“לעיתים רחוקות נופלת לידיה של הוצאת ספרים ישראלית לפרסם ספר מתורגם שהוא אחד ממיליון ומה עושה אותה הוצאה ?-כלום .אף מילה בעיתונות ,אף מילה או פעולה בכלי התקשורת להסב את תשומת לב הקוראים לספר המופלא הזה . כנראה שההוצאה מניחה כי סוג כזה של ספר הוא ליחידי -סגולה,למעגל קוראים קטן ולא חשוב... ו- יחי " חמישים גוונים של אפור ".....

ובכן אני רואה שליחות בכתיבת הביקורת על הספר הזה .אני חפצה שהוא יגיע למעמד קריאה למירב קוראים כמו שקרה לספר "והיום אינו כלה " -דהיינו מפה לאוזן ,כיוון והוא ראוי לכך . כבר מהפרק הראשון נכבשתי .

הספר הינו ספר אוטוביוגרפי למחצה של מחבר סיני שפרסם את הספר בשם בדוי בסין - הצליח למכור 50,000 עותקים בשבועות הראשונים במהדורות פיראטיות חמישה ימים לאחר שהספר הופיע לראשונה על מדפים . תודו שזה מאורע ספרותי אינטלקטואלי חברתי יוצא דופן במשטר ובחברה הזאת .
המחבר הנו בן למעמד הבינוני של החברה בסין שהוריו היו מנאמני השלטון של מאו .וזה היה כר גידולו הרוחני החברתי של המחבר .במהפכת התרבות של מאו, הוא התגורר כנווד ב- שטחי המרעה של מונגוליה במשך 11 שנים, בשנת 1978 הוא חזר לבייג'ינג כדי ללמוד כלכלה ,ייסד את התנועה "בייג'ינג האביב" -הרפורמה של 1978, והיה בולט בהפגנות כיכר טיאננמן בשנת 1989, כתוצאה -נכלא 18 חודשים בכלא.


הספר הנו על 11 השנים הללו של המחבר במרחבי המרעה האדירים של מונגוליה ובקרב אנשיה הנוודים .


בזמן המהפכה התרבותית בסין , 1966-76, צעיר משכיל -סטודנט מהמעמד הבינוני ,כנראה נרדף ע"י הקנאים ביותר של משטר מאו ,בשם צ'ן ג'ן מגיע מבייג'ין עם קומץ חבריו , ומתנדב לחיות בערבות המרעה האינסופיים של מונגוליה הפנימית. במשך אחת עשר שנים הוא וחבריו הסטודנטים חיים , מגלים,משתאים ולבסוף אוהבים עד כלות את האנשים ,אורח החיים והפילוסופיה של אותם נוודי מונגוליה .הרועים המקומיים,מתמרנים את עצמם בתוך האיזון השברירי של חוקי -הערבות, ולהעריץ, לפחד ,לסגוד ולהתמודד מול הזאב, חיה שהגיבור בתחילה מתעב אותו מעל כל האחרים,אבל לומד להכיר ולהוקיר את סגולותיו .צ'ן גי'ן וחבריו "נופלים תחת הכישוף" של ערבות מרעה הללו ,ולתוך אורח חייהם , ואמונותיהם של הנוודים .

האיזון של אדם והזאב פועל באופן הבא בערבות מונגוליה : הכל תלוי בעשב שמיועד להאכיל בו את הכבשים, סוסים והעזים,המשמשים את חיי היומיום הקיומיים של הנוודים למזון, ביגוד ומחסה. שטח המרעה הוא גם ביתם של מרמיטות, עכברים, ארנבים וצבאיים. שאם זן אחד יוותר לבדו-הוא מערער על שיווי המשקל האקולוגי ומכאן ישירות לגבי יכולת הישרדותם של הנוודים בערבות אלו .והזאבים הנם האויב הטבעי שלהם ,של כל אותם סוסים ,ארנבים והצבאים .אולם הכל צריך לקרות במידה הטבעית שלו עפ"י אמונת הנווד המונגולי .הזאבים יכולים לטרוף את החיות אבל במידה ,ואם הם עוברים את המידה אז הנוודים צדים אותם כדי לא להפר את האיזון של מעגלי חייהם הקיומיים .

תיאורים מופלאים ומרתקים מאין כמוהם שלא נפגשתי עד כה בספרות ,מתארים ציד של שתי להקות זאבים בלהקת סוסי- הפוני נבחרים של הצבא הסיני ,וכתוצאה מכך השלטון מכריח את הנוודים לצוד את הלהקות הללו ולהביא את פרוותיהם ופוחלציהם כהוכחה ,אחרת יבולע לנוודים מהשלטון המרכזי .

הספר עוסק באורח חייהם ואיכויותיהם של הזאבים - בטקטיות, באסטרטגיות, בדמיון, בגמישות וחוסר הרחמים -כלפי קורבנותיהם .ומצד שני בנאמנות החייתית שלהם בתוך הלהקה ,בין הבוגרים לצעירים ,בין הזקנים לנמרצים,בין האמהות לגוריהם .
ובתוך כך - הנוודים המונגוליים אשר מכבדים את הליכותיהם האכזריות,אבל יודעים גם לצאת ולצוד אותם אם יש הכרח .ובכלל הנוודים המונגוליים רואים את עולמם ועולם קיום הערבה כמי שרק ובמידת ההכרח יש לצוד את החיות למיניהם ולא מתוך תאוות בצע או ריגושים אחרים אנושיים גבריים . במהלך העלילה צ'ן גי'ן לוקח בשבי גור זאבים בין יומו ומגדלו מתוך סקרנות לראות כיצד אפשרי לגדל זאב בסביבה אנושית ,וזאת למרות אזהרותיו של המנטור השבטי שלו ,הסוף הנו מגולם בחופש רוחו של הזאב .

הדמות היפה המרתקת שלכדה את נפשי הייתה ביליגה הזקן שהפך להיות מנטור לגיבור .אמונותיו ,אומץ ליבו, ראייתו את ערבות המרעה ושימור האיזון האנושי והאקולוגי שבהם היוו בשבילי כקוראה -פילוסופיית חיים שהתאהבתי בה מידית והיא תיקח אותי גם הלאה מעבר לסיום הספר .

ישנם מוטיבים בספר שניתן לראות בהם ביקורת על השלטון הסיני ועל מנטליות של הסינים החקלאיים המשולים לכבשים בעדריו של ביליגה - וכאן נולדה ההשתאות המערבית כיצד הסופר לא נרדף ונאסר עם פרסום הספר .במשך הזמן הסקרנות של הקוראים הסינים ואלה שמחו"ל עשו את שלהם וזהותו האמתית של הסופר התגלתה .

אחת עשרה שנים חי הגיבור בערבות הללו עם האנשים החכמים והאנושיים כל כך ,לאחר מכן חזר לבייגין ועשה לביתו ,לאחר עשרים שנה הוא וחברו לאותו מסע חוזרים לערבות המרעה של מונגוליה ומגלים שהציביליזציה הרסה כל חלקה באדמה ,ובאנשים .הקסם, ההוד ,היופי ,ומעל לכל החופש והאיזון שבטבע שנשמרו ע"י אותם נוודים ,אופי חייהם ואמונותיהם, שטחי המרעה הירוקים שהעין לא יכולה להכיל ורוחות החופש של הזאבים -כעת את כולם הסיגה רוחו הרעה של האדם החומרני .


הספר תורגם מאנגלית ע"י עודד פלד .והתרגום קולח ,רק חולפת בי המחשבה -מדוע ההוצאה לא תרגמה ישירות מסינית ?אולי עלויות כספיות ?!
לדעתי -ההוצאה אכזבה גם באי מתן אינפורמציה נגישה ע"ג הספר או כהקדמה או כאחרית דבר במתן יותר עובדות מרחיבות את סקרנות הקורא הישראלי אודות זהותו של המחבר והגלים הפוליטיים והחברתיים שגרם הספר בעקבות פרסומו בסין ,באסיה ובמערב .טוב שיש אינטרנט לקרוא עובדות נוספות מרחבי העולם שמרחיבים את דעת הקורא הישראלי .

עטיפה הספר יפה להפליא ,שילוב הצבעים החומים, הסגולים האפרפרים על הרקע הלבן בדמותו המיתית של הזאב קולעת לרוח הספר , והשבחים לכך מגיעים לאחראי העטיפה :אמרי זרטל .

אני רואה בעיני רוחי הרבה מקוראי האתר שייהנו ויתענגו מקריאת הספר ויעבירו את שמו במעגלים התקשורתיים החברתיים של הקורא הישראלי - כיוון ולא כל יום או חודש או שנה או תקופה מתפרסם ספר מכונן שכזה .”

“הספר הזה הוא על הערבה של מונגוליה הפנימית, שהיא חלק מסין. מה זה בעצם ערבה? מה שעולה לי בראש זה מדבר וכלום. אבל מסתבר שלא, וערבה היא מקום פורח שיש בו עשב וחיים. הו, כמה חיים. בתחתית החיים יש את העשב, שהוא הבסיס, ועליו המרמיטות, הסנאים, השפנים ועכברי השדה. ואחר כך הצבאים והשועלים, ומעל כל עולם החי- הזאבים.
ומה עם בני האדם? הם רועים- נוודים, מגדלים בעלי חיים מכמה סוגים, ומכבדים מאד את חוקי הערבה ואת הזאבים.
(שגם נאבקים בהם, אל תחשבו שלא.)

יש כאן סיפור על איזון, איזון אקולוגי ואיזון פנימי באדם.
באיזון האקולוגי יש צורך גם להרוג קצת זאבים וגם לתת להם לאכול ממה שהרגו בעצמם, תוך כדי המאבק. גם להוביל את הצאן למרעה וגם להגביל אותו לשטחים מסויימים, ולהגביל את כמותו כדי להימנע מרעיית יתר. נגלה לעיני עולם שלם ומופלא של חיים, ממש חיים. שבהם לכל בריה יש קיום ויש כבוד הדדי. והאיזון הזה קשור בקשר בל יינתק אל האיזון הפנימי באדם. איזון בין לקחת לבין לתת, בין ללמוד מאחרים ובין לפתח בעצמך משהו חדש. והאיזונים האלה שלובים אחד בשני. כשהאדם רוצה לקחת מהטבע יותר מאשר לתת לו, הוא הורס את האיזון האקולוגי וגם את האיזון הנפשי, כי לא יהיה לו מה לאכול, ולא יהיה לקהילה שלו מה לאכול. והמסורת תיעצר, וכל היופי ייעלם וייהפך לשממה.
מדובר על היופי הסביבתי, אבל גם הפנימי. כמה יופי היה בחברה הזו, המונגולית, הנוודית, הפראית, המחוברת לטבע והיודעת כיצד להתמודד איתו, כיצד להילחם בו וכיצד לחבוש את פצעיו. היו קשיים, והרבה, אבל הקשיים חישלו את האנשים והפכו אותם לטובים יותר. זה לא אומר שצריך לחזור אחורה, זה אומר שצריך להסתכל טוב טוב ולשים לב לפני שדוהרים קדימה, עם הציוויליזציה והקדמה והפרחת השממה.

למדתי הרבה, קודם כל על ההבדל בין חברה של רועים לחברה של איכרים. הבדל גדול ביחס לסביבה האקולוגית וביחס לעצמם. תרבות שונה, הסתכלות שונה על הטבע, תזונה שונה ומבנה חברתי אחר. אחר כך ההבדל בין ערבה פורחת למדבר. זה הבדל גדול כי הערבה היא מרבדים של עשב, שמתחתם יש עפר וחול. וצריך לשמור על המרבדים האלו, כדי שלא ישתלטו העפר והחול. והבדל נוסף- בין 'החיים הגדולים לחיים הקטנים'. החיים הגדולים זה החיים של הטבע, החיים של הערבה במקרה זה, האיזון שנשמר בטבע בין בעלי החיים, האדם, הצמחייה והקרקע. והחיים הקטנים הם אלה שחיים במרחב- בעלי החיים, האדם, הצמחיה. מי שבמרכז אצל המונגולים אלו החיים הגדולים, ולכן השמירה עליהם היא הערך הראשון. ואילו הציוויליזציה הסינית שבאה לדרוס אותם שמה במרכז את האדם, את החיים הקטנים. והורסת את החיים הגדולים אגב כך.
ואסיים בביקורת של 'סן פרנסיסקו כרוניקל' שמובאת בצד הכריכה הרכה:
"סיפור הרפתקאות אינטלקטואלי... אחרי חמש מאות עמודים אתה רק רוצה לעמוד ולפרוץ בשאגה."”

“ערבה ירוקה שכל טוב טמון בתוכה.ערבה ירקרקה וחיונית, בעלת שפע מרקמים וצורות. בעלי חיים ובני אדם שהם לב ליבה של הערבה, מאזנים ומפרים אותה.מובילים אותה להיות מי שהיא. מקנים לה משמעות. מעין פירמידת מאזנים שללא חלקיק אחד הפירמידה תתמוטט.
זאבים, מרמיטות, צבאים, בני אדם הדרים בכפיפה אחת תחת בית מגורים שהוא כיפת שמיים משותפת. כל אחד בעל תפקיד ייחודי משלו. כולם חיים בהרמוניה מושלמת, הרמוניה הכרחית ובלתי נשכחת.

כאשר התחלתי במלאכת קריאתו של הספר, נדם ליבי. חשתי סקרנות מעקצצת ומענגת של חוסר ידיעה את הבאות. כל דף שקראתי והפכתי, הכניס אותי בצלו של עץ הערבה העצום שלא הכרתי לפני כן. כל כך הרבה תיאורים של שגרת חייהם של המונגולים בערבה הקשוחה היה מעין קורס תובעני ונוקשה על אודות חייהם של בעלי החיים ובני האנוש כאחד.
ספר ארוך המתמשך על פני 500 עמודים ומעלה, המתארים בדקדקנות קנאית ומפורטת את אורך חייהם של הנודים, הרועים והחקלאים המתפרצים אל תוך השממה הססגונית הזאת ומפרים באחת את האיזון העדין.

סיפורנו מסופר מבעד לעיניו של סטודנט סיני צעיר העונה לשם צ'ן ג'ן המטקסם מחיי הערבה הפראיים השונים בתכלית השוני מהחיים הקודמים שהכיר, חיי עירוני למדן ושקדן. כאן הוא לומד לטפל בחיות המשק באילו הידיים, שתי כפות ידיו מחוספסות השנים, לאורך השנתיים שנדמות כנצח, נצח אינסופי שבמהלכו עיניו מביטות בכול בהתשאות. כפי שצ'ן ג'ן עובר תהליך ומתבגר, כך גם הקורא לומד להכיר את הסביבה השונה בתכלית השינוי, להכיר תקופה אחרת, אנשים ובעלי חיים אחרים ולאמצם במהרה אל חיקו.
הזאבים שוחרי הרוע, תאבי הדם וההרג נדמים בעיניו למלכים המולכים באצילות על קניינם, מלכים הניחנים בחוכמה אדירה ומלמדים את האדם שיעור אחר שיעור.
הוא לומד לאהוב ולהוקיר את עדת הכלבים המשתרכת בנאמנות אין קיץ אחר האדם במעשי הציד והשמירה.
בכל העת הזאת מהבהבת בעדינות נוגעת המילה איזון. בעלי חיים הורגים ונהרגים אך אף פעם לא יותר מדי. המונגולים שומרים באובססיביות על המסורת המקודשת. מעניקים כבוד גם לחיות שהם צדים. בייחוד הזאבים שמהווים מורי דרך דגולים שמדריכים אותם בדברים רבים עד כדי כך שכל מונגולי שנפטר אינו מובא לקבורה בצורה הרגילה אלא מותיר את גופתו לחסדי הזאבים, שיזללו את גופתו וישגרו את נשמתו הישר אל טנגרי, אלם הנערץ של המונגולים, צאצאיו של ג'ינגיס חאן הגדול שאת שיעוריו הכבירים ביותר למד מן הזאבים אפורי הזנב והפרווה.

צ'ן ג'ן חש שהוא שרוי בחלום מתוק, חלום אוטופי של תן וקח. של עבודת כפיים קשה ותמורה בצידה. מאכלים מדושני עונג ובשר, אלכוהול ושירה וריקודים וכל זאת כאשר נודדים אחת לכמה זמן מחלקה לחלקה, חלקת אביב, חלקת קיץ וכן הלאה. לכל חלקה יתרונה המובהק, כך בעצם מנצלים המונגולים את מלוא יתרונו של הטבע המבקש להעניק להם ביד מושטת לרוחה.
כל עוד תדעו כיצד להשתמש במשאבים נכון...קחו מלוא היד...

אך ככל אוטופיה היא מסתיימת במהרה. הקדמה מתדפקת וזוקרת אגודלה בתוכחה. ג'יפים פולשים, קני רובים מרוכזי עשן מסתלסל נראים יותר ויותר ברחבי הערבה הבתולית, שתושביה המונגולים הקדמונים יודעים כיצד להעריכה ולשגשגה ומונעים בחירוף נפש את דילולה.
אולם, כנגד הקדמה לא ניתן לעשות דבר. הידיים קשורות, הראש כלוא בתוך מחשבות הנעות בין תקווה לייאוש והערבה אט אט הולכת לאיבוד, מכרסמים בה נתח ועוד נתח עד שגם השלד הנותר במערומיו לא ראוי לאכילה ומותירים אותו לכליון.
גור זאבים אחד ישנה את כל התמונה. סקרנותו ותעוזתו של הגיבור יתרמו לכאוס הכללי והכאוב שיפקוד את הערבה בת אלפי השנים שזאבים, סוסים, בני בקר ובני אנוש הילכו בה בצוותא, כמעט יד ביד.

ספר מכונן ויפייפה, יצירה כבירה ונדירה שלא רואים רבות כדוגמתה בנוף הספרותי. היא שוות ערך, לטעמי, לספרו הנפלא של אייטמטוב "והיום איננו כלה". צדקה חמדת שהיללה אותו בביקורת היפה שכתבה ושיתפה במשאלת ליבה הכמוסה שיגיע לידי קוראים רבים. מדובר בספר ראוי לכך בכל קנה מידה.
ספר עשיר בתיאורי טבע מגוונים ושונים על חיי שגרה בלתי שגרתיים אך גם מהווה אזהרה חמורה מה יקרה כאשר האדם יתערב יותר מדי ועיניו יתעוורו לרצונות הסביבה והטבע. רמז: דבר טוב לא יצמח מכך.

" ג'ן צ'ן הביט בדמות השדונית, החיה למראה, מחוללת ברוח, זו הייתה הקליפה החיצונית הנצחית שהגור הותיר מאחור, אך דומה שהדמות היפה והמעוררת כבוד עדין הכילה את רוחו החופשית שאינה יודעת כניעה. פתאום התגלגלו הגוף הארוך והזנב השעיר כמה פעמים, כדרקון מעופף, כאילו ביקשו להמריא עם השלג המסתחרר והעננים הנסחפים לדרכם,."

ערבה צהובה, נוקשה ודלה כשערות אדם מזדקן שהתפאר בעברו ברעמת שיער תוססת וחייכנית וכעת רק קווצות שיער מאפיר נותרו על פדחתו, כזכר ימים עברו, כאשר היה מלא און ונטול קמטים ועורו הבהב בלובנו. ערבה אשר בעלי החיים ניטלו ממנה ועקב כך נטלו את עליזותה. כל שעיניך רואות הוא מאובק, נחיריך מתמלאים באבק סמיך המקשה על הנשימה, גורם לך לעלע ולכחכך בתדירות עולה ותקיפות מתהווה. ימי מלכות שלא ישובו, רק תמרות העשן הדמיוניות מעידות על עקבות החיים שהיו והתייתמו.

הביקורת מוקדשת לזשל"ב שבזכותו, שהביא לי את הספר, יכולתי לשים ידי עליו ולקרוא.”

“חוויה!
תענוג צרוף עצוב מפכח ואיטי. ספר על איזון שבור.

איזון, היא מילת מפתח בחיים - כל הזמן מלחמה על איזון, והוא חמקמק, קשה להשגה, ולרוב נשבר בלי תקנה.
אירוע נדיר הוא שיש איזון, שהכול מתקתק, יושב במקום, נע בלי חיכוך, הרמוני, בלי זיוף, וכמו שהוא בא תמיד הוא ישבר בסוף, בחיים ובטבע.

העולם שלנו הוא טעות כנראה, איזה צירוף מקרים פלאי, שקוראים לו לפעמים אלוהים, לפעמים טבע ,לפעמים נס, ולפעמים מקרה – כי באורח פלא הכל התאזן לשבריר של זמן, בזרם הארוך החולף, ואז כמובן נשבר שוב – האדם הופיע.
האדם שבר את האיזון וכמו לוליין, העולם השברירי שאיבד את איזונו יטה לפה ולשם, יחזיק מעמד, יתנדנד שוב, חזק יותר וחזק יותר ולבסוף ייפול.

טוטם הזאב הוא ספר שמספר הרבה דברים, כל אחד יוכל למצוא משהו שהוא אוהב, אבל בעיקר הוא מספר על האיזון שנשבר, על טבע האדם וגורלו הבלתי נמנע.
חוויה של ספר שמשתווה, לגבי לפחות, לקריאה של הטובים בספרי ג'ק לונדון! ונראה לי שגם המחבר ג'יאנג רונג אוהב את ג'ק לונדון מאוד – כי הוא מזכיר אותו ארבע פעמים בספר, וחייכתי שראיתי זאת כי היתה לי חוויה לונדונית כזאת כל הספר.

הזאב הוא הנשמה של הספר, אויבו משחר האנושות של האדם, אבל זה שמאזן את עולמו, נאבק איתו ומשפר אותו. אך ברגע שהאדם ניצח את הזאב, הוא מיד מתנוון, עולמו חרב ותרבותו מתפוררת.

אפשר לקרוא את הספר כספר הרפתקאות מעולה, של אנשי ערבות מונגוליה הפנימית וסטודנטים סינים שלומדים את חיי הנוודים הקשים והמרגשים.
אפשר לקרוא אותו כמו ספר טבע המלמד על המינים השונים של החיות והאנשים, יחסי הגומלין ביניהם, ועל נזקיהם ותרומתם לעולם.
וגם אפשר לקרוא אותו כספר היסטוריה מודרנית שנותן הצצה לשנות השישים והשבעים של סין והמהפכה התרבותית המבהילה שלה.
זהו גם ספר על היסטוריה עתיקה, שמסבירה את סוד כוחם של האימפריות של גינג'ס חאן, הרומאים והמערביים, וכיצד יכלו תמיד לכופף את האומה האדירה של סין.
אם מגרדים קצת את הרמזים הלא דקים מגלים גם ספר שהוא מחאה פוליטית, וביקורת עצמית חריפה על העם הסיני, תרבותו, שלטונו, ונחיתותו מול המערב, של מחבר סיני מ(כנראה) נאמני השלטון של מאו לשעבר.
זהו ספר שמסביר בצורה מרתקת את יסודות הברירה הטבעית, ואיך מתוך מאבק תמידי, נולדים תמיד הטובים ביותר, שמשתפרים ומשתכללים.

אבל הכי מומלץ הוא לקחת כפית ולנוע בין כל השכבות בבת אחת לנגוס וליהנות מאחד הספרים המיוחדים ביותר שתמצאו.

אהבתי מאוד! ספר מעולה.”