![פרנקנשטיין [מהדורת 2005]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers0/1631.jpg)
מהו מחירה של הבדידות? האם האדם הוא רע מנעוריו או שגורמים חיצוניים מובילים אותו למעשיו הנפשעים?
האם האדם המשחק את תפקידו של אלוהים סופו להכלות במו ידיו של הנברא?
מהו ההבדל בין הבורא לנברא ומה מתחולל כאשר שניהם מתחלפים?
מהו כוחו של המדע? האם המדע זוקף ראשו יותר מדי? האם נבירה מתמדת בחקר האמת והרצון לשפר את איכות החיים תהיה בעוכרנו? האם ישנם דברים שהשתיקה, למעשה, יפה להם?
לפני שנים, כאשר עוד עסקתי בעניין רב בעולם האנימציה היפני, צפיתי בסדרה מעניינת מאוד שלדמות הראשית ניתנה מחברת שבה יכלה לקבוע את מותן של הבריות ואת הדרך בה יסיימו את חייהן.
בתחילה כוונותיה היו טובות. להרוג פושעים בכדי לדלל את הסבל בעולם אך כמו בכל פעם שהאדם לוקח את החוק לידיו, גם כאן המחיר היה קשה מנשוא והכוח שניתן לידיו של האדם הקטן סימא אותו והובילו, בצעדים בטוחים ומהירים אל התפנית המרה.
פרנקנשטיין מתאר נושא דומה. הוא עוסק בבחור צעיר שהשאפתנות ואהבת הידע הן כל עולמו. הרצון להצליח, לעשות טוב בעולם מעקצצות בקצה אצבעותיו וגורמות לו לנסות ליצור חיים. יצירת חיים שתשתבש ותגרום רק לחורבן והרס, לכאוס עצום במימדיו.
הוא יוצר יצור דמוי אדם מחלקי גופות. מסנוור מהצלחתו, הוא ניגש לישורת האחרונה והתובענית מכול- הפחת חיים. מיותר לציין שהוא מצליח במשימתו מעל לכל המצופה וכאשר היצור הדוחה במימדיו ובעיקר בצורתו פוקח את עיניו ונועץ בו את מבטו, המדען הצעיר נס על נפשו וההכרה בדבר המעשה המחליא שביצע מהדהדת בראשו.
מכאן מתחילה מסכת ייסורים שלופתת את שניהם ומובילה לאחרית טרגית ביותר. היצור נטול השם, שכל כוונותיו טובות בתחילה, שנברא לעשיית טוב ולמען הצדק, מגלה פעם אחר פעם שהמציאות שונה: בני האדם סולדים מפניו סלידה עזה ואינם מוכנים לקבלו אל חיקם רק בגלל חיצוניותו הדוחה.
המדען הצעיר, פרקנשטיין, עד ליצור המחריד שהקים לתחייה שאינו נס מחלומות הביעותים ושכל צל ושבירת ענף מעידות ומהדהדות על קיומו. מעתה והלאה הוא נעשה לאדם אחר, אדם רדוף אשמה, אכול ייסורים ורחמים עצמיים. כל רצונו שהגולם אשר יצר יתפוגג כלעומת שבא אך כאשר זה לא מגיע, בקשתו האחת והיחידה אינה מתמלאת, הגבול בין השפיות לטירוף דק הוא.
ככל שהדפים עוברים אנו מתוודעים אל משחק חתול ועכבר שמנהלים השניים- הצייד והניצוד. משחק שנפרס על פני שנים וגובה מחיר יקר משני הצדדים. גובה מחיר יקר שנגבה בעל כורחם של הצדדים וגורם לנו להרהר רבות על טיבו של האדם והאם הוא היה הרשע האמיתי בסיפור או שמא היצור שברא? זו שאלה מסובכת מכיוון שאני אישית חשתי הזדהות ורחמים על שניהם.
חששו של פרנקנשטיין היה חשש אנושי והמניעים שהניעוהו לסלוד מהיצור היו סך הכול הגיוניים ואנושיים. אולם, גם מניעיו של היצור היו הגיוניים למדי ולימדו על הסבל העמוק שהיה נתון בו וכל זעמו הסתכם בבדידות רבה. דימיתי אותו לילד צעיר שסרח, ילד אבוד שכל חפצו שיכוונו אותו ויושיעו אותו מהדרך הקלוקלת בה בחר.
דבר זה גרם לי לתהות האם אף אחד מן הצדדים לא אשם ואלה פשוט הנסיבות ודרך הטבע שהובילו את הדברים כפי שהם.
מלבד סיפור העלילה המרכזי, איגדו בספר זה מספר הקדמות ששופכות אור ומחזקות את רשמיי מן הסיפור. מתברר שסיפור חייה של הסופרת, מרי שלי, היה סיפור מריר ועגום. אמה מתה בדמי ימיה בלידתה, היא נישאה למשורר פרסי שלי שהיה נשוי לאישה וזו, לאחר חרושת שמועות בדבר בגדנותו של הבעל, אודות הרומן שפצח בו פרסי שלי עם מרי, נקטה עמדה נחרצת והתאבדה. אחותה למחצה אף היא התאבדה וכמובן מרבית ילדיה מתו בינקותם. למעשה, רק ילד אחד ויחיד ניצל והגיע לבגרות.
מגיל צעיר ידעה מהמורות וצער וכל זאת התנקז אל תוך סיפורה. מות יקיריו של פרנקנשטיין משול למתיה שלה. האווירה הקודרנית של הספר משקפת את האווירה בה חיה, אווירה חנוקה ודוחקת. העיסוק האובססיבי באימהות אף הוא לא נפקד ומשתקף יפה מאוד ביחסי היצור ובוראו. ניכורו של פרקנשטיין את היצור דומה מאוד לניכור הורי של הורה את ילדיו.
היצור, כל רצונו להיות נאהב על ידי הבריות ובעיקר על ידי אביו וכאשר אינו מקבל זאת הוא זורע פחד והרס. כאילו מוצאו האחרון הוא לגלם את דמות הרשע מכיוון שלדמות הטובה הכניסה לנעליו לא צלחה.
במהלך הקריאה התחזקה בי הדעה שכל אדם הרוצה להיות הורה מחויב לחשוב עשרות פעמים על רצון זה ורק אם הוא חזק עשרת מונים מכל מחשבה אחרת, מפעם בו וזורם בעורקיו כדמו, רק אז להגשים את התשוקה הכמוסה.סיפורים רבים צצים פה ושם על הורים שמסרו את ילדיהם ומי יודע מה יעלה בגורלם של אותם ילדים כתוצאה מהמסירה..תחושה שאביך או אימך מולידך לא רוצים בך...שנולדת בטעות ואינך רצוי... שהם מתחרטים שהביאוך אל העולם...
זו לבטח תחושה קשה שמהווה תולדה של המעשים לאחר מכן.
ספר מעורר מחשבה המהול ביופי פיוטי ועצבות רבה. דמותה של הסופרת מבצבצת מבין הדפים, ממש ניתן לשמוע את הד קולה ולחוש את התלאות שעברה על בשרה. ספר עם מסר על טיבה של האנושות ואיכויותיו של המדע, המדע שיביכולותו להיטיב ולרומם אך גם להרע ולהפיל.
על יצירת חיים והשלכותיהם, על הריון ולידה, על דיכאון לידה. על סלידה מן הילד שאמור להיות מושא גאוותך. ספר קטן עם משמעות גדולה שרלוונטית לחיינו גם כיום, לאחר כמאתיים שנה ויותר מצאתו.
עם זאת, מה שיפה בספרים, כמו בשירים, כל ספר נתון לפרשנות קוראיו. כל פרשנות יוצרת עולם ומלואו וכל הסתכלות היא רבגונית ומיוחדת.
קלאסיקה מרהיבה ביופי תיאוריה ומשמעותיה הרבים.
"בלילה קודר בחודש נובמבר הצלחתי סוף-סוף להשלים את מלאכתי. בחרדה עזה עד כאב אספתי את מכשירי החיים אשר סביבי, כדי להצית ניצוץ קיום בדבר הדומם שנח לרגליי. השעה הייתה אחת בבוקר, הגשם נקש בעצב על הזגוגיות והנר כבה כמעט, כאשר לפתע, באור הדועך, ראיתי את עינו הצהובה והעמומה של היצור נפקחת. הוא נשם בכבדות ועווית חלפה באיבריו.
איך אוכל להסביר את תחושותי לזוועה הזאת, איך אוכל לתאר את הדבר המחריד הזה שעמלתי ליצור בייסורים אינסופיים?"
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
