“באחד מזיכרונות הילדות שאני אוחז בהם התבוננתי בארון הספרים בבית הורי וזיהיתי ספר שהכריכה הקשיחה שלו תפסה את תשומת לבי; צבעי אדמה ושמים ושתי דמויות לבנות חסרות פנים רצות ומצביעות לכיוון הקרקע. אני זוכר שאחת משתי הדמויות תפסה את תשומת לבי בכובע הברט שחבשה וקראתי את שם הספר 'שביל קליפות התפוזים' מאת נחום גוטמן וזה היה עבורי, ילד קטן בבית הורי, המפגש הראשון שלי עם ספר מספריו של נחום גוטמן. במקביל לצמיחתי גדלה ההיכרות שלי עם ספריו וחותמו האומנותי של גוטמן: איורים לספרי ילדים של ביאליק, ספרי ילדים של גוטמן: כשגרתי ועבדתי במרכז הייתי נוסע לאורך הירקון, מחפש את ביצות פתח תקווה וחורשת האקליפטוסים ובתל אבי נסעתי ברחוב הרצל הלוך ושוב וחיפשתי שרידים שמעולם לא יכולתי למצוא לבניין גימנסיה הרצליה.
לאחר שנים שהקשר הספרותי ביני לבין גוטמן התרופף הגיע למקום מגורי בקיבוץ דרומי מאיר שלו והרצאתו הנוכחית עסקה בגוטמן ובחלק מספריו. ההרצאה הציתה בי מחדש זיקה לקרוא מחדש את ספריו של גוטמן ובצירוף מקרים בעת ששהיתי בספריה וחיפשתי אחר ספר מסוים של אהוד בן עזר 'פגשתי' מחדש את הספר בין חולות וכחול שמים' שעל כריכתו חבוקים יחדיו נחום גוטמן ואהוד בן עזר...
גוטמן ובן עזר? קימטתי את חריצי החשיבה במצחי, מה הקשר? קראתי בעודי ילד את הספר הנ"ל ולא זכרתי קשר כזה בין שני סופרים שאני מוקיר וקראתי הרבה מספריהם.
'בין חולות..' בצד היותו ספר ילדים ככל ספריו של גוטמן הוא מסמך לתולדות א"י בשלושים שנה הראשונות של המאה העשרים. אמנם הוא ספר אוטביוגרפי של גוטמן הכתוב בצורה מליצית וחברותית לעיניהם של ילדים אבל בד ובד הוא כולל מידע היסטורי, גיאולוגי, גיאוגרפי, מגדרי ותרבותי לתולדות אחוזת בית היא תל אביב בתחילת ימיה ובית ספר בצלאל לאומנות בהובלתו של בוריץ ש"ץ. המחנה המשותף הוא גוטמן הילד שעולה עם משפחתו לא"י לאחר פרעות קישינב (גוטמן מתאר אירוע פוסט טראומתי של ביאליק שנסע לסקר את הפרעות עם אביו של גוטמן בן ציון), מתיישב באחוזת בית ובשלב מתקדם עובר לבצלאל, מגורש מתל אביב, מתגייס לגדוד העברי בצבא הבריטי וחוזר לא"י בחיל הכיבוש הבריטי.
חשתי כאילו אני למד בחוג לתולדות א"י באונ' בר אילן, סופג את כל המידע והתחומים האפשריים שגוטמן סיפק וכדאי לסגור פינה של אי הבנות נוכח המילה הכתובה אז הוא גם סיפק ציורים ואיורים 'גוטמניים' טיפוסיים.
גוטמן נותן במה גדולה לאישים שיהפכו לאבן יסוד בתרבות העברית ועם התחכך לאורך שנות ילדותו וגדילתו: ביאליק, כמובן ושי עגנון שהיה מזכירו האישי של אביו שנים רבות, ברנר ומאיר דיזינגוף וכמובן בוריס שץ מורו וידידו מימי בצלאל.
קינאתי בערגה בעת שתיאר את ירושלים של לימודיו בבצלאל, כל כך בתולית, כל כך הררית וקוצנית, כל כך ירושלמית כמו שאני זוכר. לו יכולתי לנדוד במכונת זמן, כמו דוקטור הו, הייתי מרחף מעל חבורת 'הבצלאלים' ומנסה לספוג את רוח הקולקטיב או שאולי במחשבה שנייה הייתי בוחר להגיע לטווח שנים מאוחר יותר לתל אביב ולפגוש את גוטמן הבוגר יושב 'בקפה הונגרי' או 'קפה תמר' ולגנוב אתו כוס קפה או שיחה על שביל קליפות התפוזים (שנים תהיתי מי הוא 'הבחור').
נשאר לי פינה אחת לסגור והיא שיוכו של אהוד בן עזר לספר – מסתבר שהספר אמנם הוא אוטוביוגרפיה ציורית של גוטמן אבל לא נכתב על ידו אלא נכתב ע"י בן עזר בסדרה של ראיונות שלו עם גוטמן, בעודו בא בימים, וכל דבריו הם ציטוטים נאמנים למקור. תם ונשלם.”

“לאחרונה הרגשתי צורך להתעמק בז'אנר שכמעט ולא נגעתי בו והוא האוטוביוגרפיות. לכן, מיד לאחר שהתפנה לי זמן, פניתי אל הספרייה הקרובה אל ביתי ובחרתי לי את הספר הזה שכן הכרתי את סגנונו של גוטמן כבר מן הספר "ביאטריצ'יה" המופלא והרגשתי שהספר הזה, המגולל את קורות חייו של גוטמן עצמו לצד קורות חייה של א"י טרם הפיכתה למדינת ישראל, הוא המתאים לי ביותר.
לא עברו שעות רבות וכבר הייתי בעיצומו של הספר. קוראת אותו לאט לאט, מתענגת על כל עמוד ורושמת לי הערות לפי צורכי.

כפי שכבר ציינתי בתחילת דבריי הספר עוסק בקורות חייו של נחום גוטמן הצייר והסופר משחר נעוריו כילד צעיר במולדובה דאז, בתחילת המאה ה-20 הייתה עדיין תחת שלטונה של האימפריה הרוסית, ועד בגרותו כאשר כבר היה עלם צעיר והיה עד להקמתן של מושבות בארץ ישראל ואף הקמתה של תל אביב שעד כה נקראה אחוזת בית.
גוטמן מיטיב לתאר את תחנות חייו והאירועים הרבים שהיה להם חלק מרכזי במהלך חייו, אירועים מכוננים בחיי הישוב היהודי ובהיסטוריה של מדינת ישראל בפרט. הוא מסביר כיצד אביו הסופר בן ציון יחד עם חבריו המורים הקימו בית ספר יהודי-עברי ששיעוריו נלמדים בלשון העברית בתחומי רוסיה. בית ספר זה היה מורכב מארבעה חדרים ששניים מהם הוקצו ללימודי התלמידים ואחד היה מטבחון והאחר היה חדר שינה שבו הצטופפו בני משפחתו של גוטמן.
לא די בכך, הוא מחיה בפנינו את הנפשות הפועלות של הזמנים ההם, את האישים הדומננטיים שהיוו את לב ליבו של החינוך העברי בראשית דרכו בגולה. אישים חשובים כמו ביאליק, המשורר הלאומי שהיה חשוך ילדים ולכן נפשו נקשרה בנפש נחום הילד שהעברית לא הייתה שגורה בפיו בימים ההם. הוא משרטט לנגד עינינו את קווי מתארו ודמותו של ש"י עגנון הסופר הידוע שמתואר כנער צעיר וביישן, נאה,אשר שפתיו חתומות בשתיקה נצחית וכללי הנימוס ברשותו בכל עת, אין הוא שוכח אותם ולו פעם אחת.הם עבורו לחם חוק.
מלבד השניים הללו הוא מאזכר באוטוביוגרפיה הצבעונית שלו דמויות מפתח נוספות בעולם הספרות כמו ברנר, שלום עליכם ואפילו פוליטיקאים לעתיד כמו לוי אשכול ודומיו. לכל הדמויות הללו, ללא יוצא מן הכלל, ישנו קשר עמוק ומעמיק עם גוטמן. כל אחת מהדמויות הללו עיצבה בנפשו של הנער הצעיר פלח אישיות שבלעדיה גוטמן לא היה אותו אדם שמדינת ישראל זכתה להכיר ולהוקיר.
אומנם אוטוביוגרפיה זו עמוסה פרטים, נקודות ציון ואנשים המאכלסים את חייו של גוטמן בנעוריו אך למרות זאת אין לומר בשום פנים ואופן שספר זה הוא משמים, נוקשה או פרטני יתר על המידה. להפך, גוטמן מקפיד לספר את סיפורו בחן ובהומור שגורמים לקורא לרצות ולהמשיך בקריאה עד תום הספר. שום פרט לא נעלם מעל פני הקורא והוא קולט לתוכו את הכול תוך כדי הנאה מרובה מן הכתוב, מן המסופר. הכול משובץ במקומו כאבן חן המלוטשת ביד אומן מן המעלה הראשונה. ובאמת, גוטמן הוא אומן. הוא איננו רק צייר אלא גם סופר, הוא כותב כפי שהוא מצייר. הוא מניח את כל ישותו התוססת הן ברישומיו הצבעוניים והן בכתיבה והתוצאה הסופית מרגשת עד מאוד.תוצר של עמל רב שנים. פסיפס חי של צבעים מפעימים ומלבבים הצובעים את חווית הקריאה במנעד רב-גוני של צבעים זכים, עדינים ומנגד בצבעים עזים, עמוקים, הניגרים ונוטפים מבין דפי הספר הישר אל תוך ידיו של הקורא.

אני חייבת לומר שספר זה גרם לי לאהוב עוד יותר את נחום גוטמן עד כדי כך שהוא רשמית הפך לאחד הסופרים האהובים עלי מכיוון שהוא בקיא בכתיבה, הוא אדם אשר יודע את מלאכתו היטב. יש ברשותו את כל נתוניו של סופר דגול. כל פרק לטעמי היה טבול בצבע חמים ואדמדם של מילים, מילים שנכתבו מדם ליבו של הסופר שגם כאשר תיאר אירועים מקוממים הוא תיאר אותם בסלחנות ובאהבה, אהבה למולדתו השניה- ארץ ישראל.

" על הכוח הרב ועל ההשפעה הגדולה שיש לנוף הסובב בכדי לאחד אנשים לקיבוץ אחד, וכי אהבת הנוף יכולה לעשות אותנו לעם אחד, וכי אנו המציירים אותו, יכולים בתמותינו למלא תפקיד נכבד במשימה זו"”

“כייף של ספר.
אוטוביוגרפיה/ביוגרפיה של נחום גוטמן על חוויותיו בשנים 1900-1930.

מרכז הכובד של הביוגרפיה הוא על התפתחותה של תל-אביב, הסיפורים מתחילים עוד מלפני תקומתה של העיר.
הספר בנוי בסדר כרונולוגי וממספר רב של קטעים קצרים יותר וקצרים פחות.

מעניינים במיוחד הסיפורים על הסופרים והמשוררים שהסתובבו בתל-אביב עוד לפני שקמה, אביו של גוטמן ש.בן-ציון היה העורק
המרכזי של הפעילות הספרותית בתקופה זו וגוטמן זכה לפגוש בביתו את כל אנשי הסיפורת בארץ.
גוטמן מספר על סופרים רבים בניהם עגנון, ברנר, בורלא, ביאליק, אשר ברש, שמעוני, רבינוביץ, ר' בנימין, דוד קמחי, שטיינברג ועוד רבים אחרים. ניתוח קווי האופי שהמחבר מציין על כל אחד מהאישים הוא מרתק. יש לזכור שגוטמן היה בשנות העשרה שלו והרשמים שקיבל הם של נער בגיל העשרה ומרתקים.

חוויותיו בזמן מלחה"ע ה-1 ושרותו בגדודים העיבריים מעניינות ביותר.

אין כמעט שום ספר העוסק בתל-אביב בראשיתה שאיננו מביא ציטוטים מספר זה.

הכתיבה היא פשוטה, עניינית, קולחת וההנאה מובטחת.
מומלץ!”

“נחום גוטמן התאהב כל כולו בחולות הצהובים שהיו פרושים במרחב הפתוח והאין סופי של אז, טרום קומה של תל אביב. בן שבע הוא הגיע לנמל יפו מרוסיה. חלקו הראשון של הספר הוא שיר אהבה לחולות, ולתל אביב הצומחת מהם, והם מוטיב חוזר בספר ובחייו. צהובים מול כחול הים והשמים. הוא התאהב גם בקסמם של ערביי יפו על מנהגיהם, בעלייה התימנית ובסממני המזרח.  בכל מה שהיה ההיפך ממה שהכיר בגלות, באודיסה הקרה. הוא שהה במחיצת סופרים וגדולי הדור - ביאליק, עגנון, אז"ר, ברנר, דיזנגוף הרב קוק ועוד רבים רבים אחרים , שהרי אביו היה הסופר וממייסדי תל אביב - ש. בן ציון.
כשביאליק בא מרוסיה לבקרם בביתם אמר:  "בן ציון, לאן הבאת את ילדיך, מדבר!" האב הנבוך לא ידע מה לענות ורק גוטמן הקטן אמר: "זה לא מדבר. יש ים וחול. הנוף נהדר. גם הצייר לחובסקי צייר אותו". עולי רוסיה המבוגרים עסקו ללא לאות בבניה, בעשיה, בחידוש והטמעת השפה העברית, בהוראה ועוד ועוד, אך בניגוד לילדים, התקשו לחוות ולהתאהב בארץ החדשה והשונה כל כך. והם לא אהבו את החולות... כשקראתי בספר חשתי את כל רחובותיה של תל אביב של היום הופכים לאנשים בשר ודם שהרי הם נקראים על שם דמויות מופת אלו.

הספר ממשיך ומתאר את חייו של גוטמן. מתל אביב הוא ממשיך לבצלאל שבירושלים לשם הובא על ידי בוריס שץ מיסדה. גם תיאורי ירושלים יפים מאד. זו ירושלים של פעם. לאחר מכן תיאור המאורעות שהיו בארץ במלחמת העולם הראשונה, התגייסותו לגדוד העברי, והמשך חייו. וברקע כל הזמן דמויות רבות המהוות אבני יסוד של מדינתנו ביניהם לוי אשכול,  ברל כצנלסון ועוד רבים, שהיו איכשהו שזורות כולן בחייו. הספר קסם לי בעיקר בחלקו הראשון, בספרו על תל אביב ועל ירושלים. הוא היטיב להמחיש את הרגעים ואת התחושות הראשוניות של תל אביב הצומחת בחולות ואת מייסדיה. אני מודה שההמשך פחות זרם לי. 
הסיפור מלווה בציוריו של גוטמן והוא נכתב מפאזל שהרכיב ביחד עם אהוד בן עזר מתוך כתבים זכרונות ראיונות ועוד. 
הייתי שמח לחיות בתקופה של תל אביב בחולות. בעצם, לשמחתי, זכיתי למשהו מעין זה לזמן קצר. אם אני לא טועה זה היה לפני כ15-20 שנה. במרכז תל אביב נערכו אז עבודות תשתית רציניות ורחובות שלמים נסגרו וכבישיהם נחפרו והפכו לחולות ואני התמוגגתי לראות את רחוב אלנבי ללא מכוניות, טובל בחולות ממש כמו בבראשית. אגב, גם לחולות של שדרת רוטשילד אני מתגעגע... והם היו שם בשדרה עד לפני לא כל כך הרבה שנים. היום בתל אביב כבר אין זכר לחולות.
נפלה בחלקנו זכות להתרשם מהתקופה המרתקת של טרום קום המדינה דרך עיניים של סופר וצייר מוכשר, שחווה כילד את תל אביב, ובהמשך את ירושלים ומושבות הארץ והשירות בגדוד העברי, כאשר סביבו, דמויות מרכזיות של מייסדי המדינה. זה לא מובן מאליו.
מי שמעונין יכול להקשיב לאחד השירים היפים ביותר לטעמי בזמר העברי "תנו לנו יד ונלך" ששרה אירית דותן: "תנו לנו יד ונלך, בהרצל בלי כביש ומדרכת עם שיירת גמלים על החול. תנו לנו לו רק ללכת לגימנסיה הרצליה כמו אתמול" כתבתי מזכרוני, מקווה שדייקתי. כתב צביקה זליקוביץ, לחן יעקב הולנדר, שרה אירית דותן.”