ביקורת ספרותית על טוטם הזאב מאת גִ'יאַנְג רוֹנְג
ספר מעולה

---

ערבה ירוקה שכל טוב טמון בתוכה.ערבה ירקרקה וחיונית, בעלת שפע מרקמים וצורות. בעלי חיים ובני אדם שהם לב ליבה של הערבה, מאזנים ומפרים אותה.מובילים אותה להיות מי שהיא. מקנים לה משמעות. מעין פירמידת מאזנים שללא חלקיק אחד הפירמידה תתמוטט.
זאבים, מרמיטות, צבאים, בני אדם הדרים בכפיפה אחת תחת בית מגורים שהוא כיפת שמיים משותפת. כל אחד בעל תפקיד ייחודי משלו. כולם חיים בהרמוניה מושלמת, הרמוניה הכרחית ובלתי נשכחת.

כאשר התחלתי במלאכת קריאתו של הספר, נדם ליבי. חשתי סקרנות מעקצצת ומענגת של חוסר ידיעה את הבאות. כל דף שקראתי והפכתי, הכניס אותי בצלו של עץ הערבה העצום שלא הכרתי לפני כן. כל כך הרבה תיאורים של שגרת חייהם של המונגולים בערבה הקשוחה היה מעין קורס תובעני ונוקשה על אודות חייהם של בעלי החיים ובני האנוש כאחד.
ספר ארוך המתמשך על פני 500 עמודים ומעלה, המתארים בדקדקנות קנאית ומפורטת את אורך חייהם של הנודים, הרועים והחקלאים המתפרצים אל תוך השממה הססגונית הזאת ומפרים באחת את האיזון העדין.

סיפורנו מסופר מבעד לעיניו של סטודנט סיני צעיר העונה לשם צ'ן ג'ן המטקסם מחיי הערבה הפראיים השונים בתכלית השוני מהחיים הקודמים שהכיר, חיי עירוני למדן ושקדן. כאן הוא לומד לטפל בחיות המשק באילו הידיים, שתי כפות ידיו מחוספסות השנים, לאורך השנתיים שנדמות כנצח, נצח אינסופי שבמהלכו עיניו מביטות בכול בהתשאות. כפי שצ'ן ג'ן עובר תהליך ומתבגר, כך גם הקורא לומד להכיר את הסביבה השונה בתכלית השינוי, להכיר תקופה אחרת, אנשים ובעלי חיים אחרים ולאמצם במהרה אל חיקו.
הזאבים שוחרי הרוע, תאבי הדם וההרג נדמים בעיניו למלכים המולכים באצילות על קניינם, מלכים הניחנים בחוכמה אדירה ומלמדים את האדם שיעור אחר שיעור.
הוא לומד לאהוב ולהוקיר את עדת הכלבים המשתרכת בנאמנות אין קיץ אחר האדם במעשי הציד והשמירה.
בכל העת הזאת מהבהבת בעדינות נוגעת המילה איזון. בעלי חיים הורגים ונהרגים אך אף פעם לא יותר מדי. המונגולים שומרים באובססיביות על המסורת המקודשת. מעניקים כבוד גם לחיות שהם צדים. בייחוד הזאבים שמהווים מורי דרך דגולים שמדריכים אותם בדברים רבים עד כדי כך שכל מונגולי שנפטר אינו מובא לקבורה בצורה הרגילה אלא מותיר את גופתו לחסדי הזאבים, שיזללו את גופתו וישגרו את נשמתו הישר אל טנגרי, אלם הנערץ של המונגולים, צאצאיו של ג'ינגיס חאן הגדול שאת שיעוריו הכבירים ביותר למד מן הזאבים אפורי הזנב והפרווה.

צ'ן ג'ן חש שהוא שרוי בחלום מתוק, חלום אוטופי של תן וקח. של עבודת כפיים קשה ותמורה בצידה. מאכלים מדושני עונג ובשר, אלכוהול ושירה וריקודים וכל זאת כאשר נודדים אחת לכמה זמן מחלקה לחלקה, חלקת אביב, חלקת קיץ וכן הלאה. לכל חלקה יתרונה המובהק, כך בעצם מנצלים המונגולים את מלוא יתרונו של הטבע המבקש להעניק להם ביד מושטת לרוחה.
כל עוד תדעו כיצד להשתמש במשאבים נכון...קחו מלוא היד...

אך ככל אוטופיה היא מסתיימת במהרה. הקדמה מתדפקת וזוקרת אגודלה בתוכחה. ג'יפים פולשים, קני רובים מרוכזי עשן מסתלסל נראים יותר ויותר ברחבי הערבה הבתולית, שתושביה המונגולים הקדמונים יודעים כיצד להעריכה ולשגשגה ומונעים בחירוף נפש את דילולה.
אולם, כנגד הקדמה לא ניתן לעשות דבר. הידיים קשורות, הראש כלוא בתוך מחשבות הנעות בין תקווה לייאוש והערבה אט אט הולכת לאיבוד, מכרסמים בה נתח ועוד נתח עד שגם השלד הנותר במערומיו לא ראוי לאכילה ומותירים אותו לכליון.
גור זאבים אחד ישנה את כל התמונה. סקרנותו ותעוזתו של הגיבור יתרמו לכאוס הכללי והכאוב שיפקוד את הערבה בת אלפי השנים שזאבים, סוסים, בני בקר ובני אנוש הילכו בה בצוותא, כמעט יד ביד.

ספר מכונן ויפייפה, יצירה כבירה ונדירה שלא רואים רבות כדוגמתה בנוף הספרותי. היא שוות ערך, לטעמי, לספרו הנפלא של אייטמטוב "והיום איננו כלה". צדקה חמדת שהיללה אותו בביקורת היפה שכתבה ושיתפה במשאלת ליבה הכמוסה שיגיע לידי קוראים רבים. מדובר בספר ראוי לכך בכל קנה מידה.
ספר עשיר בתיאורי טבע מגוונים ושונים על חיי שגרה בלתי שגרתיים אך גם מהווה אזהרה חמורה מה יקרה כאשר האדם יתערב יותר מדי ועיניו יתעוורו לרצונות הסביבה והטבע. רמז: דבר טוב לא יצמח מכך.

" ג'ן צ'ן הביט בדמות השדונית, החיה למראה, מחוללת ברוח, זו הייתה הקליפה החיצונית הנצחית שהגור הותיר מאחור, אך דומה שהדמות היפה והמעוררת כבוד עדין הכילה את רוחו החופשית שאינה יודעת כניעה. פתאום התגלגלו הגוף הארוך והזנב השעיר כמה פעמים, כדרקון מעופף, כאילו ביקשו להמריא עם השלג המסתחרר והעננים הנסחפים לדרכם,."

ערבה צהובה, נוקשה ודלה כשערות אדם מזדקן שהתפאר בעברו ברעמת שיער תוססת וחייכנית וכעת רק קווצות שיער מאפיר נותרו על פדחתו, כזכר ימים עברו, כאשר היה מלא און ונטול קמטים ועורו הבהב בלובנו. ערבה אשר בעלי החיים ניטלו ממנה ועקב כך נטלו את עליזותה. כל שעיניך רואות הוא מאובק, נחיריך מתמלאים באבק סמיך המקשה על הנשימה, גורם לך לעלע ולכחכך בתדירות עולה ותקיפות מתהווה. ימי מלכות שלא ישובו, רק תמרות העשן הדמיוניות מעידות על עקבות החיים שהיו והתייתמו.

הביקורת מוקדשת לזשל"ב שבזכותו, שהביא לי את הספר, יכולתי לשים ידי עליו ולקרוא.

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על טוטם הזאב