ביקורת ספרותית על אבדות - רומן גנוז מאת לאה גולדברג
ספר טוב

---

ברלין, 1932. בסיר גועש ורועש זה של ארבעה מיליוני בני אדם מזמן הגורל את פגישתם של שניים. זרים ומוגנים מחשכת הלילה אך ורק על-ידי קירותיו המתכתיים של קרון החשמלית, יושבים גבר ואשה. יהודי וגויה. גרוש כבן 35, ועלמה בראשית שנות העשרים לחייה. ולמרות ההבדלים הניכרים, לא חסר להם מן המשותף: גם הוא גם היא נמנים על קורבנות חרב הבדידות. אין הם נוסעים לשום מקום, אלא תרים אחר מפלט מרגשות האהבה הנכזבת. שניהם מוצאים עצמם אבודים בלילו הראשון של אביב באותה מפלצת אורבנית עצמה, וכל אחד מהם מחליט לספר לאותו אדם זר שנקלע לקרבם את קורותיהם, לשתף אותו בכל צרותיהם ולעולם, לעולם לא לפגוש בו שוב. וכי יש לך תרופה טובה יותר נגד הבדידות מאשר לתת לאדם זר חלק באימת מחשכיך, ולפרוק על כתפו את כובד עולך מעליך, אם לנקוט בלשון המחברת?
אלא שאין השניים יודעים כי לא נסתיים מספר הפגישות שהגורל קבע לשניים.

יהודה אלחנן קְרון הוא תושב פלשתינה-א"י, שיצא עם אשתו, לילי, לשנת שבתון בברלין על-מנת להשלים את מחקרו על יחסי הגומלין בין האיסלאם, הקבלה, השבתאות והחסידות. אך זמן קצר לאחר שבתו בעיר הוא מאבד את לילי לטובת גבר אחר, ועובדה זו משבשת את כל תוכניותיו.
אנטוניה דיטרלה היא אדמונית יפהפיה שנולדה וגדלה בהרי ההרץ שבמרכז גרמניה, וכעת לומדת ארכיאולוגיה ותולדות אמנות האיסלאם.
ומכיוון שהשניים הם יוצאי ובאי החוג למזרחנות באוניברסיטת ברלין, אין לתמוה שבהרצאה שנערכה ביום למחרת נועדו השניים שוב. ומרגע שלא יכלו להפסיק לתור אחד אחר השנייה בעיניים בתוך קהל המאזינים, הבינו: זאת אהבה.

אך איזה סיכוי יש לאהבה בין יהודי לגרמניה בברלין של 1932, שאנשי החולצות החומות שוטפים את רחובותיה, וכשעליית הנאצים לשלטון ממתינה מעבר לפינה, כאותה חיית טרף הנכונה להתנפל על זוגות אוהבים בדרכים עקלקלות?

לאה גולדברג למדה בגרמניה ואף זכתה לתואר דוקטור ב1933 - בהיותה בת 22 בלבד, וכשהמטורף המשופם כבר עלה לשלטון. עוד באותה השנה עזבה את גרמניה וכעבור שנתיים עלתה לישראל.
רומן גנוז זה משרטט את הדילמה שבפניה ניצבו יהודי אשכנז: מה לעשות עם המתנה הזו שקיבלו, יהדותם? מגוון הדמויות בספר מייצג את כל התשובות האפשרויות להתחבטות זו: היענק'לים והחיימק'ים מסולסלי הפיאות מהרובע היהודי - יהדותם מתנוססת עליהם בראש חוצות, שמשון ובלה ברסון שומרים על מצוות ובה בעת אינם מוותרים על התערות מסוימת בחברה, גיבור הספר הפנה עורף לגלות ולמולדת הגשמית על-מנת לעלות למולדת הרוחנית, נינה, אחותו, פנתה לקומוניזם ועברה לבריה"מ באמונה שממנה תבוא הישועה, השחקנית אלבינה טוענת שאינה יהודיה וניסתה לשווא להיטמע בבוהמה ופרופ' איוואץ יולייביץ' "השתמד".

גולדברג, שראתה את תהליך הנאציפיקציה מקרוב, מתארת מציאות שבה לא משנה באיזו דרך יבחר היהודי, ה"מתנה" שלו יותר אינה מחליקה בגרונם של חלקים הולכים ונרחבים בחברה הגרמנית, גם כאלה שנדמו הגונים קודם. ולא משנה כמה יישבו היהודים בקסמיה של אשכנז וכמה ירצו להיות חלק אינטגרלי ממנה, הם יידחו, וממש כמו באחד משיריה המופלאים של גולדברג על אהבה נכזבת, הסיפור מציג התדפקות על איזו דלת שלעולם לא תיפתח.

המחברת, כאמור, עשתה בשכל ועלתה בגפה לארץ בזמן, וברומן זה, שבאופן מפתיע נכתב לפני השואה (ככל הנראה בשנים 1937-1938) ושמו "אבדות", היא מתריעה מפני אובדן צלם האנוש של גרמניה, ואובדנה הממשמש ובא של הקהילה היהודית. באמצעות הרומן היא קוראת לכל היהודים האבודים לחזור הביתה ולעלות לישראל.

יש משהו מאוד משוחרר באופן שבו לאה גולדברג כותבת ומביעה את עצמה, והספר בהחלט מכיל בתוכו פנינים ספרותיות שהשאירו אותי מרותק אליו, ולכן על אף שהיצירה איננה כליל השלמות, כן הייתי ממליץ לכם לקרוא את הספר. גולדברג לקחה על עצמה משימה לא פשוטה: לחבר רומן היסטורי-חברתי והיא כבת 26, ובהתחשב בגילה הצעיר בעת הכתיבה, היא עמדה יפה במשימה זו.

» ביקורות נוספות של ילד זיגזג
» ביקורות נוספות על אבדות - רומן גנוז