ביקורת ספרותית על עקורה מאת נעמי נוביק
ספר מעולה

---

"את הביטוי "כתיבה נשית", טבעה סיקסו במאמרה "צחוקה של מדוזה". לאורך ההיסטוריה הכתיבה והשפה היו בידי הגברים, לכן גם הייצוג הנשי הוא מנקודת מבט גברית[...] סיקסו טוענת שמכיוון שהשפה והמבנה החברתי לא איפשרו לנשים לכתוב, יכולת הביטוי של אישה מצומצמת מראש[...] בעבודת הכתיבה שלה סיקסו יוצרת שפה נשית ייחודית וחדשה[...] כתיבה גברית נחשבת לכתיבה שיטתית, בעלת אחידות של זמן ליניארי אשר מוגבלת על ידי כללים. כתיבה נשית היא כתיבה זורמת, בלתי סגורה, לא מחויבת לחוקים ושוברת את האחדות והליניאריות של הזמן והדמויות."(מתוך הערך "הלן סיקסו" בויקיפדיה)

עקורה הוא ספר פנטזיה נהדר. עלילה מרתקת, עולם מסקרן ובנוי היטב, דמויות מעניינות, כתיבה נהדרת. בדיוק כמו "חוט של כסף" של אותה סופרת.
כמוהו, יש בו עוד הרבה מעבר והוא מהדהד רעיונות ומטענים תרבותיים שונים. מפולקלור מזרח אירופאי ועד רעיונות פמיניסטיים מודרניים.

בארץ מזרח אירופאית כלשהי, שולט הדרקון - מכשף עוצמתי ומטיל מורא - במחוז הסמוך ליער. פעם בעשור הוא בוחר נערה שתשרת אותו במגדל המבודד שלו למשך עשר שנים.
אגניישקה, גיבורת הספר, אינה מתאימה לייצוג הנשי הסטריאוטיפי, לפיו אשה אמורה להיות נקיה ומסודרת, רצוי יפה. היא פרועה, מבולגנת, מתלכלכת, סולדת משמלות נשף יפות. כולם, בעיקר היא עצמה, מופתעים כשהיא זו שנבחרת ע"י הדרקון, ולא חברתה היפהפיה והמוצלחת.
בדומה לאופן בו הנגידה סיקסו בין כתיבה נשים לכתיבה גברית, כך עובד הקסם בספר הזה. הדרקון נוהג בקסם בדרך "גברית", כלומר במתודה מדעית, שיטתית, מבוססת על ניסוי וטעיה, מדידה ודיוק. אגניישקה לעומתו פועלת ע"פ אינטואיציה. כשהיא מנסה ללמוד את הקסם בדרכו של הדרקון היא מגיעה לתוצאות בינוניות ביותר. כאשר היא משתחררת מהחוקים והכללים הנוקשים, הקסם זורם ממנה. בלי שיטה, בלי סדר, לא לפי הספר. מחוץ לכללי ה"היגיון המדעי" לפיו, כך מאמינים כולם, אמור הקסם לפעול.

"אם רק נשים היו שולטות בעולם..." כך נוהגים אנשים לומר לפעמים. או אז היה שורר שלום עולמי, שקט ושלווה היו מנת חלקנו. כמי שמבלה אחוז ניכר מחייה בחברה נשית, אני נוטה לפקפק מעט בנחרצות של ההצהרה הזו... אבל ב"עקורה" הגישה הנשית להתמודדות עם הרוע מתאימה לסטריאוטיפ הזה: את הרוע הבוקע מן היער לא ניתן להשמיד. המלחמה בו גובה עוד ועוד קרבנות, במשך דורות, ופתרון אינו נראה באופק. הבנה למקורותיו של הרוע, לטראומה העומדת בבסיסו תוביל לאמפתיה, להכלה ולבסוף לתיקון, עד שהרוע יתפוגג מאליו. את זה, רק אגניישקה משכילה להבין, ורק היא תצליח לעצור את המלחמה בין היער לתושבי המחוז ולהשיב את השלווה לאזור.
אמרתי שאני נוטה לפקפק ברעיון? כן, אבל כשהגעתי לסוף הספר לא יכולתי שלא להיזכר בסיפור ידוע המופיע בגמרא, המהדהד רעיון דומה שגם הוא מגיע דווקא ממקור נשי: לרבי מאיר היו שכנים בריונים שהיו נטפלים אליו. רבי מאיר התפלל ששכניו ימותו, עד שאמרה לו ברוריה אשתו שבספר תהילים נכתב: "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ" חטאים - ולא חוטאים. כלומר במקום להתפלל שימותו השכנים, יש להתפלל שיחזרו בתשובה. רבי מאיר אכן שינה את תפילתו ואותם בריונים חזרו בתשובה.
המממ... בטוח שאנחנו עדיין בביקורת על עקורה של נעמי נוביק?
כן כן. 
זה בדיוק מה שאני אוהבת בספרים שלה, ששואבים את הקורא לעולמות מופלאים אבל יש בהם רבדים עמוקים יותר שמעוררים את הקורא לחשוב על הרעיונות שהם מהדהדים.
האם זוהי כתיבה נשית? למרות שהיא דווקא לינארית, אחידה ולא שוברת שום כללים?
מה אכפת לי. העיקר שהיא נהדרת. 
אם רק נשים שכותבות כ"כ טוב היו שולטות בעולם...

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על עקורה