“אחד האתגרים העיקריים העומדים בפני סופרי מדע בדיוני הוא בריאה מדמיונם של ציוויליזציה שלמה, המתקיימת מחוץ לכדור הארץ. היא אמורה להתנהל אולי על פי חוקיות פיזיולוגית אחרת מזו המוכרת לנו מהכוכב שלנו, אבל עדיין עליה להיראות אורגנית והגיונית בדרכה. 'פיקניק בשולי הדרך', מפניני המדע הבדיוני הסובייטי משנות ה-70, מתרחש כולו בכדור הארץ, באזור בו התרחש בשלב מוקדם יותר ביקור של חוצנים שהשאירו "מזכרות". לאורך הספר כולו הם אינם מופיעים שוב, והוא עוסק אך ורק בהשלכות הקיצוניות של הביקור שלהם. לכאורה, נחסך מהאחים סטרוגאצקי האתגר הגדול, שסופרי מדע בדיוני כפרנק הרברט ואורסון סקוט קארד עמדו בו בהצלחה. ועדיין אני חושב שהם כשלו בדבר מה פשוט יותר לכאורה: לא היה עליהם לדמיין ציוויליזציה חוצנית, אלא בסך הכול ציוויליזציה מערבית, כלומר לכתוב רומאן המתרחש מצידו השני של מסך הברזל, בעיירה דימיונית שנמצאת ככל הנראה בקנדה או ארה"ב. הגיבורים נושאים ברובם שמות אנגלוסכסיים, והם לכאורה ארכיטיפים של דמויות קולנועיות אמריקאיות קלאסיות- הקאובוי הקשוח טוב הלב, בעל ההון הציני, מוזג המשקאות החלקלק בבית המרזח. אלא שמשהו בהם (וקשה היה לי לשים עליו בדיוק את האצבע) זועק סובייטיות ועל כן לא לגמרי אמין. אולי זה הניהיליזם המריר, אולי משהו בסוג הגידופים שהגיבור רדריק שוהארט (שבעצמו עבר רוסיפיקציה ע"י המתרגם ומכונה "שוחרט") פולט לאוויר בתדירות של עשרה לדקה, אולי זו המעשיות השקטה והעמידה לכול של אישתו.

כך או כך, כמו לא מעט יצירות מדע בדיוני טובות, הספר משתמש בשבירה של החוקיות המדעית המוכרת לנו, כדי לבדוק מה קורה לעולם הרגש והמאוויים האנושי בתנאים חוץ-אנושיים, ואת זאת הוא עושה לא רע בכלל. במידה מסויימת יש פה גלגול של האגדה הימי-ביניימית על פאוסט שמחליט למכור את נפשו עבור הגשמת המשאלה של השגת ידע מוחלט, או אולי של הסיפור המקראי על אדם וחווה ועץ הדעת. בלי לעשות ספוילרים, אוסיף שלדעתי גם המשפט האחרון הנאמר בספר מתאים יותר ליליד בריה"מ מאשר לצפון אמריקאי, אבל יש בו בהחלט משהו נוגע ללב.”

“ספר מד"ב מזרח אירופאי קלאסי, מעולה, אשר התקציר שלו הינו רק סיפור מסגרת לספר עמוק ורב רבדים, אשר רק תוך כדי קריאה ולאחריה אם חושבים בצורה רצינית מתחילים להבין "מה רצה המשורר להגיד".
למי שרוצה חיים קלים מומלץ ביותר לצפות בסרט המופתי "סטאלקר" של אחד מגדולי במאי הקולנוע שקמו ויקומו אי פעם, אנדרי טארקובסקי;
הסרט אינו נאמן לספר וכמו שטארקובסקי ביים את הספר "סולאריס" של לם כך גם עשה ל"פיקניק בשולי הדרך":
טארקובסקי לקח פרקים מסוימים מהספרים הללו ורקח מהם את יצירותיו הקולנועיות שבסופו של דבר ניסו להסביר את הספרים וניסו להגיד משהו עלינו, ועל עולמינו הנוכחי.
נידמה לי שאפשר למצוא את שני הסרטים ב YOUTUBE (כל סרטיו האחרים מומלצים גם כן).
נ.ב. להלן 2 ציטוטים האהובים עלי מ"סטאלקר" של טארקובסקי שאומר דמות הסופר בסרט ויכול לתת הצצה חטופה לרובד מסוים של הסרט (וגם הספר):
ציטוט #1: "האם היום יותר מעניין? הרי בעבר ידעת שבעלית הגג מסתתר שדון וכולם ידעו שמעבר להרים חי לו הדרקון."
ציטוט #2: "המדע חופר וחופר ובסופו של דבר מה הוא מגלה? שמשולש ABC שווה למשולש ABC, והרי כל זה כל כך משעמם."”

“תרבות חוצנית בלתי מוכרת נוחתת לביקור קצר בכדור הארץ ומשאירה מאחוריה שרידים מסתוריים - חלקם שימושיים, חלקם בלתי מובנים וחלקם קטלניים ביותר. קומץ הרפתקנים קופץ על המציאה ופותח במסעי התאבדות לחילוץ החפצים החייזריים, מהר מאוד הממשלה משתלטת על העניינים והופכת את מקום הביקור לשטח צבאי סגור שבו מתחוללות התרחשויות מוזרות ביותר. כמובן שתוך זמן קצר החפצים מתחילים לחלחל החוצה מהשטח הסגור, להתגלגל מיד ליד ולהביא לתוצאות בלתי צפויות.

האחים סטרוגאצקי הם מבכירי כותבי הספרות הספקולטיבית ברוסיה - באופן תמוה זה התרגום היחיד שלהם לעברית, אולי כי הוא שימש בסיס לסרט סטאלקר (השמועה אומרת שגם הסרט אווטאר מבוסס על אוסף סיפורים שלהם). הספר מצטיין בכתיבה העוקצנית, חסרת הרחמים, הביקורתית והמצחיקה שמאפיינת סופרים נוספים שצמחו מעבר למסך הברזל כמו סטניסלב לם, מיכאיל בולגקוב ופאול קוהוט.

סיפור אפל, מלא דמיון ומרתק על חמדנות, שחיתות מוסרית ותאוות בצע שאינה יודעת גבולות - כולם מאפיינים מובהקים של התרבות שבה אנחנו חיים. מומלץ.”

“ביקור חטוף של חייזרים מותיר את כדור הארץ מצולק בכמה נקודות בהן מצויות ה"שאריות" של אותו ביקור. אתם יכולים לקרוא לשאריות הללו מכשירים, גאדג'טים או ארטיפקטים - מה שחשוב (לפחות לגבי הסיפור הזה) הוא שלאנושות אין ממש מושג מה הן אותן שאריות, אך מטבעינו הסקרן אנחנו מפשפשים, חוקרים או סתם מציעים את השאריות לכל המרבה במחיר כחפצי נוי.

זוהי התפאורה של הספר "פיקניק בשולי הדרך", אשר מתמקד ב"סטאלקר" (אדם שמתמחה באיסוף אותם חפצים, בין אם לצרכי מדע ובין אם עבור בצע-כסף) ובתעשיה המפוקפקת הזו. הספר עצמו לא מתמקד בחייזרים - הוא כולו מתרחש לאחר שהם הסתלקו. הספר גם לא מתמקד בחפצים עצמם, או בתופעות הטבע המשונות הפוקדות את האזורים בהם החייזרים ביקרו. כן, כל אלה מוזכרים (עובדה שאני כותב עליהם פה), אך רק כדי להתמקד במלקטי השאריות הללו.

יש משהו ששמתי-לב לגביו בנוגע לספרות רוסית, והיא הישירות, החספוס שבכתיבה, הגסות המצחיקה הזו, הבאה לידי ביטוי באופן שבו הדמויות מתבטאות: צמד הסופרים לא חוסכים בניבולי-פה ובגישה לגלגנית כלפי הדמויות בסיפור, כמו גם, במרומז, כלפי המסגרת הקומוניסטית בה הם חיו. החלק הזה, שבהחלט לדעתי נתן ערך מוסף לספר שאחרת היה יכול להיות דיי מאכזב, מופיע בסוף הספר, ומהווה מעין "פואנטה" מוסרית לגבי, אולי, מהות החיים והחיפוש אחר האושר (במיוחד עבור דמות כה סוציומטית כמו גיבור הספר).

מלאכת תרגום הספר אכזבה אותי מאוד. אמנם אין לי ספק שלשון הספר מלכתחילה לא היתה מליצית, אבל התרגום עצמו מנסה לנוע בין שפת יום-יום רזה לבין "פרצי מליצה" צורמים, כמו-גם חלקים בהם המתרגם "הסתבך" בתרגום וכנראה נצמד אל טקסט המקור, וכתוצאה מכך הגיש טקסט שלא זורם באופן חלק.

סך הכל ספר נחמד, אבל לא "הפיל" אותי. אני מניח שבתור אדם שמאוד אוהב מדע בדיוני, אין בו מספיק "מדע" (כאמור, ההתייחסות לגבי החייזרים והטכנולוגיות היא ממש שולית ומהווה יותר "תפאורה"), אבל הבדיון שבו, כמו-גם הנימה המשעשעת (שכאמור, לפחות מנסיוני הדל היא מאפיין של ספרות רוסית), בכל זאת גרם לי להעביר כמה שעות עם חיוך.”