הביקורת נכתבה ביום שלישי, 6 באוקטובר, 2020
ע"י ישי
ע"י ישי
התאהבתי בשריל סטרייד; כמעט פגשתי אותה בארה"ב לפני 25 שנה, אבל רק כמעט. כשהיא חיה את העתיד אני חוויתי את ההווה ושלוש שנים הפרידו ביננו על מנת שנפגש, נתאהב ונחייה לנצח.
בפועל נפגשנו רק עכשיו באופן חד צדדי לחלוטין, מפגש סוער שארך קצת פחות משבוע ובמהלכו אני תרתי וחקרתי כל קפל ונפתול ששריל תיארה ב – WILD 'מסע רגלי לגילוי עצמי', צעדתי עמה במרעולים ובשבילים של שביל הרכס הפסיפי במסע לגילוי עצמי והעלייה מתחתית ביב השופכין אליה צנחה ללא חבל מאבטח...
עצור! נתחיל מההתחלה ונעשה קצת סדר בפרטים הקטנים: שריל, בחורה אמריקאית בשנות העשרים לחייה שחייה היו על הקרשים מחליטה ברגע ספונטני ומתוכנן לצאת למסע לאורך שביל חוצה ארה"ב לאורך 1700 ק"מ – לצורה ההשוואה אורכו של שביל ישראל הוא 1000 ק"מ למעט מספר מקטעים לא קלים ומבודדים השביל די נושק לציוויליזציה. לעומתו, בשביל הרכס אתה בעיקר מתמודד לבד עם איתני הטבע והממשק עם הציוויליזציה הוא לעיתים רחוקות.
שריל יוצאת לטיול כשהיא עושה, כמעט, את כל הטעויות האפשריות: התיק שלה גדול מידי וכבד מידי, היא סוחבת הרבה ציוד עודף ובעיקר שריל יוצאת לטיול לא מוכנה גופנית אבל לבחורה הזאת יש מאגר מוטיבציה עצום! לבחורה הזאת יש ביציות של פרה! לבחורה הזאת יש אמירה מאד בולטת לאורך כל המסלול והיא: אני כאן כדאי להישאר ולסיים את המסע עד הסוף!
אני התאהבתי בשריל, קראתי אותה ללא הפסקה ובכל רגע פנוי הסנפתי אותה כמו נרקומן ורציתי לנשום אותה בחלומות.
כשהיא סיפרה על המכות נפשיות שהיא ספגה בחיים רציתי לעטוף אותה ולחבק אותה כמו מלאך שומר עם כנפיים ולהגיד לה שהכול יסתדר ומחר יום חדש. כשהיא התחילה להשתולל ולבגוד בבעלה רציתי לעצום עיניים, כמו ילד קטן, ולדלג כי הבגידה הייתה לא רק בבעלה, הבגידה הייתה גם בי כקורא.
כשהיא קיללה ובכתה וכאבה לאורך כל המסלול כי היא יצאה לא מוכנה וחשבה שהכול יסתדר ויהיה בסדר הזדהיתי אתה ורציתי להגיד לה שגם אני מכיר, קצת, את התחושה לצאת לא מוכן לטיולים ואתגרים ולהבין באיזה שהוא שלב שקצת הסתבכת.
“I know it’s hell, I know it’s helpless
But it feels like heaven is waiting for us
I know it’s hard, to feel so heartless
(But I know that heaven is waiting for us” (LIV – HEAVEN
כששריל יצאה למסעה הארוך בשנת 1995, אני קראתי במוסף סוף שבוע של מעריב (ואולי זה היה ידיעות אחרונות?) כתבה על שביל חצי פיראטי שרק המטיילים אמיתים עושים אותו בארץ; קוראים לו 'שביל ישראל'... בכתבה בעיתון, על פני עמוד אחד, היה תיאור דרך מעורפל ומפה מצוירת (?!) ועל סמך זה החלטתי שאני עושה את שביל ישראל..
בתמימותי האמנתי שאצליח לעשות את השביל בשבועיים!! (בשלב הראשוני של השביל הוא היה 800 קילומטר) וחשבתי שאסתדר. ארגנתי את התיק הצבאי שלי תוצרת חגור, גריקן 5 ליטר, נעלי הייטק (כבר אז הפנמתי שעם נעלי פלדיום לא אגיע רחוק) ויאללה לדרך – הייתה לי 'רגילה' ארוכה מהצבא.
בתום 5 ימי הליכה מאד מאומצים מגשר הצינורות, ליד קיבוץ דן, הגעתי להר תבור ואז הבנתי שאני ממש לא ערוך לשביל ישראל ובזה הסתיים, דאז, הרומן שלי עם השביל...
בניגוד אלי, שהייתה לי הפריבילגיה לעצור ולחתוך מהמסלול חזרה לחיים שלי, שריל מחליטה לא לוותר ולהמשיך והיא ממשיכה ובדרך פוגשת מטיילים ומטיילות שכבר יודעים עליה ושמה הולך לפניה, אבל אנחנו משיקים שריל ואני.
למרות שהיא יכלה לחבור למטיילים אחרים ולהקל על עצמה נפשית היא בוחרת במודע להמשיך לבד, בקצב שלה עם המחשבות שלה, כמוני; אף פעם לא חשתי את הצורך בצעירותי לטייל עם מטיילים אחרים ובפרט ישראלים. תמיד הרגשתי שלטייל עם ישראלים זה כמו בטיול חקירות, המשך ישיר לשירות הצבאי: איפה שרתת? היית בשטחים? היית בלבנון? אתה מכיר את ההוא? אתה מכיר את ההיא? וכל הזמן סיפורי 'גבורה' כאילו צריכים להוכיח משהו לעצמנו ולכל העולם החל מהצבא וכלה בסמים שעשנו בכל מיני גסטהאוסים זולים. תמיד בחרתי לטייל לבד, במחשבות שלי, בקצב שלי. מידי פעם נהניתי לחבור למטייל או מטיילת זרים, לחוות את ביחד של יומיים ואולי שבוע ואז להמשיך בדרכי. ללא מחויבות וללא אחראיות.
כיום נרגעתי, איני נוטה לקחת סיכונים מיותרים בטיולים הרגליים שאני עורך. אני נהנה לטייל עם ילדי וגם עם אחרים ואני מביט הרבה מהצד על 'השביליסטים' של שביל ישראל. בעבר פגשתי אותם הרבה במרכז וכיום אני פוגש אותם הרבה בדרום, גם כאיש מקצוע וגם כמחלץ והמציאות שונה:
הם פחות מוחצנים, יותר מתוכננים, הכול מדוקדק, לא נוטלים סיכונים מיותרים. אני רואה בעיקר אותן , את השביליסטיות המדהימות, מטיילות לבד ואולי עם עוד חבר וחברה אבל הן נחושות, הן מובילות, הן בעלות ביטחון עצמי והן יודעות מה הן רוצות. הן לא צריכות ולא חייבות להוכיח דבר לאף אחד כי מזמן הן כבשו את העולם.
הספר מרתק, נעשה בעקבותיו סרט בכיכובה של ריס וית'רספון שטרם ראיתי, אבל אראה בוודאות.
https://www.youtube.com/watch?v=EeHJ1hqnZ_8
לחייך שריל סטרייד, פעם הבאה כשאת יוצאת למשהו כזה תקראי לי ואני אהיה לצדך כל הדרך. לא אדבר, לא אתן עצות, רק אהיה שם לצדך מלכת הפק"ט ואקשיב.
24 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
רץ
(לפני 5 שנים)
יופי של סקירה, אני זוכר כתלמיד בבית ברל בשנות ה-70 המאוחרות, החברים שלי במגמת לימודי ארץ ישראל דיברו על החזון הגדול של אורי דביר - שביל ישראל.
לפני כשנה, הלכנו עם חברים בחלק הצפוני של השביל, מולנו הלכה לבד אישה בשנות השבעים לחייה, בלט שהיא באה מאירופה, והיא צעדה בשיא החום לבד. ואז חשבתי על אורי שלבטח היה גאה בעובדה, שיש אנשים מאירופה הרחוקה שבאים לממש את חלומם, לצעוד בשביל ישראל הנפגש עם החזון שלו.
|
|
|
ישי
(לפני 5 שנים)
בשמחה חני ועם נוסיף גם את ניו זילנד לאירוע אז בכלל תהיה סיבה למסיבה.
|
|
|
חני
(לפני 5 שנים)
טוב נו זוכרת ביפו חנות נעליים הכל מעור עדיין שם.
כל המטיילים קנו שם נעלי טיולים
עם שרוך אדום. אז קנגרו קלואי לא פגשתי אך פוסום במלבורן כמעט גנב לי את התיק באיזה פארק. ו..ב "שלושת האחיות" קרו דברים מעניינים בדרך... אבל על אוסטריליה אנחנו בוודאי יכולים לדבר שעות וימים. |
|
|
ישי
(לפני 5 שנים)
האמיני לי חני שכלל אינני מזלזל בפלדיום. צעדתי לא מעט עם נעלי פלדיום בחיי ועשיתי עמם דברים ביזריים למשל לרוץ מידי בוקר 5 קילומטר ביערות אוסטרליה במשך חודש וחצי (עם פלדיום כמובן) וזה על מנת להוציא נקבת קנגרו בשם קלואי לאימון בוקר...
ואף על פי כן זאת לא הנעל האידאלית ללכת עמה טרקים ארוכים. |
|
|
חני
(לפני 5 שנים)
אי אפשר לזלזל בפלדיום. וכן הילדים של היום
מזמן כבשו את העולם
אבל זה רק כי אנחנו כיוונו אותם כמו שצריך. מרתק כתמיד כתבת. אני חושבת שלא משנה איזה מסע אתה עובר גם אם יש חבר ליד את המסע עוברים לבד. |
|
|
בת-יה
(לפני 5 שנים)
צפיתי בסרט - עשוי טוב, אבל לא קראתי את הספר כך שאין לי למה להשוות.
|
|
|
זאבי קציר
(לפני 5 שנים)
תודה לך על הסקירה המעניינת
|
|
|
עמיחי
(לפני 5 שנים)
מרתק. תודה רבה.
|
|
|
Hill
(לפני 5 שנים)
וואו, ביקורת קולחת, מצוינת.
עוררת לי את המחשבה ויש לי מלא שאלות לשריל, על שריל, אליך ועליך. |
24 הקוראים שאהבו את הביקורת
