מהו מחירה של הבדידות? האם האדם הוא רע מנעוריו או שגורמים חיצוניים מובילים אותו למעשיו הנפשעים?
האם האדם המשחק את תפקידו של אלוהים סופו להכלות במו ידיו של הנברא?
מהו ההבדל בין הבורא לנברא ומה מתחולל כאשר שניהם מתחלפים?
מהו כוחו של המדע? האם המדע זוקף ראשו יותר מדי? האם נבירה מתמדת בחקר האמת והרצון לשפר את איכות החיים תהיה בעוכרנו? האם ישנם דברים שהשתיקה, למעשה, יפה להם?

לפני שנים, כאשר עוד עס

הבוקר סיפרה לי אמי שכאשר ביקשה לקרוא לנכדתה/אחייניתי ספר על דיאן פוסי, הזואולוגית הידועה שחקרה את חיי הגורילות באפריקה, סירבה בת התשע להאזין לסיפור בטענה שהיא ש ו נ א ת גורילות, וקופים בכלל. אמי התפלאה מאוד לשמע ההצהרה הזו, מכיוון שהילדה חובבת מושבעת של בעלי חיים, ובחצר ביתה גדלים טווסים, ברווזים ותרנגולות, וכן כלב וחתולה אהובים ומפונקים. כאשר התעניינה לדעת מדוע-זה סולדת נכדתה מקופים דווקא, הסבי

את הספר הדקיק הזה, 4 סיפורים קצרים, התחלתי לקרוא לפני כמעט חודשיים. קראתי את שלושת הסיפורים הראשונים תוך יום ואז החיים נתקעו בדרך ביני לבין הסיפור הרביעי, עד לפני כמה ימים.. ועכשיו ריעננתי את זכרוני בעלעול בסיפורים האחרים לפני כתיבת הביקורת הזו.
רוצה להגיד; הרשמים שתקראו כאן הם לא הכי רעננים ואידאליים, so with that in mind, דעותיי על הסיפורים:

הסיפור הראשון, "גלגול", הוא כנראה הכי פחות אהוב על

ביקורת על הספר פרנקנשטיין מאת <mark>מרי שלי</mark>
את הספר הזה, לדעתי, צריך לאפשר ללמד לבגרות בתיכונים. יש בו, באמת ובתמים, כל מה שאפשר לרצות מספר.

אתחיל מהסוף: פרנקנשטיין זה הספר האהוב עליי.
ועכשיו באובייקטיביות: הוא פשוט ספר גאוני. המחשבה על כך ש<mark>מרי שלי</mark> כתבה אותו בגיל כל כך צעיר - שמונה עשרה! - והוא יצא לאור כשהיא (רק) בת עשרים-ואחת: אני נדהמת ומתרגשת לשמוע את סיפור הבריאה של הספר הזה כל פעם מחדש.

לפני מספר שנים הקשבתי לשדרנית בגלגלץ. היא נתנה פתיחון לפני שהשמיעה את השיר של להקת טיפקס עם שרית חדד (בימים של לפני הפרסום, המופעים המיותרים וכל השואו שהרס אותה, לדעתי) 'למה הלכת ממנו'; בפתיחון היא סיפרה שלמרות שלחן השיר הוא שמח, צריך להקשיב למילים ולא לשמוע; כמקשיבים למילים מבינים שבעצם מדובר בשיר עצוב עם מסר על בחורה מעיירה שכולם מצפים שהיא תתחתן ותוליד ילדים עם בן זוג ילדות אבל היא חנוקה, היא ר

<mark>מרי שלי</mark> עשתה משהו גאוני - היא לקחה מפלצת גרוטסקית ומבחילה ונתנה לה רגשות אנושיים. אין לי הרבה מה להוסיף על יצירת המופת הזאת חוץ מאשר שאני ממליצה לכולם לקרוא אותה. היא גרמה לי להזיל דמעה בכמה וכמה מקומות.

עם פרנקנשטיין המפלצת יכול להזדהות כל מי שנשבר לו הלב או חווה בחייו אכזבה מבני אדם מכל סיבה שהיא, שזה כמעט כולנו.

הרבה אנשים משווים את הספר הזה לדרקולה ולמרות ששניהם מצויינים בדרכם שלהם, פרנ

רומן גותי, מורבידי ביותר, כשצינת המוות אופפת אותו.
לא משהו שאפשר להמליץ לכל אחד, רק לאלה שאוהבים את הקלאסיקות, וכאלה שלא מפחדים לקרוא ספרים על מוות.
ובכל זאת המוות כנראה מסמל משהו.

חייה של <mark>מרי שלי</mark> היו רדופי זוועות. משם בא הרעיון לכתוב ספר, פרנקנשטיין המפלץ, הוא כנראה סמל לכל הרעות שרדפו אותה בחייה, המוות פשוט מסמל את הקץ, אבל לא של הרע בחייה, אלה קץ של כל דבר טוב ותם. ומשם, מתוך הקשה, הרע, הע

פרנקנשטיין הוא ספר קלאסי שחשוב לקרוא אותו, כיוון שהוא אחת מאבני הדרך של הספרות העולמית.
מדהים שהכותבת הייתה בת 18 בלבד כאשר כתבה את הספר, וזה היה בכלל כחלק ממשחק/תחרות שהיא עשתה עם חבריה.
הספר עצמו מרתק במיוחד. לא יכולתי להניח אותו מהיד.
ומרתק לא פחות הוא סיפור חייה של הסופרת, שמובא בצורה יוצאת דופן ומרשימה בגרסה הזו.