אחד האתגרים העיקריים העומדים בפני סופרי מדע בדיוני הוא בריאה מדמיונם של ציוויליזציה שלמה, המתקיימת מחוץ לכדור הארץ. היא אמורה להתנהל אולי על פי חוקיות פיזיולוגית אחרת מזו המוכרת לנו מהכוכב שלנו, אבל עדיין עליה להיראות אורגנית והגיונית בדרכה. 'פיקניק בשולי הדרך', מפניני המדע הבדיוני הסובייטי משנות ה-70, מתרחש כולו בכדור הארץ, באזור בו התרחש בשלב מוקדם יותר ביקור של חוצנים שהשאירו "מזכרות". לאורך הספר כולו הם אינם מופיעים שוב, והוא עוסק אך ורק בהשלכות הקיצוניות של הביקור שלהם. לכאורה, נחסך מהאחים סטרוגאצקי האתגר הגדול, שסופרי מדע בדיוני כפרנק הרברט ואורסון סקוט קארד עמדו בו בהצלחה. ועדיין אני חושב שהם כשלו בדבר מה פשוט יותר לכאורה: לא היה עליהם לדמיין ציוויליזציה חוצנית, אלא בסך הכול ציוויליזציה מערבית, כלומר לכתוב רומאן המתרחש מצידו השני של מסך הברזל, בעיירה דימיונית שנמצאת ככל הנראה בקנדה או ארה"ב. הגיבורים נושאים ברובם שמות אנגלוסכסיים, והם לכאורה ארכיטיפים של דמויות קולנועיות אמריקאיות קלאסיות- הקאובוי הקשוח טוב הלב, בעל ההון הציני, מוזג המשקאות החלקלק בבית המרזח. אלא שמשהו בהם (וקשה היה לי לשים עליו בדיוק את האצבע) זועק סובייטיות ועל כן לא לגמרי אמין. אולי זה הניהיליזם המריר, אולי משהו בסוג הגידופים שהגיבור רדריק שוהארט (שבעצמו עבר רוסיפיקציה ע"י המתרגם ומכונה "שוחרט") פולט לאוויר בתדירות של עשרה לדקה, אולי זו המעשיות השקטה והעמידה לכול של אישתו.
כך או כך, כמו לא מעט יצירות מדע בדיוני טובות, הספר משתמש בשבירה של החוקיות המדעית המוכרת לנו, כדי לבדוק מה קורה לעולם הרגש והמאוויים האנושי בתנאים חוץ-אנושיים, ואת זאת הוא עושה לא רע בכלל. במידה מסויימת יש פה גלגול של האגדה הימי-ביניימית על פאוסט שמחליט למכור את נפשו עבור הגשמת המשאלה של השגת ידע מוחלט, או אולי של הסיפור המקראי על אדם וחווה ועץ הדעת. בלי לעשות ספוילרים, אוסיף שלדעתי גם המשפט האחרון הנאמר בספר מתאים יותר ליליד בריה"מ מאשר לצפון אמריקאי, אבל יש בו בהחלט משהו נוגע ללב.


















