחזה אלא מחזמר שנושאו, תאמינו או לא
"בית המקדש והעלאת הקורבנות שבו"... נדמה לי שנושא הזוי מזה קשה למצוא...
תוך כדי הקריאה באמת תהיתי עבור מי כותב מר פוגל את הדברים הללו? הרי עבור חילוני (כמוני) זה נשמע פשוט קישקוש שאין בו טיפת היגיון
וההתלבטויות של אותו אהליאב... הרי אם זה מחזמר צריכה להיות בו "שירת נשים" רחמנא ליצלן, כך שבשלב מסוים נידונה בו האפשרות
שבובות ישחקו את את תפקידי הנשים או שבכלל ישחקו שם רק בובות! השד יודע איך. ועל כל דבר הוא צריך לשאול את ראש הישיבה שבה למד
אז הוא מתלבט בעזרת שותפו ה-דתל"ש יוני שעוסק בצד הכלכלי של המיזם ההזוי הזה. וגם כאן בולט חוסר ההיגיון כי מדוע שאותו יוני יסכים לשתף איתו פעולה
שהרי מראש ברור שמדובר בהבלים בלתי מציאותיים ללא סיכוי!
בנוסף לכך מר פוגל מכניס לכאן כל מיני הערות שוליים ומראי מקומות כשהוא מצטט ציטוטים מספרי קודש למיניהם. ולא ברורה לי בכלל הסיבה לכך
מה הוא מנסה להראות פה? ולמי? שיש לו ידע והשכלה דתיים? באוניברסיטה כשמגישים עבודה אקדמית יש צורך בהערות שוליים כדי לאשש את המידע
אבל כאן הרי מדובר בספרות יפה אז מה זה קשור? למר פוגל הפתרונים לכך...
בקיצור, יכול להיות שדתיים מאוד או חרדים ימצאו עניין בעלילה הזאת. אבל קשה לי להאמין שחילוני ימצא פה אפילו שמץ של עניין. וגם אני שמסוגל
לקרוא את ספר הטלפונים, שאלתי את עצמי באמצע הקריאה, אם לא כדאי להפסיק לקרוא! כי זה הרי עוד מאותו הדבר ובאמת חבל על הזמן (במשמעותו המקורית...)

לפני 13 שעות•
★★★★★
•סדן
תחת הרשת

תחת הרשת

אייריס מרדוק

בילדותי ובנעוריי הרחוקים היו הוריי (כמו חברי הסתדרות טובים) מנויים על סדרת "ספריה לעם" של הוצאת "עם עובד".
מדי חודש היינו מקבלים ספר בכריכת כיס, כך שנוצרה לנו ממש ספריה קוטנה בבית. אבי היה קורא נלהב עובדה שאז לא הייתי מודע לה כלל ורק בשנים האחרונות התחוור לי
כמה שאהב לקרוא לפחות כמוני...
כך גם יצא לקרוא אז, את הספר הזה שנמצא אצלי גם היום בבית. לאחר עשרות שנים לא זכרתי כמעט את תוכנו, אבל כן זכרתי שאהבתי אותו אז מאוד!
זה עודד אותי לקרוא אותו שוב. מה שהפתיע אותי כשקראתי אותו עכשיו שוב, שזהו ספר מאוד "לונדוני".
כשקראתי אותו בנעוריי איש עוד לא נסע לחו"ל ולא הכרנו בכלל את העולם הגדול.
הספר הזה כולו מלא שמות של; מקומות רחובות ואתרים מוכרים בלונדון, שאז לא אמרו לי כלום! ואילו היום לאחר כל כך הרבה פעמים שביקרתי בכרך הזה
אני יודע בדיוק למקם כמעט כל מקום שמוזכר פה והם רבים...
מדובר פה בעלילותיו ה"בלתי אפשריות" וחייו הפרטיים של ג'ק גיבור הספר, שהוא כותב ומתרגם שהוא בעצם סוג של חסר-בית, שחי מהיד לפה ונע ונד לו בלונדון וקצת בפריז
והוא מספר לנו אותם בגוף ראשון, תוך כדי שהוא מתרועע עם אנשים מרתקים בפני עצמם, מעולם התיאטרון הפילוסופיה והפוליטיקה,
וכשהוא חוטף כלב מקסים ועוד מיני מעשים "בלתי חוקיים" בעלילה שיש בה גם הרבה הומור...
גם היום כשקראתי את הספר הזה אהבתי אותו מאוד! למרות שברבות השנים התיישן התרגום שלו פה ושם, במליצות וביטויים שכבר אינם בשימוש בעברית של היום...
סתם לדוגמה; הגיבור משתמש בקללה עתיקת היומין "ימח שמך" שהייתה אז כנראה מאוד מקובלת בשנות החמישים והשישים והוא אומר אותה גם לגבי עצמו "יימח שמי ויימח שמך" כנראה בתרגום
של איזה קללה אנגלית. ( Damn you או משהו כזה...) היום זה פשוט לא עובר טוב... אבל עדיין, תרגום מיושן או לא, נהניתי כאמור לקרוא את הרפתקאותיו של הגיבור הפיקרסקי הזה גם היום,
ואני ממליץ עליו מאוד! בזמנו העציב אותי מאוד לשמוע שמי שכתבה אותו, הסופרת מוכשרת אייריס מורדוך, חלתה בסוף ימיה בדמנציה. זיעזע אותי לדעת שכישרון כזה אבד לטובת מחלה אכזרית כזאת...

לפני שבועיים•
★★★★★
•סדן
פרדיננד לאסאל

פרדיננד לאסאל

שלמה נאמן

בילדותי למדתי בבית ספר בצפון תל-אביב; הוא נמצא בקרן הרחובות פרדיננד לאסאל ואדוארד ברנשטיין.
מעניין שזה היה בית ספר שהיה בזמנו שייך לזרם העובדים בהסתדרות (שהיה קיים פעם וחוסל בטעות היסטורית גורלית של בן גוריון)
ונקרא פעם בית חינוך בצפון (ומאוחר יותר א.ד. גורדון)
אני מודה שאז, לא התעניינתי במיוחד מיהם אותם האנשים שעל שמם קרויים הרחובות הללו...
רק עכשיו אני מבין שיש איזשהו קשר סמלי (שאולי הוא מקרי) בין מיקומו של בית הספר הסוציאליסטי הזה לשמות הרחובות הללו.
זהו ספר עיון לחובבי ולומדי היסטוריה ואיננו ספר לסתם קריאה כיפית ולכן איננו מיועד "לכל אחד"....
פרדיננד לאסאל שהביוגרפיה הזאת מבוססת עליו היה הוגה דעות גרמני ומנהיג כריזמטי. כמו רבים מהחברים באירגוני "המהפכנים" בגרמניה
הוא היה יהודי אבל בן למשפחה מתבוללת והוא עצמו עבר תהליך של התרחקות מהיהדות וראה את עצמו יותר כגרמני מאשר כיהודי
אפילו השם לאסאל איננו שם אמיתי כי אביו שינה את שמו כנראה מתוך הרצון להתבוללות.
כשקוראים את הספר נכנסים לסבך הפוליטיקה הפרוסית והגרמנית במאה ה-19 שדבר בה איננו רלוונטי בה למציאות של היום...
חשיבותו של לאסאל היא בכך שאירגון הפועלים שהקים הפך לאחר מותו למפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הגדולה והחשובה.
בביוגרפיה הזאת מצאתי עניין רב בפער העצום שהיה קיים בין חייו האישיים הפרטיים של לאסאל שהתיימר לייצג את הפועלים העניים וליצור עולם חדש
בעוד שהוא עצמו חי חיים נהנתניים ברמת חיים גבוהה
ונהנה מחסדיה החומריים ואולי גם אחרים של רוזנת עשירה שהבטיחה לו קיצבה נאה לכל חייו
בשעה שבאותו זמן הפועלים בגרמניה היו באמת "מזי רעב" והיו כמעט משוללי זכויות...
הוא גם נהרג בדו-קרב מטופש בענייני כבוד שהוא עצמו יזם על חסדיה של מאהבת צעירה... וזהו גם עניין שאין לו כל קשר לחשיבות רעיונותיו וממחיש את הפער הנ"ל...
מה שמפליא אותי היא העובדה שהוא אכן "זכה" ברחוב על שמו בתל אביב! כי הוא הרי לא היה אפילו ציוני אלא ממש הפוך מכך! אז במה זכה?

לפני חודש•
★★★★★
•סדן
בית השינה

בית השינה

ג'ונתן קו

זהו עוד אחד מהספרים שהגעתי אליהם במקרה. יש לי המון ספרים בבית חלקם נקנו בשנים עברו וחלקם
הגיעו בדרכים שונות ומשונות... אבל הנה העובדה היא שהם פה והתקווה היא שבסופו של דבר אקרא את כולם...
(תקווה שהיא מופרכת מראש...)
לא קראתי מעולם ספר של ג'ונתן קו והאמת היא שלא ידעתי למה לצפות.
מדובר פה בבניין יוצא-דופן באיזו שהיא עיירה על החוף של אנגליה ושוכן בו מוסד "מוזר" שחוקר לכאורה הפרעות-שינה
איננו יודעים עד כמה הוא מוזר עד שמתגלים לנו בו דברים על ידי אחד מהמטופלים בו...
להנהלה לאנשי הצוות וגם ל"מטופלים" שבו, יש "עבר"! ודברים שקרו בו. אבל העבר הזה עם ההווה
מתערבבים פה לטעמי הרבה יותר מדי פעמים! קו מתאר את גיבוריו בצורה מעניינת והספר בהחלט קריא
אבל יש פה יותר מדי צירופי-מקרים "פלאשבקים" והפתעות שאין בהן שמץ של היגיון! (אלא אם כן יצאו מדמיונו הקודח של הסופר הנ"ל)
אינני רוצה לעשות פה ספוילרים (למרות שמאוד מתחשק לי) אבל דווקא משום-כך לא אמנה אותן פה.
כללית הרי אין שום רע בצירופי-מקרים או בהפתעות, אבל כשמגזימים בהם (כמו בעצם בכל דבר)
זה יוצא מתכון פחות מוצלח! לספר שיכול היה להיות טוב בהרבה...

לפני חודש•
★★★★★
•סדן
אני אנסטסיה

אני אנסטסיה

אלונה קמחי

הספרים פשוט "נופלים" לי לידיים ללא שום סדר או תכנון מאורגן.
זהו ספר שמכיל חמישה סיפורים לא שווים ברמתם אבל רובם ככולם סיפורים טובים
מדובר פה בדרך כלל בדמויות בעייתיות שמספרות לנו תמיד בגוף ראשון על הבעיות שלהן
אז ככה; אני מאוד אוהב לקרוא ספרים שעלילותיהם מסופרות לנו בגוף ראשון.
ה"חידוש" פה שכולן מספרות לנו את סיפורן "כמו שמדברים" בשפת הרחוב או בשפת השוק
מי פחות ומי יותר ו"המילים הגסות" והסלנג' מככבים פה. אין לי שום בעיה כמובן עם "זין" "כוס" "תחת" וכו'
ואכן יש אנשים שבאמת מדברים כך, מה עוד שלפחות בסיפור אחד או שניים הטכניקה היא של "זרם התודעה"
שזה דווקא משובח מבחינתי! הבעיה היא שה-עגה (סלנג) מתיישנת במהירות והספר כולו משדר סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים
בעגה של אז ובשמות במושגים של אז שרבים מאיתנו שכחו שהיו קיימים אי פעם...
סתם לדוגמה באחד הסיפורים היא מזכירה משהו שנראה כמו "התמונות אצל פרג'"
ומי מהצעירים זוכר בכלל שבמקום שבו עומד היום בניין עם דירות קטנות בפינת דיזנגוף ארלוזורוב עמד פעם
עסק היכל הצילום של המשפחה הנ"ל... כך שדווקא העובדה הזאת שהיא משתמשת באקטואליות של אז
הופכת את הספר הנ"ל לפחות בהיבט הזה למיושן...
ועם זאת עדיין רוב הסיפורים (חוץ מהאחרון) טובים מאוד! וכדאי לדעתי לקרוא את הספר הזה
מדובר פה בסופרת מוכשרת מאוד (שהייתה גם שחקנית טובה...)

לפני חודשיים•
★★★★★
•סדן
קרפיון באמבטיה

קרפיון באמבטיה

מנו עמנואל ברגר

הספרים מגיעים אליי בדרכים משונות וגם את הספר הזה כמו ספרים רבים אחרים הביאה לי בתי
ואינני יודע אפילו מאיפה! על כל פנים לא מדובר פה באמת בספרות אלא בזכרונות
ברגר המחבר איננו סופר אבל יש לו זכרונות נוסטלגיים שתמיד נעים להתרפק עליה
יש פה מין סיפורונים קצרים מילדותו בשכונת הדר בחיפה כנראה מתחילת שנות החמישים
מצד אחד יש לו מה לספר כי הוא היה כילד לפי עדותו שלו סוג של פרחח
מצד שני לסיפורים אין פואנטה אמיתית שהיה נותן להם אולי סופר אמיתי.
אבל זה נחמד להיזכר איך פעם בישלו פה במטבח על גבי פתיליות ופרימוסים
איך החלבן (מקצוע שהלך מזמן לעולמו) היה מוזג חלב ישירות לכד שהביא עמו הלקוח
איך בעולם ללא טלוויזיה כבידור היו רק בתי קולנוע ואיך היו "מתפלחים" אליהם (עוד מילה שיצאה לפנסיה)
ואיך בעולם ללא סופרמרקטים היו רק בעלי חנויות מכולת ירקות וקצבים והשוק החיפאי אצל מי היה כדאי לקנות ואצל מי לא...
והוא גם מתאר כל מיני טיפוסים בשכונתו שהוא הכיר היטב וכשקוראים זאת בעולם המנוכר של היום זה ממש מפליא אותי
כי בבניין הגבוה שאני גר בו היום למשל אינני מכיר כמעט איש משכניי...
בכל אופן מדובר פה בספר חמוד שמהנה לקרוא בו גם אם הוא ללא ערך ספרותי גדול.

לפני חודשיים•
★★★★★
•סדן
קריאת הינשוף

קריאת הינשוף

פטרישיה הייסמית (הייסמית')

אשתי הביאה לי את הספר כי היא נוכחת במין חוג לספרות שבו מגיע מרצה ודיבר עליו.
התחלתי לקרוא והוא אכן מעניין מאוד. זהו ספר שלכאורה הוא רק ספר מתח רגיל
אבל למעשה הוא יותר רומן פסיכולוגי שחוקר את נפשותיהם של גיבוריו.
גיבוריו אינם דמויות חד-מימדיות כפי שאנו רגילים בספרי מתח "פשוטים"
יש בהם הכל מכל וקודם כל בדמותו של הגיבור הראשי של הרומן רוברט שהוא לכאורה מהנדס
שעובד בחברה מכובדת איש מופנם תרבותי ונדיב לחבריו אבל מסתבר שבסתר בסתר
הוא מציצן! כלומר הוא מציץ בסתר לבחורה אחת מה היא עושה בביתה המבודד עם מי היא נפגשת וכו'
ועוקב אחריה במין סוג של סטיה שלכאורה היא כמעט בלתי נסלחת...
אינני רוצה לעשות ספוילרים אבל קורים שם בעלילה דברים מפתיעים ובלתי צפויים
כי גם הדמויות האחרות בעלילה הרבה יותר מסובכות מאשר הן נראות לכאורה במבט ראשון!
כי נפש האדם איננה פשוטה ומה שאנשים מראים בציבור לעתים קרובות זוהי מסיכה שמאחוריה
מסתתרים סודות ושקרים. מה שמעניין הוא שהסופרת מביאה אותנו להרגיש הזדהות עם הגיבור
הראשי ומה שקורה לו למרות שטיפין טיפין אנו נחשפים למעשים מוזרים שלו שאולי קרו ואולי
הם הגזמות שדמויות אחרות בעלילה מספרות אותן בצורה מוטה בעליל...
בכל אופן מדובר פה בספר מתח מרתק ומומלץ מבחינתי
ולא במקרה נעשו לו עיבודים קולנועיים מרתקים לא פחות!

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•סדן
תקרית של ערב

תקרית של ערב

עמלה עינת

כרגיל אצלי, התחלתי לקרוא את הספר הזה די באקראי, לאחר שהיה מונח אצלי במשך זמן רב על המדף...
מדובר בספר סיפורים, שכתבה עמלה עינת, שבנוסף להיותה סופרת פורה מאוד לילדים ונוער היא כותבת גם למבוגרים
והיא גם דוקטור לחינוך ומקצועה הוא טיפול באנשים!
למקרא הסיפורים קיבלתי את הרושם שרובם בא "מהחיים"... אני מניח שעינת היא מטפלת פסיכולוגית באנשים
והיא פשוט נתקלה באירועים אמיתיים והפכה אותם לסיפורים...
על כל פנים מדובר כאן בכתיבה ריאליסטית, של דרמות קטנות בעיקר של דמויות בודדות ואירועים דרמטיים או טרגיים שקורים להן...
אהבתי בייחוד את הסיפור "תקרית של ערב" שגם הפך לשם הספר ובו היא מתארת את קורות משפחתה שלה!
ואת דמותו של אחד מסביה שעלה לארץ-ישראל עוד בסוף המאה התשע עשרה...
על כל פנים הסיפור הזה ריתק אותי במיוחד וגם העובדה שהיא כנראה מספרת בו את האמת לאמיתה...
בסך הכל זהו ספר שכתוב היטב בשפה עשירה שלעתים היא פיוטית וכדאי לקרוא בו.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•סדן
הילדים שומרים עלינו

הילדים שומרים עלינו

תמי שם-טוב

את הספר הזה הביאה לי אשתי שהמליצה לי עליו וכך התחלתי לקרוא בו.
תמי שם טוב עד כמה שידוע לי כותבת בדרך כלל לילדים והספר הזה שנכתב למבוגרים הוא יוצא דופן אצלה.
יש פה כמה דברים שאהבתי; אני מאוד אוהב אוטוביוגרפיות וממוארים ולפחות החלק הראשון של הספר הזה שמתחלק לשני חלקים
הוא סוג של ממואר ומבחינתי הוא מרתק ביותר!
כי מסתבר ששם-טוב גרה במשך שנים בשכנות לשתי אחיות שהיו מתרגמות מצוינות ובעלות שם.
אחת מהן נילי מירסקי הייתה מאוד מפורסמת בעלת מוניטין גבוה שפירסמה תרגומי מופת והשניה ימפה בולסלבסקי
שגם היא הייתה מעולה אבל לא התפרסמה משום מה...
הן חיו כולן באותה קומה והסיפורים שהיא מספרת על חייהן המשותפים על היציאה לבארים והשתיה... ועל הכתיבה שקשרה ביניהן הם ממש מרתקים!
גם החלק השני מעניין כי ישנם בו סיפורים שהם כביכול דימיוניים, אבל למעשה רוב הסימנים מראים שגם הסיפורים הללו הם למעשה סיפורים אישיים
שקרו לשם-טוב עצמה... וככאלה הם מרתקים וטובים מאוד!בקיצור אהבתי מאוד את הספר הזה ואני ממליץ עליו!

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•סדן

ביקורות נוספות על "יאקוב פון גונטן"

יאקוב פון גונטן

יאקוב פון גונטן

רוברט ואלזר

#
יאקוב פון גונטן הוא נער הלומד (זו הגדרה לא מדוייקת. אולי נמצא, מתקיים, מתבונן יהיה יותר מדוייק) בסוג של פנימייה המאמנת את הנערים הנמצאים בה להפוך משרתים. רשימותיו של יאקוב הם הסיפור, הוא מסופר בנימה צוהלת מזוייפת. יאקוב מצהיר ששאיפתו היא לשרת, להיות כנוע, לשאת התייחסות מעליבה, להיענש אם לא ביצע את תפקידו היטב, ובקיצור – מכין עצמו לחיים של סבל וחוסר מוחלט של מימוש עצמי. למעשה "עצמי" לא קיים בשאיפותיו של יאקוב, אבל קיים בהחלט בהתנהגותו, במציאות שהוא מתאר באותה פנימייה עלובה.

האם חיי סבל תורמים לאיכות הסופר? האם חומרים שהושגו בעמל מחיים עלובים, הם חומרים הבונים ספרות גדולה? פעם האמינו בזה. חיי הסבל של סופרים הפכו דם ודמעות לדיו ומלים. אולי אני טועה אבל רבים מהסופרים ששפכו את אומללותם וייאושם על הדפים כתבו גרמנית. אולי משהו בתרבות הזו מעודד את הייאוש והעליבות? הסופר שהוגדר כאחד הסופרים המודרנים המשפיעים ביותר על עולם הספרות, חי חיים רעועים ביותר, ואת 20 השנים האחרונות לחייו בילה בבית חולים לחולי נפש.

לא נהניתי מהספר. לא הצלחתי להתחבר לדמות היחידה המתוארת לפרטיה – דמותו של יאקוב. הוא הגיע "ממשפחה מכובדת", כדבריו, ולא עניה. הוא גם לא היה בור או טיפש, כמו שאר הנערים במקום. הוא נחת יום אחד בשערי מוסד הלימודים הזה, כשבידו צרור כסף עבור דמי לימוד, והשתלב מרצונו בעליבות בשיעמום ובחוסר העניין של המוסד הזה, שמלמד את תלמידיו סבלנות וצייתנות, בעיקר דרך תירגול, מכות ושינון בעל פה.

בסיכומו של דבר קראתי את הספר די באדישות. אספתי אותו מהספסל עם ספר נוסף של הסופר, לא זכרתי שקראתי פעם את "משפחת טאנר" של הסופר, בחוסר עניין על גבול השיעמום והחלטתי שהוא לא שווה ביקורת. כתיבה טובה (במקרה הזה היא מצליחה להשרות על הקורא(ת) את האווירה של העליבות והשיממון) היא הכרחית אבל בהחלט לא מספיקה. לא הצלחתי להבין את גדולתו של הסופר ואני מודה בהכנעה בבורותי.

לפני שנה•
★★★★★
•yaelhar
יאקוב פון גונטן

יאקוב פון גונטן

רוברט ואלזר

קראתי כבר קובץ סיפורים של ואלזר וגם רומן אחר - עוזר לכל עת, אך נדמה שלראשונה תפסתי את גדולתו במלוא תפארתה. לכאורה מסגרת סיפור פשוטה: מוסד להכשרת נערים משרתים שלומדים להיות כנועים ולהוריד את הראש בפני האדונים, רק שכל עלילה היא רק כסות לואלזריות של ההוויה הנרקמת בראשו של הגיבור והמצבים שהוא בונה ומפרק.

לא ברור לנו מדוע הילד בן הטובים מתכחש למשפחתו האמידה ובוחר לעצמו עתיד לא ידוע בין ילדי עניים ומוסד כל כך מפוקפק; לא ידוע, כמו כן, מה בדיוק הם עושים שם כל היום מלבד המצואתם בין כתלי הכיתה (הרי נדמה שאינם לומדים דבר) עם המורה היחידה שהיא גם אחות המנהל וגם ספק מאהבת ספק אלילה של החניכים; לא מובנים היחסים שנרקמים בין המספר לאותם זוג אחים הניצבים כאקסיומות סטטיות בעלי תכונות שלא ניתנות לערעור; קשה להבין את פשר חלומותיו המזדמנים, ומהי שאיפתו של הצעיר: להיות עשיר ובעל שררה, להישאר עני מרוד או להיוותר כאותו ציניקן שמביט על כל הנעשה סביבו בחיוך ממזרי; ומהו אותו סוד קסם שלו לעומת הנערים האחרים במוסד? האם הוא באמת כה שונה כפי שהוא מנסה למצב את עצמו מולם. דבר אחד ברור והוא ששיחותיו של הגיבור עם עצמו ועם הקורא מלאות בטביעת אצבע של אמן ענק שמעניק למשפטיו הסתומים כביכול איזו תנופה שנובעת...קשה מאוד לנסח ממה בדיוק היא נובעת...מאיזה שילוב מופלא של הומור נורא ייחודי, "תקיעות" במובן כמעט אינפנטילי, סתירות מבניות ותוכניות בין כל חלק במשפט והזרות חוזרות ונשנות של פריטים חסרי חשיבות כביכול.

לא מפליא שכמעט בכל ההתיחסיות לואזלר כותבים את אהבתו של קפקא לפרוזה שלו, ובניתוח מדוקדק לא קשה למצוא את הדמיון בדרך בה קפקא בונה את עולמו הסיפורי לזה של ואזלר. איני מתיימר לומר שקיימת המשכיות תמתית או מבנית, אך משהו מההרמטיות ומהשרירותיות בעולמו של ואזלר, חלחל ללא ספק לעולם הקפקאי. לאותו מוסד בנימנטה, בו ממוקמת העלילה הנוכחית חוקים חסרי הגיון שיכולים להיות מקבילים לאלו של הטירה של ק' למשל. אבל על המסגרת הנוקשה הזו, שחוקיה לא ברורים כלל וכלל ומפתיעים את הקורא כל פעם מחדש, שוזר ואזלר את הפרוזה הייחודית שלו, בעלת המוזרות השובבה שלו, כזו שטרם נתקלתי בה אצל אף פרוזאיקן אחר.

"אני אולי עוד יש לי הכי הרבה מחשבות, ייתכן מאוד, אבל האמת היא שאני מזלזל בכל יכולת החשיבה שלי. אני מעריך רק את הניסיון, והניסיון, בדרך כלל, לגמרי לא תלוי במחשבות ובהשוואות. ככה, למשל, אני מעריך בי את הצורה שאני פותח דלת. בפתיחת דלת יש יותר חיים נסתרים משיש בכל שאלה שהיא. אמנם נכון, כל דבר מעורר לשאול שאלות ולהשוות השאוואות ולהיזכר. וודאי שצריך גם לחשוב, ועוד איך צריך. אבל הצייתנות היא דבר הרבה יותר יפה מהחשיבה. מי שחושב מתנגד, וזה תמיד כל-כך מכוער ומקלקל דברים. אילו רק ידעו ההוגים כמה הם מקלקלים. אחד שנמנע בחריצות מלחשוב, עושה משהו, כן, וזה יותר נחוץ. עשרות אלפי ראשים בעולם עושים עבודה מיותרת. זה ברור, ברור כשמש. הגזע האנושי מאבד את האומץ לחיות מרוב חקירה ודרישה וידיעה. כאשר חניך של "המוסד בנימנטה" לא יודע, למשל, שהוא מתנהג יפה, הוא מתנהג יפה, וכאשר הוא יודע, כל החן וההתנהגות היפה הלא-מודעים שלו נעלמים, והוא עושה איזו שגיאה. אני אוהב לרדת במדרגות בריצה. איזה קשקוש." עמוד 80

לפני 4 שנים•
★★★★★
•מארק
יאקוב פון גונטן

יאקוב פון גונטן

רוברט ואלזר

כולנו עבדים? או אולי בעצם משרתים?

הדמות המצחיקה של ראמזי עבד ראמזי, העובד הכללי הבכיר מקופה ראשית - למה היא מצחיקה אותנו? יש בדמות הזו מספר שכבות: מדובר בעובד קפדן יתר על המידה, מגוייס ומזוהה עם המערכת וכלליה לחלוטין. זהותו העצמית מגוייסת לא רק במישור התעסוקתי ובמרחב העבודה. כערבי הוא מדבר עברית תקנית יותר מהישראלי הממוצא והוא גם מזדהה עם הזהות היהודית ישראלית כאשר הוא מצטט לא פעם משירי משוררים עבריים או שולף מטבעות לשון. נשים לרגע את עניין הזהות הלאומית - שאפשר לנתח את משמעויותיה במאמר שלם (הערבי הנאמן המוחק את זהותו העצמית במרכזה של קומדיית מצבים ישראלית וכמושא להגחכה) - אחזור לדימוי האוריינטלי הזה בסוף. מה שמצחיק אותנו בדמותו של ראמזי היא תמימותה. ראמזי מאמין במערכת וכלליה, בסדר המוכתב על ידה: הסדר על המדפים, הסדר של עגלות הסופר, המחירים והנקיון. גם בחזותו יש משהו מסודר יתר על המידה - בתסרוקתו המדוייקת ומלאת הג'ל, בלבושו המוקפד וגם בהתנהגותו המנומסת והמכבדת כלפי כל אחד.

אנחנו צוחקים ממנו משום שאנחנו יודעים שהעולם אינו כפי שראמזי מאמין שהוא. הסדר בו הוא מאמין הוא ריק: הוא נועד למכירת מצרכים. אבל מעבר לכך, האמונה בכבוד לאדם אחר ובארגון המערכת לטובת הכלל, שאם רק ניקח בה חלק יהיה עולם טוב יותר, אמונה זו נראית היום לאדם המצוי במציאות העכשוית, לא כל שכן המציאות הישראלית, כמגוחכת. ומי שמחזיק בה נתפס בעיננו במקרה הטוב כתמים ובמקרה הגרוע - כפראייר ואף כמי שמגיע לו שינצלו אותו.

בשמו של ראמזי מופיעה המילה עבד - אבל בספרו של רוברט ואלזר עליו מדובר כאן נדמה שיש עיסוק גרוע יותר מהיות עבד - והוא היות משרת. ההבדל בין אלו הוא המודעות. עבד הוא כמו נכס חי של בעליו, שתפקידו ביצוע עבודות שונות עבורו. המשרת לעומת זאת הוא בעל מודעות של אדון: הוא צריך לדעת נימוסים והתנהגות נאותה, הוא מכיר את הגינונים ואת טוב הטעם של אדוניו. אך הוא חסר כל. כלומר, המשרת הוא מעין בורגני ללא כסף.

יאקוב פון גונטן מגיע למוסד הלימוד בנימנטה המיועד להכשרת משרתים. אך המוסד הזה שאמון על הפיכת המתלמדים בו לאנשים ללא שאיפות, שתפקידם הוא לשים במרכז תמיד את צרכיו של האחר, מוסד זה אינו מתפקד: השיעורים נעים בעצלתיים, המורים ישנים בחדרי המשכית, אין סדר ברור ולא תכנית לימוד סדורה.

דמות המספר יאקוב הינה דמות מלאה אירוניה. היא לכאורה לועגת לסדר המוכתב על ידי החברה הגבוהה. יאקוב מגיע מבית אצילים וכמרידה בעולם הזה של חוסר שוויון ותפנוקים, אותו הוא מוקיא אך גם נזכר בו בערגה, הוא מחליט להתלמד כמשרת ו"לבנות את עצמו מחדש". אך מול דמותו מלאת האירוניה, המוצאת בכל עניין סביבו חוסר טעם וחוסר משמעות, ואשר לועגת ל"ראמזיות", להשפלה ואפסות עצמית, ניצבת דמותו של החניך קראוס, שהוא מעין ראמזי שכזה. וכך מסתבר שהאחד לא יכול להתקיים בלי השני, לא רק כמצב אנושי אלא גם כמצב קיומי. האמן הבוהמיין הלועג לאיש העסקים או לפועל או לחייל, כל אלו שמייצרים משהו ממשי, לא יכול להתקיים בלעדיהם וליהפך. בפעולותיהם היום יומיות והריקניות של בעלי המלאכה הללו הם מאפשרים את קיומה של התכלית האמנותית והאירונית הזו שיאקוב מייצג. אבל במין היפוך שכזה הופך קראוס, שרודה כל הזמן ביאקוב על עצלנותו ואי עמידתו בכללים - לתכלית כל התכליות, ובעצם למרידה של יאקוב בעולם ממנו בה. שכן המרידה, כפי שמציין יאקוב, אינה מתקיימת כלל ללא הדיכוי והכללים הנוקשים של החברה והמוסד הזה המייצג את הסדר החברתי. שכן אם אתה מורד באצולה ובבורגנות, כפי שמתאר יאקוב את עולמו של אחיו האמן המשתייך לאותן שכבות, אם אתה כופר בהשגת פרסטיז'ה ומעמד בחברה הגבוהה, אם אתה שולל את העיסוק המתמיד בצרכים האישיים של העצמי - אתה מצטמצם לבסוף להיותך משרת, מעין קראוס שכזה או ראמזי, אדם נטול שאיפות, תמים עד כדי גיכוך (וגם לא חכם אמנם) המאפס כל רצון אישי וחי את חייו למען האחר.

כשמסתכלים על זה בצורה זאת ניתן להבין את ראמזי וקראוס בהיבט חדש. ראמזי וקראוס אינם סתם דמויות מגוחכות ומולעגות. במידה רבה הן מרידה בעולם המוכר והתגרני הזה שלנו. למרות איוולותם הם מייצגים עדיין עולם אחר וטוב יותר, עולם בו ניתן להאמין במה שהאחר אומר. עולם בו אחד חי עבור האחר ונכון לשרתו ולחיות את חייו למענו. אנחנו לועגים לראמזי כי אנחנו כבר מכירים את העולם הזה שלנו, אבל אי שם בתוכנו אנחנו גם משוועים לדמויות כמוהו.

ואלזר מעמיד בכתיבתו הסבוכה מימדים רוחניים רבים סביב הדואליות הזו שבין האירוניה והאיש הטוב. עד כדי כך שקראוס כדמות מושווה לישו - בהפיכתו של המספר יאקוב למעין קראוס או קרזוס כלומר ג'זוס. כי הרי האדם הטוב, הנוצרי הטוב, הוא מי שמשרת את האל. אך כסופר מודרני ואלזר אינו פסקן בעניין זה - בין האמונה התמימה המיוצגת בקראוס ובין הספקן המודרני והאירוני יאקוב יש הצרחות כל הזמן ובסופו של עניין המוסד בנימנטה המתפורר הופך לפנטזית מסע אוריינטלית של יאקוב, התלמיד האחרון ומורהו, במחוזות קסומים כמו המדבר הערבי, הודו ועוד.

ניתן לראות עם כן שהפנטזיה האוריינטלית לגבי האדם הטוב, וכמוצא מהדואליות הבינארית של הטוב והרע המנוגדים לכאורה, מתקיימת היום בראמזי של קופה ראשית כפי שהתקיימה לפני מאה שנה אצל ואלזר בדמותו של קראוס. ראמזי הערבי חומק מזהותו של היהודי הטוב בהיותו בהגדרתו הלא ברורה (הלאומית, המגדרית ועוד) יותר טוב מהיהודי עצמו. הפנטזיה הזו, המגוחכת אמנם, חיה ובועטת עדיין ומקיימת לא רק את הלעג שלנו לתמים אלא גם את מאווינו להיווכח למרות הכל בקיומו עדיין של הטוב והתמים והישר, ובמי שעוד חי את חייו למען האחר. אנחנו, שאוהבים שמשרתים אותנו ותובעים את כבודנו מול כל נותן שירות- האם לא נדרשת מעט ענווה ויציקת מים על ידיו של ראמזי וקראוס הטיפשים והמגוחכים, שלהם אנו כל כך זקוקים?

לפני שנתיים•קיקלופ מכונת ספרים
יאקוב פון גונטן

יאקוב פון גונטן

רוברט ואלזר

במרחק 7 שעות ו 10 דקות נסיעה מאוסטין, טקסס נמצאת עיירה ייחודית הנקראת ״הוט ספרינגס״ – מעיינות חמים ולשם החלטנו לנסוע בחופשת החורף.
ארזנו רק מעט והוצאתי את בגדי הים מהבוידעם ומבלי למדוד אפילו דחפתי את מודל ה-אוהל הדוד טום שלי לטרולי, מקווה שאותה גזרת גיטרה תטשטש מעט את עודפי החורף.
שמענו רבות אודות יופיו של המקום וקיווינו להשתכשך במים החמימים בערך כל היום.
אך כשהגענו לאזור קידמה את פנינו שמש אדיבה, פילנתרופית אפילו והיה חם כמו באפריל. לא חשתי צורך עז לטבול במעיין טבעי יחד עם עשרות אמריקנים ולכן עשינו סיבוב היכרות באזור המרכז.
נדמה היה כי חזרנו אחורה בזמן. היושן שלט בכל: בבניינים, בחנויות ואפילו באנשים.
כאילו העלו אבק והשמש רק הבליטה את הגרגרים הקטנטנים מעל ראשיהם.
נפניתי להביט בבני משפחתי שהתנהגו כהרגלם והבנתי כי אני היחידה שחשה בזאת.
העיר הקטנה כאילו צצה מתוך טבע פראי של גבעות ויערות, מתביישת בנוכחותה, מבליטה את צנעתה וכמעט חוששת לנשום.
הייתה לי הרגשה מוזרה, דבר מה העיב עלי.
נשאתי מבטי מעלה ועל גבעה לא נמוכה כלל, התנוסס לו מבנה בעל נוכחות כבירה, מאיימת אך עדיין מרשים היה בגודלו ויופיו.
משום מה חשבתי שבתוכו קבועים המרחצאות אך מבירור עם המקומיים הסתבר לי כי כיום הוא משמש כבית ספר למקצועות עבור נערים בעייתיים: חשמלאות, שרברבות, נגרות, מלצרות. המוסד הינו גם פנימייה ובו דרים הבחורים הצעירים.
הצטיידתי במצלמה ובבני הצעיר, משאירה את הבת עם אביה בגלידריה המקומית וטיפסנו על ראש הגבעה בתקווה שנוכל להיכנס לבניין ולהתרשם אך שומר מאסיבי עצר אותנו בכניסה ולא הסכים להכניסנו על אף תחנוניי וחינחוניי.
ניסיתי להוציא ממנו מידע נוסף אודות המוסד והוא סיפר לי שעבר כמה גלגולים ובעבר גם שימש כבית חולים לפצועים בגוף ובנפש של הצבא וחיל הים.
כעת הבנתי את חלחלתי ומיהרנו לרדת מהגבעה ולהמשיך בסיור החביב אלא שהמשכן הנורא התגלה בכל פינה, רחוב וסמטה. גם כשנכנסתי לאחת החנויות למדוד שמלה, ראיתי חלק מכתליו בחלונות הראווה ואפילו כשכבר עברנו את המרכז השוקק והתנועה הייתה דלילה, ארובותיו נראו באופק.
נוכחותו עקבה אחרי לכל מקום וחשתי כמעט רדופה.
דבר לא אמרתי לבני ביתי שמא יעמידו את שפיותי בסימן שאלה אך נשמתי לרווחה בערב, לאחר שעזבנו את המקום והמשכנו ליעדנו הבא.
כשקראתי את ״יאקוב פון גונטן״ פתאום הבנתי את אותה אימה. את היראה שפקדה אותי במקום ההוא. היה זה כאילו נכתב הסיפור בהשראת הבניין.
לרוברט ואלזר, מחבר הנובלה לא היו חיים קלים.
הוא נולד בשוויץ למשפחה מרובת ילדים ושאף להיות עשיר ומפורסם אך לא הצליח להחזיק מעמד באף מקצוע בו ניסה להתמקצע: ספרן, משרת, פקיד בנק, שחקן.
איש טרוד היה, רדוף, הססן וחולה בנפשו.
את חייו הבינוניים וחסרי המשמעות סיים במוסד לחולי נפש אך כתיבתו בעיני הייתה ללא דופי.
יאקוב, גיבור העלילה הינו נער צעיר המתקבל למוסד ״בנימנטה״ בו מלמדים את מקצוע המשרת. כיצד להיות יעיל ופונקציונלי עבור האנשים העשירים, לתת 100% מעצמך ולא לשאול שאלות מיותרות, להיענות לפקודות, לקמץ בחיוכים ובשום פנים ואופן לא להשתעמם אך הנער שוגה בחלומות ותהיות ועליהם הוא מספר לקורא באופן לא סדיר, קצת שחצני אך עדיין רגיש מאוד ומתחשב.
ממנו אנו למדים על הנערים האחרים, אודות מנהל המוסד ואחותו העדינה, המורה שכולם אוהבים ומוקירים.

הספר קצר, רק 159 עמודים אך יש בו מעין דחיסות, אווירת מחנק.
סיימתי אותו רק לאחר שבוע ומאז חלחל בי יום אחר יום באמצעות חלומות על הדובר ועל המקום שנלקח מחופשת החורף השנתית שלי והשתלב היטב באווירת הנכאים.
החיים לא היטיבו עם המספר אך הוא קרא אותם נכון והפער העצום בין העוני לעושר נשאר כמות שהוא.
בכנות עמוקה מגלה לנו יאקוב את תשוקתו להיהפך לעשיר אך בו זמנית בז למעמד היוקרה שלהם וחושף את מרדפם אחר הכלום הריקני.
על אף הפסימיזם הניכר והעצב שפושה בכל כמו גז עצבים, אהבתי מאוד את היצירה.
כתיבתו הזכירה לי את סוד קסמם של שופמן ופוגל שגם הם, קצת נשתכחו מלב הקוראים.
מומלץ למביני דבר, למיטיבי לכת ומטפסי גבעות לא ממש נמוכות.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•shila1973
יאקוב פון גונטן

יאקוב פון גונטן

רוברט ואלזר

אני קורא כעת את "אפר, מחט, עיפרון וגפרור" מבחר יצירות פרוזה פרי עטו של הסופר השוויצרי רוברט ואלזר שיצא לא מכבר ונזכר בדברים שרשמתי על הספר הזה וחשבתי שזו הזדמנות נאותה להעלותם ולהמליץ לקוראים נוספים להתוודע לסופר המופלא ששבה אותי בקסמו.

בספר הזה שיצא בתחילת המאה ה-20 (1909) מספר ואלזר על מוסד להכשרת משרתים שאליו מגיע בחור צעיר. אותו בחור מספר על המקום, על חבריו החדשים, על מנהל המקום ואחותו שמקבלים מקום חשוב בחייו וגם על מחשבותיו וחלומותיו.

היה משהו תמים ואפילו רומנטי בסיפור הזה שמחזיר אותך לחיים שעדיין היו חלום מסתורי ומענג שהטוב נמצא בכל והרע רחוק מאתנו, וגם לראות בספר מעין נבואה שהגשימה עצמה משום שאת עשרים שנותיו האחרונות העביר במוסד לפגועי נפש עד שמת בגיל 77.

אני לא חוקר ספרות אבל מצאתי קטע שיכול לרמוז על כך בעמוד 86: "יום אחד תנחת עלי מכה, מין מכה קטלנית באמת, ואז הכל, כל הבלבול הזה, הגעגועים, האלה, האי ידיעה, כל זה, הכרת הטובה וכפיות הטובה, השקרים וההונאה העצמית, הנדמה לי שאני יודע ובכל זאת אינני יודע כלום – הכול יגמר. ואף על פי כן אני רוצה לחיות, לא אכפת לי איך."

זו יצירה צנועה ונפלאה שכמו שאר יצירותיו לא קנתה לה קוראים רבים, דבר שלימים קיבל תפנית וזכתה לקוראים חדשים עת ספריו יצאו מחדש בשנות השבעים של המאה הקודמת.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•חובב ספרות
יאקוב פון גונטן

יאקוב פון גונטן

רוברט ואלזר

ספר מוזר.מחשבותיו של יאקוב, חניך במוסד המכשיר את חניכיו להיות משרתים.הספר ללא עלילה רצופה, כתוב כמעין יומן של הגיבור כאשר פעמים רבות לא ברור האם זו מציאות או דימיון? האם זו פארודיה או רצינות?האם לקרוא את הכתוב כפשוטו או שמא יש בדברים ביקורת חברתית?
במקביל, ריחפה לי כל הזמן דמותו וסיפורו המוזר/עצוב של הסופר-רוברט ואלזר.
ולמרות הכל (ואולי בגלל) הספר טוב וקריא.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•רחל
יאקוב פון גונטן

יאקוב פון גונטן

רוברט ואלזר

רוברט ואלזר הוא אחד הסופרים הגדולים האהובים עלי. יאקוב פון גונטן חניך במוסד לנערים הלומדים להיות משרתים.
לעיתים התנהגות כפייתית ומסגרת נוקשה ומובנית מאלצת אותנו לחשוב מהו החופש האמיתי. אנו חשים את משמעות האלוף והיאוש הקיומי שבו. עולם דמיוני מסגרת מטורפת וגרוטסקית הנוגעת במהות האנושית העמוקה ביותר.
האם ידע רוברט ואלזר שאכן זהו גורלו והוא עתיד למצוא עצמו חולה נפש במוסד שנים רבות.(בשוויץ בברן)

לפני 14 שנים•סהר9