ביקורת ספרותית על אבדות - רומן גנוז מאת לאה גולדברג
ספר טוב

---

אז מסתבר שללאה גולדברג יש גם רומן.

(שהיא מן הסתם בחרה לגנוז ולא להוציא לאור, מה שקצת צ''ע המעשה של כן להוציא אותו לאור, אבל הרווח הוא ברור, ובנתיים ברי ושמא- ברי עדיף)

והרומן הזה ממש נחמד.
נחמד כזה שלא מסעיר, לא מפוצץ, ולפעמים העלילה כלל לא עניינה אותי.
הדבר שעניין אותי וגרם לי להנות, זה שבכל זאת, מדובר בלאה גולדברג. וניכר מאוד שאת הספר הזה כתבה משוררת.
הכל יפה ונעים, והמחשבות וההתנהגויות מאוד מזכירות את העולם של השירים, ואת האווירה המהממת שבולטת מכל דו שיח.
תחושה כזאת חשתי גם מקצת ספריו של פוגל, שגם אצלו שמתי לב שהרוב שאהבו בכלל הצביעו על השפה והסגנון.

הספר מתמקד בעיקר באלחנן קרון, אחרי שעלה מרוסיה לישראל, ומישראל נשלח לגרמניה לסיים איזו מטלה, כשתוך כדי הוא מנסה לכתוב ספר שירים משלו. שאר העלילה מתמקדת בשוטטויות ובאנשים שהוא חובר אליהם, פרופסורים ודוקטורים, ועוד כמה וכמה נשים, שכביכול מערבבות לו מחדש את עצם תפקיד שהותו בגרמניה.

התקופה בה הכל מסופר היא עוד לפני עליית השלטון הנאצי, ככה שגם קצת פוליטיקה ומתח לא זרים, עד לסיום הספר ששם כבר מתבצעת שריפת הרייכסטאג.

בסוף הספר מובאת אחרית דבר רצינית וארוכה, שלא היה לי את העניין לקרוא בה, ויש שם גם מין השוואה בין הרומן הזה לחיים האישיים של לאה גולדברג.

אז אם אסכם לעצמי, התחושה שליוותה אותי לאורך כל הספר, היא כמו תחושת המסתורין וההבנה שנגרמת לי מקריאת שירה. יש המון היבטים יפים, אבל לפעמים העלילה יכולה להרגיש לא מרגשת במיוחד, וחסרת כל טעם דומיננטי.

» ביקורות נוספות של oziko
» ביקורות נוספות על אבדות - רומן גנוז