כשחושבים על זה, אין פשעים גרועים יותר שהאנושות ביצעה מהפלישה לשטחים לא לה ושעבוד האוכלוסייה והטבע לצרכי האדם הלבן.

קינקייד לא רק שפורסת את כתב האשמה נגד המערב והאימפריה הבריטית בפרט אלא מביאה למילים בשפת המשעבד את מה שלא ניתן ולא יהיה ניתן לומר לעולם משום שהשפה המקורית שהיא הייתה אמורה לדבר בה לא תחזור לעולם, ואולי עצם זה שהיא חייבת להשתמש ב"מחשבות" ובשפה האנגלית כדי לתאר את מה שבוצע בה ובבני עמה זה חלק גדול מהעוול. הנושא הזה נחקר לדעתי כבר לא מעט באקדמיה, ואולי קינקייד הייתה בין החלוצות להביע אותו בפרוזה. מעבר לכל הסבל הפיזי, התרבותי והאנושי שנגרם מהקולוניאליזם הסבל האמיתי הוא פרמננטי באופן דומה כמו אותם טיפולים איומים ומפלצתיים נגד דיכאון שנוסו בבני אדם אי-אז (למשל זריקות אינסולין), ומחקו את הזיכרון.

אי-לכך הסבל שנגרם הוא לא נגרם וגמרנו, הוא ממשיך להיות ולהתקיים, כי הכובשים לקחו תרבויות ובני אדם ויצרו מפלצות בלי הוראות הפעלה, (דימוי שקפץ לי עכשיו לראש, מקווה שהוא לא חוטא לעינין), הם לקחו את השפה והקיום ושתלו בהם מערכות הפעלה חדשות עם וירוס תמידי, מנגנונים שלא מכירים את עברם, את זכרונם, את עצמם ושאינם יכולים וספק אם יוכלו לתפקד בעולם אי פעם, הם הפכו אותם ואת צאצאיהם לצל חיוור וחיקוי עלוב למפעילים המשעבדים שלהם, (בכל אמות המידה החברתיות : כסף, אינטראקציה בין בני אדם, שחיתות, ידע, מין, מנהיגות וכו').

קינקייד שמה במילים את כל אלו ועוד. הצגת השואה הנוראה בעיניי המתבונן המערבי חסר המודעות שמגיע כתייר – לבקר באי האקזוטי – אותו הוא כבש, היא עמדה לא פחות מגאונית.

לא החלטתי האם המלבוש של רומן או נובלה יאה לטקסט הזה. לדעתי המעטפת נבחרה רק משום שאין אף תיקיה אחרת שניתן לשייך אליה את כתב ההאשמה הנוקב הזה.
אפשר שאילו העלילה עצמה והדמויות/דמות היו יותר חיות הטקסט היה מהדהד הרבה יותר, אבל אולי מאבד כך מהאפקטיביות שלו ומקבל מימד בדיוני, אז אולי הבחירה האומנותית הייתה בעצם נכונה.

אני לא מצליח להזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שלקחתי ליד ספר מתורגם והוא לא היה משומש. לכן ריח בית הדפוס בין דפיו של 'על עצמות המתים' והעובדה שאני הקורא הראשון שהופך אותם הייתה מוזרה מעט. ועוד יותר משונה היה לרכוש ספר ברשת ספרים גדולה, וכל זה משום שלא עלה בידי לבחור זוג נעליים ב"תלושים" שנתגלגלו לארנקי בדרך פלא.

באמת שניסיתי. לאחרונה גיליתי שאין אצלי בארון זוג בודד עם סוליה שלמה, כזה שאדם לא יתבייש לדרוך איתו בכל מזג אוויר. באמת שניסיתי. מדדתי כמעט את כל מה שהמוכר הנחמד הציע לי באיזה סניף עודפים שנקרה בדרכי, רק שמרוב שניסיתי הדבר נמאס עליי. כמה מרגיז זה שכף רגל ימין ארוכה אצלי בכמה סנטימטרים סוררים מהשמאלית, והם - שם בחנויות לא שמעו דבר על הרגליים שלי מטוב ועד רע. ואחרי שעתיים לערך של מדידות מייגעות השגחתי דרך הזגוגית, ממש ממול, בחנות ספרים שהייתה לא בלתי מזמינה למרות בובות הדובי הלבנות שעיטרו את כניסתה.

שם לא הייתי צריך למדוד דבר, אבל עדיין לא הצלחתי להימנע מאינטראקציה עם המוכרת שניסתה להציע לי ספר נוסף בחצי מחיר.

מכה בבטן. ככה אני מתאר את חווית הקריאה שלי ב"על עצמות המתים".

זו יצירה שמתחפשת למעשיית מתח – דבר שמקנה לה את הקריאות שלה, כלומר היא יכולה להיגמע במהרה כpage turner עם מוסר השכל ומסר על העולם על יחסינו עם בעלי החיים וכו', אבל אם מקשיבים לרחש מתחת לפני השלג הרך שצובע, מנקה ומוחק את הדמויות והעלילה, מגלים פנינה ספרותית נוצצת.

דם ושלג, כך מסתבר הם שילוב מנצח. האחים כהן עשו מהידיעה הזו מטעמים בפארגו המופתי שלהם, אבל ממש לא רק הם. ומה שעושה הסופרת כאן היא חגיגה נועזת בהשתתפות שני הצבעים הללו, ביצירה שנוגעת בכל כך הרבה מובנים לקיום שלנו בתוך עצמנו פנימה, באותות שאנחנו מסתירים ומגלים עם בני המין שלנו, הסביבה שלנו ועם היצירות שאנחנו בוחרים שילוו אותנו במסע החיים, (כי מתחת לפני השטח, לדעתי זה סיפור שמעלה שאלות על יצירה ומקוריות)

מכה בבטן. ממליץ מאוד.

הפרק על חנות הממתקים הוא לא פחות מגאוני. זה כל מה שיש לי לומר. ותומס וולף יודע לחבר מילה ועוד מילה, בהחלט יודע.

לא זוכר מתי בלעתי כך ספר כמו בטראנס אחד ארוך. מאוד אהבתי את הדברור של ההורים שאין להם קול, את הדיבור הישיר, הניסיון להרים את האם מהאשפתות אל השכחה או המחיקה. יש פה כל כך הרבה יופי ופיוט, וואו.

התחלתי לסמן משפטים ודימויים שאהבתי, עד שבשלב מסוים מרוב שסימנתי וויתרתי. בכלל, כל החלק השני נקרא ממש כמו שיר אסוציאטיבי בזרם תודעה מתמשך. ואני מאמין שהייתה איזו כוונה פואטית להתחיל בריאליזם כמעט, ואז לדלל אותו לאט לאט עד שהוא הפך לאיזה מין נחשול אדיר של צבעים ותמונות זזות, מתחברות ומתפרקות כמו חיבור פאזל של זיכרון אינסופי. היו קטעים בחלק השני שאני כקורא ריחפתי איפשהו למעלה למעלה וירדתי שוב והתחברתי לעולם של המספרת. לפעמים דמיינתי את עצמי עם הילדה ששותה את שאריות הקולה החמה מהבקבוקים בפח של המכולת למשל או מציצה בילד שנדקר בחג שבועות.

שחיתי בתמלול הקשיים וניסיונות שחזור השפה של האב שלא דיבר עם הילדים עד שהפך לסב ואז שוב הפסיק בסוף ובין לבין נעלם ואולי הלך לאישה העיוורת כמו אביו ברומניה במלחמה. והמירוץ האינסופי להצלת הזיכרונות והשכחה של ההורים שאולי מספקים מרגוע אבל גם חוסר תוחלת בחיים. הרגשתי שאני שוחה בתוך תרכובת של שירה ופיוט נוטפת אהבה, שנאה, חמלה ומה לא בעצם, שבמקרה נכתבה בפרוזה, כשגם הצורה מתחברת לתוכן וגם השתיקות בסוגריים מכסות על הדיבור המשתולל של המספרת שמידיי פעם עולה על גדותיו מרוב דברים ואז נרגע, ואז שוב גואה ומציף את סימני הפיסוק, כשהכול טבול בחומרי מציאות קשים מנשוא, ופצע שלא מפסיק לדמם לתוך התבשילים עם השמן, הקמח, הלחם והחול, ואם מכל זה יוצאת כזו שירה לדעתי בכל זאת יש גאולה לאותן דמויות שהופכות לדימויים ומריחות צבע וגם אמיתיות בו זמנית וריאליסטיות.

קראתי כבר קובץ סיפורים של ואלזר וגם רומן אחר - עוזר לכל עת, אך נדמה שלראשונה תפסתי את גדולתו במלוא תפארתה. לכאורה מסגרת סיפור פשוטה: מוסד להכשרת נערים משרתים שלומדים להיות כנועים ולהוריד את הראש בפני האדונים, רק שכל עלילה היא רק כסות לואלזריות של ההוויה הנרקמת בראשו של הגיבור והמצבים שהוא בונה ומפרק.

לא ברור לנו מדוע הילד בן הטובים מתכחש למשפחתו האמידה ובוחר לעצמו עתיד לא ידוע בין ילדי עניים ומוסד כל כך מפוקפק; לא ידוע, כמו כן, מה בדיוק הם עושים שם כל היום מלבד המצואתם בין כתלי הכיתה (הרי נדמה שאינם לומדים דבר) עם המורה היחידה שהיא גם אחות המנהל וגם ספק מאהבת ספק אלילה של החניכים; לא מובנים היחסים שנרקמים בין המספר לאותם זוג אחים הניצבים כאקסיומות סטטיות בעלי תכונות שלא ניתנות לערעור; קשה להבין את פשר חלומותיו המזדמנים, ומהי שאיפתו של הצעיר: להיות עשיר ובעל שררה, להישאר עני מרוד או להיוותר כאותו ציניקן שמביט על כל הנעשה סביבו בחיוך ממזרי; ומהו אותו סוד קסם שלו לעומת הנערים האחרים במוסד? האם הוא באמת כה שונה כפי שהוא מנסה למצב את עצמו מולם. דבר אחד ברור והוא ששיחותיו של הגיבור עם עצמו ועם הקורא מלאות בטביעת אצבע של אמן ענק שמעניק למשפטיו הסתומים כביכול איזו תנופה שנובעת...קשה מאוד לנסח ממה בדיוק היא נובעת...מאיזה שילוב מופלא של הומור נורא ייחודי, "תקיעות" במובן כמעט אינפנטילי, סתירות מבניות ותוכניות בין כל חלק במשפט והזרות חוזרות ונשנות של פריטים חסרי חשיבות כביכול.

לא מפליא שכמעט בכל ההתיחסיות לואזלר כותבים את אהבתו של קפקא לפרוזה שלו, ובניתוח מדוקדק לא קשה למצוא את הדמיון בדרך בה קפקא בונה את עולמו הסיפורי לזה של ואזלר. איני מתיימר לומר שקיימת המשכיות תמתית או מבנית, אך משהו מההרמטיות ומהשרירותיות בעולמו של ואזלר, חלחל ללא ספק לעולם הקפקאי. לאותו מוסד בנימנטה, בו ממוקמת העלילה הנוכחית חוקים חסרי הגיון שיכולים להיות מקבילים לאלו של הטירה של ק' למשל. אבל על המסגרת הנוקשה הזו, שחוקיה לא ברורים כלל וכלל ומפתיעים את הקורא כל פעם מחדש, שוזר ואזלר את הפרוזה הייחודית שלו, בעלת המוזרות השובבה שלו, כזו שטרם נתקלתי בה אצל אף פרוזאיקן אחר.

"אני אולי עוד יש לי הכי הרבה מחשבות, ייתכן מאוד, אבל האמת היא שאני מזלזל בכל יכולת החשיבה שלי. אני מעריך רק את הניסיון, והניסיון, בדרך כלל, לגמרי לא תלוי במחשבות ובהשוואות. ככה, למשל, אני מעריך בי את הצורה שאני פותח דלת. בפתיחת דלת יש יותר חיים נסתרים משיש בכל שאלה שהיא. אמנם נכון, כל דבר מעורר לשאול שאלות ולהשוות השאוואות ולהיזכר. וודאי שצריך גם לחשוב, ועוד איך צריך. אבל הצייתנות היא דבר הרבה יותר יפה מהחשיבה. מי שחושב מתנגד, וזה תמיד כל-כך מכוער ומקלקל דברים. אילו רק ידעו ההוגים כמה הם מקלקלים. אחד שנמנע בחריצות מלחשוב, עושה משהו, כן, וזה יותר נחוץ. עשרות אלפי ראשים בעולם עושים עבודה מיותרת. זה ברור, ברור כשמש. הגזע האנושי מאבד את האומץ לחיות מרוב חקירה ודרישה וידיעה. כאשר חניך של "המוסד בנימנטה" לא יודע, למשל, שהוא מתנהג יפה, הוא מתנהג יפה, וכאשר הוא יודע, כל החן וההתנהגות היפה הלא-מודעים שלו נעלמים, והוא עושה איזו שגיאה. אני אוהב לרדת במדרגות בריצה. איזה קשקוש." עמוד 80

שלום לכולם,

נכנסתי כעת לכרטיס שלי בסימניה והדבר הראשון שקפץ לעומתי הוא שנרשמתי לאתר לפני 11 שנים ו11 חודשים. איני נוטה להאמין במספרים ובצירופי מקרים, שאחרת לו הייתי מאמין, וודאי הייתי יורד לגינה ומונה 11 פחים סביב למגרש המשחקים ו11 חתולים מייללים בין אותם הפחים.

מכל מקום, במשך העשור עם הצ'ופצ'יק הזה כתבתי לא אחת ביקורות וסיפרתי על התרשמויות שלי מספרים של אחרים באתר,(בעיקר של כאלו שאהבתי), והנה 11 הירחים הסתדרו לבסוף גם עבורי ורומן הביכורים שלי רואה אור השבוע בהוצאת ידיעות ספרים.

אז מה עושה כל בר דעת? כמובן! נכנס לבדוק על הספר בסימניה והנה אוי לעיניים! חסר אותו תקציר (או 'גב' כפי שמכנים אותו), זה שמצוי לרוב כאן אצל מרבית הספרים. על כן החלטתי בפשטות להעתיק את המלל שמופיע על הכריכה האחורית למען התרשמותכם ובכך לחסוך מבוכה לכל הצדדים הנוגעים בדבר, ובאותה פעולת העתק-הדבק, אולי אצליח להסיר גם חלק מהאחריות.

מאוד אשמח אם מי מכם יקרא ויגיב או ידרג, בפומבי או בפרטי.
תודה רבה חברים!
רמי

והרי גב הספר, כמובטח, כן - כן, הספר שאתם רואים את התמונה שלו מצד שמאל למעלה:

אריק, בלש במשטרת לוד, חוזר אל נוף ילדותו ופוגש בדמויות שכמו לקוחות ממחזה מקאברי: זקנה האוספת ומקטלגת אבנים שמצאה ברחוב; אלטע זאכן רוסי שמעתיק בכתב ידו מילה במילה תרגום של ה”חטא וענשו”; אדם הממנה את עצמו לכותב-איגרות-תודה בשם פציינטים בבית חולים; ילד קטן שמיישר עם מספריים את הדשא בדרך לקבר של אביו; ואת עצמו בהווה ובעבר.

בשביל מה כל זה מתחזה לפרשייה בלשית סטנדרטית – על הגיבור מוטלת משימה: עליו למצוא מנקה רחובות כהה עור שנעדר זה כמה ימים. אך הוא הולך ומתגלגל לתוך שיטוט ממשי ונפשי שבמהלכו נפתחים ונסגרים צהרים אל תודעתו. דבר אחר דבר מסיט את מיקוד העדשה ואת מבטו של הקורא לפרטים, לדמויות ולסיפורים שהם לכאורה שקופים, אלא שכל אחד מהם מבקש לקנות לעצמו את מקומו בעזרת כוח יצירה פנימי יוצא דופן.

בדרך מקורית, הנטפלת לשולי ולזה שאין לו כל מובן אחר מאשר הוא עצמו, מצליח רמי מארק רום להמריא אל רגעי הומור וארוס נדירים ברעננותם ובו בזמן לתמלל את היגון העמוק ביותר.

רמי מארק רום, יליד 1983, עלה ארצה מברית המועצות בגיל שש והשתכן עם משפחתו בלוד. הוא נשוי לעינת ואב לשלושה: אוריה, אביגיל ואיתמר. סיפורים קצרים מפרי עטו התפרסמו בבמות שונות, בהן “מאזניים”, “המוסך”, “צריף” ועוד. זהו רומן הביכורים שלו.

יש אדם המקים מוזיאון בחצר צריף של שכונה מתפרקת, יש לו שכן עגלון המגדל בעלי חיים, יש עוד אחד קבצן דיי עשיר המוכר כעכים במדרחוב, ויש בית אבות ובו עוד כאלו טיפוסים... עם חוליים שונים ומשונים וכולם הולכים אחרי אותם פקידי בנק, תפרנים בעצמם, שרק מאור אחד ויחיד מנחה את דרכם - ההשקעה במניות ע"ש אחד - יהודי מפורסם משוויץ, וכולם סובבים בסיפורי הגלות והדלות, וכולם נקשרים זה בזה באיזו דרך סיפורית מטורפת.
ממליץ בחום!

ספר נפלא, יחיד במינו. הכרתי את בירשטיין רק לפי סיפור קצר או שניים מהעבר הרחוק, ואת הרומן הזה רכשתי בדוכן יד שניה לפני עשור לערך. הוא חיכה יפה יפה, לא התלונן ולא כפה את עצמו. אני זוכר שבפעם הראשונה כשניסיתי לדגום מתוכו משפט או שניים, הדברים לא הסתדרו לי כל כך. דובר שם על איש אחד שבא לתקן מנעול של דלת ויותר לא יספתי לקרוא.

וכאן, כלומר עכשיו, לפני חודש או יותר חיפשתי וחיפשתי לי משהו, פתחתי אותו ולפתע - בוּם! הכול היה בדיוק במקום. עלילה סוחפת בעלת עומקים מטורפים, דמויות בלתי אפשריות שאתה רק רוצה לשמוע עליהן עוד ועוד, ויחד עם זאת ספרות באמת גדולה שלא מפסיקה להפתיע, לרגש ולהצחיק.

אני לא רוצה לספר ולנתח, מה שאני בד"כ לא עושה, אלא אם כופים עליי, רק להמליץ.

עיירה יהודית בפולין; שני חברי ילדות; אוסטרליה; אבות נוראיים; ילדים נרצחים/מתאבדים; שטרות כסף מקופלים בכיסים - איך אפשר ליישר אותם במעשה אהבה?!; נשים עם פוני ירוק; מרק אפונה; רב וזונה קבורים זו לצד זה; שפינוזה, דוסטוייבסקי ואיוב. כל אלה ועוד...

הספר נתגלגל לפתחי איזה יום אחד בשוק הפשפשים, נדמה שהיה זרוק אי-שם בדוכן "הכול בעשר". מידי פעם הבטתי בו וחששתי שיהיה לא לרוחי או קשה לצליחה בסוף הימים העייפים לפני השינה, אבל הנה הוא נגמר ואני כאן כדי לספר. חתיכת סופר הפוקנר הזה! כמעט ושכחתי מאז שקראתי את דקלי פרא אי-שם לפני שנים, ולמרות העברית הקשה של התרגום הפוקנריות מבצבצת מכל משפט ומשפט. המויות בלתי נשכחות, והקורא פעיל מתמיד גם רגשית וגם אינטלקטואלית במעקב אחר הדקויות של קווי העלילה והלבטים הפסיכולוגיים.