ביקורת ספרותית על WILD - מסע רגלי לגילוי עצמי מאת שריל סטרייד
ספר טוב

---

תמיד אהבתי ללכת. פעם לא הייתי עושה מזה עניין. תמיד היה לי תרמיל, שק שינה טוב ונעליים שאפשר ללכת איתן בלי שיהיו יותר מידי שלפוחיות, כך שבכל פעם שהיה לי צורך ארזתי ויצאתי לדרך. רק שבשנים האחרונות זה אף פעם לא קרה, כלומר, טיילתי, אבל לא ככה. לכן, כשלפני משהו כמו שבועיים התקשר אלי חבר טוב, אחד שהיה מובטל בחודשים האחרונים, סיפר לי שהוא מצא עבודה ורוצה רגע לפני שהוא חוזר לחיי העבדות של ההיי-טק לצאת לטיול עם חברים והציע לי להצטרף, היה ברור שאני באה.

היינו שלושה. הוא ואני ועוד חבר ילדות שלו שעד אז לא הכרתי. תכננו ללכת 32 קילומטרים, מיום חמישי אחר הצהריים ועד שישי בערב, מסלול בלי מים, הכל על הגב. השארתי בבית בן זוג שהסתכל עלי במבט משועשע וילדים שלא ממש אכפת להם איפה אני ויצאתי עם הרבה מאד ליטרים של מים, אוכל משביע ולא כבד, פנס, קרם הגנה, בגד חם ללילה ושק שינה.

כל הדרך דרומה היה ממש כיף, מין אווירה של שחרור ושל לא חייבים כלום לאף אחד והנוף הזה שמגיע אחרי דימונה שאף פעם לא הפסיק לרגש אותי ועוד רגע מנתקים טלפונים כי ממילא לא תהיה קליטה ואשכרה, כמו פעם. העמסנו תרמילים על הגב, עזבנו את האוטו והתחלנו ללכת. 500 מטר של הליכה וזה התחיל. פתאם התחלתי לשים לב לזה שיש לי חתיכת משקל על הכתפיים ושמאד מאד חם לי ולחשוב שגם אם עכשיו זה עוד נסבל הרי שבעוד שעה וחצי, גג שעתיים, נגיע למעלה עלי ושאני אצטרך עם כל המשקל הזה פחות ליטר וחצי מים שזה קילו וחצי בדיוק לטפס את כל העלייה הזאת ושגם אם יהיה ממש כיף בערב מחר יהיו לי עשרים קילומטרים ללכת, נכון, עם פחות עוד כמה ליטרים של מים ובעיקר בירידה, אבל זה עדיין יהיה כבד ואפילו יותר חם כי עכשיו החום הבלתי נסבל הוא של אחר הצהריים ומחר נלך גם בשעות חמות יותר ו...

750 מטרים של מחשבות שלא זכרתי שאי פעם הכבידו עלי במידה כזאת והתחלתי לספור צעדים ולחשב כמה נשאר עד שכל הדבר הזה ייגמר. אז הורדתי את התיק וזרקתי עליהם את מניפסט ההזדקנות שעבר לי בראש ברגעים האלה והודעתי שאני הולכת לאוטו ונוסעת לעידן או חצבה למצוא לי איזה צימר עם הספר הממש דק שיש לי על הגב ("שחר במדבר" זה היה) ובאה לאסוף אותם מחר.
טוב, זה לא קרה. גם הם הזדקנו. יחד נסענו לנחל חתירה וישנו ליד הגבים והתרחצנו בהם והעברנו יופי של ערב במדבר ואחרי שהחזרנו לאוטו בבוקר את כל הציוד המיותר חזרנו עם משקל זניח אל מסלול הרבה יותר קצר.

עכשיו, אחרי הספר, הקושי שלי שם נראה קצת מגוחך.

שריל סטרייד אספה את עצמה בגיל 26 ויצאה עם תרמיל על הגב למסע בשביל הרכס הפסיפי שבמערב ארצות הברית. לבד, 1700 קילומטרים, בלי שום נסיון, בתנאים שנעים בין חום קיצוני לשלג עמוק, עם נחישות מהסוג שאני אף פעם לא הצלחתי לגייס.
היא הגיעה לשם כי לא מצאה שום מקום אחר להגיע אליו, במשבר גדול שהתחיל במוות של אמא שלה והמשיך במין משהו כמו – אני הולכת לפרק לעצמי את החיים עד שאני אבין מה לעזאזל אני אמורה לעשות איתם – כשבסופו של דבר היא מגיעה אל המסע הזה. זה לא ספר ניו אייג'י, בטח לא עם אג'נדה כזאת, אם כי יהיו מי שיראו אותו ככזה. אני לא. בעיני הוא פשוט סיפור מעניין מאד של מישהי שחוותה כאב גדול וחיפשה את הדרך כדי להבין מה קורה לה ואיך היא יכולה אולי לשלוט בזה.

הספר הוא תיאור המסע. הנוף שהיא הולכת בו, הכאבים הפיזיים איתם היא מתמודדת וגם המחשבות שיש לה במהלכו, על החיים שהיו לה והאנשים שהיו שם, יחד עם ההתעסקות בכאן ובעכשיו כדי לא לדרוך על נחש, כדי להבריח דובים, כדי שיהיו לה מים, כדי שהנעליים שלה לא יתפרקו. אבל אף אחד מאלה לא מעיק, המינון כל כך מדוייק כך שזה מרתק לכל אורך הדרך.


במבט לאחור נראה לי שהחזרה לאחור במסלול של לפני שבועיים הייתה סוג של החמצה. החמצה של מי שבמשך 14 השנים האחרונות התאימה את הטיולים שלה למידת הכוח הפיזי והמנטלי של הילדים שלה. אחרי קריאת הספר הזה מה שממש מתחשק לי זה לחזור לשם, לאותה נקודה, 1250 מטרים מתחילת המסלול, ופשוט להמשיך קדימה.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על WILD - מסע רגלי לגילוי עצמי