תמיד אהבתי ללכת. פעם לא הייתי עושה מזה עניין. תמיד היה לי תרמיל, שק שינה טוב ונעליים שאפשר ללכת איתן בלי שיהיו יותר מידי שלפוחיות, כך שבכל פעם שהיה לי צורך ארזתי ויצאתי לדרך. רק שבשנים האחרונות זה אף פעם לא קרה, כלומר, טיילתי, אבל לא ככה. לכן, כשלפני משהו כמו שבועיים התקשר אלי חבר טוב, אחד שהיה מובטל בחודשים האחרונים, סיפר לי שהוא מצא עבודה ורוצה רגע לפני שהוא חוזר לחיי העבדות של ההיי-טק לצאת לטיול עם חברים והציע לי להצטרף, היה ברור שאני באה.

היינו שלושה. הוא ואני ועוד חבר ילדות שלו שעד אז לא הכרתי. תכננו ללכת 32 קילומטרים, מיום חמישי אחר הצהריים ועד שישי בערב, מסלול בלי מים, הכל על הגב. השארתי בבית בן זוג שהסתכל עלי במבט משועשע וילדים שלא ממש אכפת להם איפה אני ויצאתי עם הרבה מאד ליטרים של מים, אוכל משביע ולא כבד, פנס, קרם הגנה, בגד חם ללילה ושק שינה.

כל הדרך דרומה היה ממש כיף, מין אווירה של שחרור ושל לא חייבים כלום לאף אחד והנוף הזה שמגיע אחרי דימונה שאף פעם לא הפסיק לרגש אותי ועוד רגע מנתקים טלפונים כי ממילא לא תהיה קליטה ואשכרה, כמו פעם. העמסנו תרמילים על הגב, עזבנו את האוטו והתחלנו ללכת. 500 מטר של הליכה וזה התחיל. פתאם התחלתי לשים לב לזה שיש לי חתיכת משקל על הכתפיים ושמאד מאד חם לי ולחשוב שגם אם עכשיו זה עוד נסבל הרי שבעוד שעה וחצי, גג שעתיים, נגיע למעלה עלי ושאני אצטרך עם כל המשקל הזה פחות ליטר וחצי מים שזה קילו וחצי בדיוק לטפס את כל העלייה הזאת ושגם אם יהיה ממש כיף בערב מחר יהיו לי עשרים קילומטרים ללכת, נכון, עם פחות עוד כמה ליטרים של מים ובעיקר בירידה, אבל זה עדיין יהיה כבד ואפילו יותר חם כי עכשיו החום הבלתי נסבל הוא של אחר הצהריים ומחר נלך גם בשעות חמות יותר ו...

750 מטרים של מחשבות שלא זכרתי שאי פעם הכבידו עלי במידה כזאת והתחלתי לספור צעדים ולחשב כמה נשאר עד שכל הדבר הזה ייגמר. אז הורדתי את התיק וזרקתי עליהם את מניפסט ההזדקנות שעבר לי בראש ברגעים האלה והודעתי שאני הולכת לאוטו ונוסעת לעידן או חצבה למצוא לי איזה צימר עם הספר הממש דק שיש לי על הגב ("שחר במדבר" זה היה) ובאה לאסוף אותם מחר.
טוב, זה לא קרה. גם הם הזדקנו. יחד נסענו לנחל חתירה וישנו ליד הגבים והתרחצנו בהם והעברנו יופי של ערב במדבר ואחרי שהחזרנו לאוטו בבוקר את כל הציוד המיותר חזרנו עם משקל זניח אל מסלול הרבה יותר קצר.

עכשיו, אחרי הספר, הקושי שלי שם נראה קצת מגוחך.

שריל סטרייד אספה את עצמה בגיל 26 ויצאה עם תרמיל על הגב למסע בשביל הרכס הפסיפי שבמערב ארצות הברית. לבד, 1700 קילומטרים, בלי שום נסיון, בתנאים שנעים בין חום קיצוני לשלג עמוק, עם נחישות מהסוג שאני אף פעם לא הצלחתי לגייס.
היא הגיעה לשם כי לא מצאה שום מקום אחר להגיע אליו, במשבר גדול שהתחיל במוות של אמא שלה והמשיך במין משהו כמו – אני הולכת לפרק לעצמי את החיים עד שאני אבין מה לעזאזל אני אמורה לעשות איתם – כשבסופו של דבר היא מגיעה אל המסע הזה. זה לא ספר ניו אייג'י, בטח לא עם אג'נדה כזאת, אם כי יהיו מי שיראו אותו ככזה. אני לא. בעיני הוא פשוט סיפור מעניין מאד של מישהי שחוותה כאב גדול וחיפשה את הדרך כדי להבין מה קורה לה ואיך היא יכולה אולי לשלוט בזה.

הספר הוא תיאור המסע. הנוף שהיא הולכת בו, הכאבים הפיזיים איתם היא מתמודדת וגם המחשבות שיש לה במהלכו, על החיים שהיו לה והאנשים שהיו שם, יחד עם ההתעסקות בכאן ובעכשיו כדי לא לדרוך על נחש, כדי להבריח דובים, כדי שיהיו לה מים, כדי שהנעליים שלה לא יתפרקו. אבל אף אחד מאלה לא מעיק, המינון כל כך מדוייק כך שזה מרתק לכל אורך הדרך.


במבט לאחור נראה לי שהחזרה לאחור במסלול של לפני שבועיים הייתה סוג של החמצה. החמצה של מי שבמשך 14 השנים האחרונות התאימה את הטיולים שלה למידת הכוח הפיזי והמנטלי של הילדים שלה. אחרי קריאת הספר הזה מה שממש מתחשק לי זה לחזור לשם, לאותה נקודה, 1250 מטרים מתחילת המסלול, ופשוט להמשיך קדימה.

התאהבתי בשריל סטרייד; כמעט פגשתי אותה בארה"ב לפני 25 שנה, אבל רק כמעט. כשהיא חיה את העתיד אני חוויתי את ההווה ושלוש שנים הפרידו ביננו על מנת שנפגש, נתאהב ונחייה לנצח.
בפועל נפגשנו רק עכשיו באופן חד צדדי לחלוטין, מפגש סוער שארך קצת פחות משבוע ובמהלכו אני תרתי וחקרתי כל קפל ונפתול ששריל תיארה ב – WILD 'מסע רגלי לגילוי עצמי', צעדתי עמה במרעולים ובשבילים של שביל הרכס הפסיפי במסע לגילוי עצמי והעלייה מתחתית ביב השופכין אליה צנחה ללא חבל מאבטח...
עצור! נתחיל מההתחלה ונעשה קצת סדר בפרטים הקטנים: שריל, בחורה אמריקאית בשנות העשרים לחייה שחייה היו על הקרשים מחליטה ברגע ספונטני ומתוכנן לצאת למסע לאורך שביל חוצה ארה"ב לאורך 1700 ק"מ – לצורה ההשוואה אורכו של שביל ישראל הוא 1000 ק"מ למעט מספר מקטעים לא קלים ומבודדים השביל די נושק לציוויליזציה. לעומתו, בשביל הרכס אתה בעיקר מתמודד לבד עם איתני הטבע והממשק עם הציוויליזציה הוא לעיתים רחוקות.
שריל יוצאת לטיול כשהיא עושה, כמעט, את כל הטעויות האפשריות: התיק שלה גדול מידי וכבד מידי, היא סוחבת הרבה ציוד עודף ובעיקר שריל יוצאת לטיול לא מוכנה גופנית אבל לבחורה הזאת יש מאגר מוטיבציה עצום! לבחורה הזאת יש ביציות של פרה! לבחורה הזאת יש אמירה מאד בולטת לאורך כל המסלול והיא: אני כאן כדאי להישאר ולסיים את המסע עד הסוף!
אני התאהבתי בשריל, קראתי אותה ללא הפסקה ובכל רגע פנוי הסנפתי אותה כמו נרקומן ורציתי לנשום אותה בחלומות.
כשהיא סיפרה על המכות נפשיות שהיא ספגה בחיים רציתי לעטוף אותה ולחבק אותה כמו מלאך שומר עם כנפיים ולהגיד לה שהכול יסתדר ומחר יום חדש. כשהיא התחילה להשתולל ולבגוד בבעלה רציתי לעצום עיניים, כמו ילד קטן, ולדלג כי הבגידה הייתה לא רק בבעלה, הבגידה הייתה גם בי כקורא.
כשהיא קיללה ובכתה וכאבה לאורך כל המסלול כי היא יצאה לא מוכנה וחשבה שהכול יסתדר ויהיה בסדר הזדהיתי אתה ורציתי להגיד לה שגם אני מכיר, קצת, את התחושה לצאת לא מוכן לטיולים ואתגרים ולהבין באיזה שהוא שלב שקצת הסתבכת.

“I know it’s hell, I know it’s helpless
But it feels like heaven is waiting for us
I know it’s hard, to feel so heartless
(But I know that heaven is waiting for us” (LIV – HEAVEN

כששריל יצאה למסעה הארוך בשנת 1995, אני קראתי במוסף סוף שבוע של מעריב (ואולי זה היה ידיעות אחרונות?) כתבה על שביל חצי פיראטי שרק המטיילים אמיתים עושים אותו בארץ; קוראים לו 'שביל ישראל'... בכתבה בעיתון, על פני עמוד אחד, היה תיאור דרך מעורפל ומפה מצוירת (?!) ועל סמך זה החלטתי שאני עושה את שביל ישראל..
בתמימותי האמנתי שאצליח לעשות את השביל בשבועיים!! (בשלב הראשוני של השביל הוא היה 800 קילומטר) וחשבתי שאסתדר. ארגנתי את התיק הצבאי שלי תוצרת חגור, גריקן 5 ליטר, נעלי הייטק (כבר אז הפנמתי שעם נעלי פלדיום לא אגיע רחוק) ויאללה לדרך – הייתה לי 'רגילה' ארוכה מהצבא.
בתום 5 ימי הליכה מאד מאומצים מגשר הצינורות, ליד קיבוץ דן, הגעתי להר תבור ואז הבנתי שאני ממש לא ערוך לשביל ישראל ובזה הסתיים, דאז, הרומן שלי עם השביל...
בניגוד אלי, שהייתה לי הפריבילגיה לעצור ולחתוך מהמסלול חזרה לחיים שלי, שריל מחליטה לא לוותר ולהמשיך והיא ממשיכה ובדרך פוגשת מטיילים ומטיילות שכבר יודעים עליה ושמה הולך לפניה, אבל אנחנו משיקים שריל ואני.
למרות שהיא יכלה לחבור למטיילים אחרים ולהקל על עצמה נפשית היא בוחרת במודע להמשיך לבד, בקצב שלה עם המחשבות שלה, כמוני; אף פעם לא חשתי את הצורך בצעירותי לטייל עם מטיילים אחרים ובפרט ישראלים. תמיד הרגשתי שלטייל עם ישראלים זה כמו בטיול חקירות, המשך ישיר לשירות הצבאי: איפה שרתת? היית בשטחים? היית בלבנון? אתה מכיר את ההוא? אתה מכיר את ההיא? וכל הזמן סיפורי 'גבורה' כאילו צריכים להוכיח משהו לעצמנו ולכל העולם החל מהצבא וכלה בסמים שעשנו בכל מיני גסטהאוסים זולים. תמיד בחרתי לטייל לבד, במחשבות שלי, בקצב שלי. מידי פעם נהניתי לחבור למטייל או מטיילת זרים, לחוות את ביחד של יומיים ואולי שבוע ואז להמשיך בדרכי. ללא מחויבות וללא אחראיות.
כיום נרגעתי, איני נוטה לקחת סיכונים מיותרים בטיולים הרגליים שאני עורך. אני נהנה לטייל עם ילדי וגם עם אחרים ואני מביט הרבה מהצד על 'השביליסטים' של שביל ישראל. בעבר פגשתי אותם הרבה במרכז וכיום אני פוגש אותם הרבה בדרום, גם כאיש מקצוע וגם כמחלץ והמציאות שונה:
הם פחות מוחצנים, יותר מתוכננים, הכול מדוקדק, לא נוטלים סיכונים מיותרים. אני רואה בעיקר אותן , את השביליסטיות המדהימות, מטיילות לבד ואולי עם עוד חבר וחברה אבל הן נחושות, הן מובילות, הן בעלות ביטחון עצמי והן יודעות מה הן רוצות. הן לא צריכות ולא חייבות להוכיח דבר לאף אחד כי מזמן הן כבשו את העולם.

הספר מרתק, נעשה בעקבותיו סרט בכיכובה של ריס וית'רספון שטרם ראיתי, אבל אראה בוודאות.
https://www.youtube.com/watch?v=EeHJ1hqnZ_8
לחייך שריל סטרייד, פעם הבאה כשאת יוצאת למשהו כזה תקראי לי ואני אהיה לצדך כל הדרך. לא אדבר, לא אתן עצות, רק אהיה שם לצדך מלכת הפק"ט ואקשיב.

- - - - -
רואים את חמשת הכוכבים שם למעלה? אל תתייחסו אליהם, זה באמת עשר.

כמו כולם, גם לי יש את הספרים האהובים ביותר, אבל יותר מכך יש את הספרים המזוהים ביותר, אלו שהזדהתי והתחברתי איתם יותר מכל.
אין לי ספק, זהו הספר המוביל ביותר בקטגוריה הזאת - לפחות מהתקופה האחרונה.


שריל סטרייד, הסופרת והדמות הראשית, מספרת את המסע האישי שלה.
סטרייד נולדה למשפחה ענייה. בגיל 6 אביה עזב והיא עם אימה, אחיה ואחותה נאלצו לעבור חיים לא קלים, אם כי בקשר שלה עם אימה אני יכול רק לקנאות. בגיל 19 התחתנה עם אהובה והמשיכה לחיות חיים נעימים עם הקשיים הרגילים. כל זה עד גיל 22, שבו גילו אצל אימה האהובה סרטן. הקציבו לה שנה לחיות, אך היא בקושי גמרה את החודש. כאן היא נשברה.
סטרייד התדרדרה מ'נשואה באושר' וכמה חודשים לפני סיום תואר, עד להרואין, רומן וגירושין מהגבר שעדיין אהבה. לאחר 4 שנים, בגיל 26 החליטה לצאת למסע חייה - שביל הרכס הפסיפי.

שביל הרכס הפסיפי זהו שביל באורך מעל 4000 ק"מ, המתחיל ממקסיקו, עובר דרך קליפורניה, אורגון, וושינטון ומסתיים בקנדה. סטרייד החליטה לעשות את חלקו, ולבסוף הלכה 1770 ק"מ, בהחלט מסע רציני.

שריל סטרייד נשברה. היא לא יכלה יותר, הקשיים בחיים היו מעל לכח הסבל שלה. אז היא יצאה 'לנקות את הראש'. להוכיח שהיא יכולה, עם הקשיים, להוציא את הכוחות שלה החוצה. ללמוד עד כמה היא חזקה מפנים.
והיא הצליחה.

הרבה ספרים בדור האחרון כותבים על דמות ראשית נקבה, בעיקר ספרי פנטזיה מזדמנים. הם מנסים להפוך את הדמות ל'כל יכול', או 'כל יכולה' במקרה הזה, לפעמים בשם הפנימיזם. אבל סטרייד לא. היא מספרת את סיפורה בצורה אמיתית, בצורה כואבת ונכונה. היה קשה לה, מאוד, אבל היא הוכיחה שזה אפשרי. שלא רק ללכת 1770 ק"מ לבד, בשממה, רחוק מכל יישוב ונפש חיה, זה אפשרי, אלא גם להתגבר על הקשיים ולבנות חיים חדשים. והיא באמת בנתה חיים חדשים: כיום סטרייד גרה עם בעלה השני וארבעת ילדיהם הנפלאים. מי אמר שאין סוף טוב בחיים הראליים?

החיים קשים, נכון, אבל עוד יש בודדים המזכירים לי שהם אפשריים למרות זאת.

- - - - - -
התחושה שמסיימים איתה את הספר מופלאה. תחושה של הקלה, שמחה. תחושה של 'עשיתי את זה!', גם אם לא בדיוק - זו הייתה היא.
התחברתי לכל רגע במסע המפרך, אך המחזק באותה מידה. מסע שמצד אחד שובר כל עצם עד היסוד, כל כח רצון אפשרי ובודק את גבולות הפחד, ומצד שני מחזק את הגוף, את הנפש, ונותן כוחות דווקא מהמקומות הקשים, דווקא מההתגברות על הפחד הבלתי מושג.
הזדהתי כל כך עם התחושות שהספר העביר לי, מקווה שגם אזדהה עם התחושות הטובות שבסיום.

המסע של סטרייד חיזק לי מאוד את הרצון הישן לעשות מסע משל עצמי. לא מסע 'רוחני' בהודו לחפש את עצמי, אלא מסע פיזי עם קשיים פיזיים. אין לי שום כוונה לצאת מהארץ שלנו אי פעם, ולכן את שביל הרכס הפסיפי כנראה שלא אראה, אך הייתי שמח להחליף אותו בשביל ישראל לדוגמא. מספיק ק"מ בשבילי.
הספר כל כך השפיע עלי עד שהלכתי ליום טיול-הליכה לבד משלי, במקום שאני הכי אוהב בעולם. יום אחד, עד אחר הצהרים, קרוב ל 30 ק"מ, ונהנתי מכל רגע.

הייתי כותב גם על הכתיבה היפה, המכניסה את הקורא לתוך עולמה של הסופרת בצורה מטלטלת, אולי הייתי גם מוסיף את צורת הכתיבה של 'קצר וקולע' האהובה עלי, אך אלו פרטים שוליים בספר. אין ספק שהייתי קורא אותו ואוהב אותו גם בלעדיהם.
הערה: כדתי הפריע לי חוסר הצניעות בספר. כך שאם זו משוואה לאחד מכם, קחו בחשבון.

- - - - - -
החיים קשים, אבל גם יש נקודות אהובות בדרך.

אם להגיד את האמת לקח לי הרבה זמן לגמור את הספר, אני בעצמי לא יודע למה, זה לא שלא היה לי זמן פשוט לא הצלחתי לגמור אותו. הספר כתוב טוב, ממש טוב, מצאתי טעויות דפוס פה ושם אבל הן לא קריטיות ואי אפשר להאשים את הסופרת בהן.

החלטתי לקנות את הספר אחרי שראיתי את הסרט שיצא, מאוד נהניתי לצפות בו אז הספר בטוח טוב יותר נכון? הוא נמכר 4 ב-100 לצד ספרים נוספים ויום המזל שלי בו מצאתי את הספר הראשון של משחקי הכס שנמכר ב-120 שקל בלי מבצע שנכלל במבצע הזה, אפילו המוכרת לא האמינה לי עד שבדקה במחשב.
בכל מקרה כמו שאמרתי הספר כתוב טוב, שפה יפה ובצורה מעניינת. אבל מה שהפריע לי היה העומס של הפרטים לפעמים הרגשתי כאילו אני קורא מויקיפדיה, אני לא מאשים את בסופרת זה ספר שמסביר על טיול בטבע. מאז שאני הייתי קטן חלמתי לטייל בעולם ולמרות הקשיים של שריל בשביל הפק"ט זה העצים את הרצון שלי לצאת לטיול פק"ט משלי (במיוחד שהספר מספר על אירועים שבאמת קרו לסופרת).

ספויילרים**
הספר מספר על חייה של שריל והקשיים שעברה במהלכם עם המשפחה שלי אמא שלה, אחות ואח. הם חיו ללא אבא ועם משבר כלכלי, ופה אני מתחבר לדמות ואני מבין את הקושי שעברה, אמא של שריל הייתי הכוח שהחזיק אותה על הרגליים וגרם לה להמשיך ואחרי מותה החיים שלה התחילו להתמוטט סביבה, אני לא רוצה לדמיין איך זה לאבד אמא וגם כל כך מוקדם.
היא מתגרשת מבעלה, מרחיקה ממנה אנשים שאכפת לה מהם, נכנעת לאלכוהול ולחיי מין שגורמים לה לשכוח מהבעיות שלה אבל לא מעלים אותן. ובסופו של דבר היא מחליטה לצאת לטיול הזה שעזר לה לחזור למוטב ומשנה אותה.

במשך שלושה חודשים היא הלכה 1,100 מייל לבד, אישה חזקה שהלכה לבד ללא ניסיון ובפעם הראשונה שלה עם כל הקשיים את כל המסלול.
הרגשתי שהמסלול טיהר אותה איכשהו, כשבנאדם צועד לבד כל כך הרב זמן הדבר שמשאיר אותך שפוי אלה המחשבות שלך, עד כמה הבדידות שלה במסע גרמה לה לרצות לדבר עם מישהו, לשמוע מישהו, חיבור אנושי כלשהו היא פגשה אנשים מעניין בדרך שלימדו אותה הרבה רובם היו טובים חלקם לא. הצורך לדברים כל כך פשוטים בחיי היום יום שלנו כמו מים, שוקולד, משקה מוגז ומיטה רכה גורם לך להגיד תודה על מה שיש לך.

אפשר ממש לראות את תיאורי הנוף עוצרי הנשימה שהסופרת מתארת, גורם לי לרצות לראות אותם בעצמי יום אחד, "היו כל כך הרבה דברים מדהימים אחרים בעולם הזה הם נפתחו בתוכי כמו נהר, כאילו לא ידעתי שאני מסוגלת לשאוף אוויר ואז שאפתי".
בכיתי כשקראתי על מותה של אמה כאילו זה היה כאב משותף לשנינו, צחקתי מהכינוים שנתנו ההמטיילים אחד לשני ובמיוחד בכינוי שזכה התיק למסע של שריל "מפלצת", הרגשתי בשמחתה בהצלחותיה, נהניתי מהספר ואני עדיין לא מבין למה לקח לי כל כך הרבה זמן לגמור אותו.

הרבה פעמים בספר נתקלתי באמירות שאישה הולכת לבד זה מסוכן ולא בטוח ו קשה מדי, נחמד לסיים את הספר בהצלחתה לסיים את הפק"ט כדי להוכיח לאותם אנשים אחרת.
שריל איבדה את אמה שהייתה חלק גדול בחייה או לא החיים עצמם, הן תמיד היו ביחד והיא הרגישה שאחרי מותה אין מטרה לשום דבר, היא צריכה למצוא דברים בחיים שלה שמשמחים אותה גם הקטנים ביותר שיוכלו למלא את החלל שהשאירה אמה מאחור שהיא לא העריכה מספיק, "היא תמיד תהיה חלק חלל ריק שאיש לא יוכל למלא, אני אצטרך למלא אותו בעצמי, פעם אחר פעם אחר פעם".

בסוף הספר אנחנו מקבלים תיאור של חייה של שריל היום, עצוב לי היה על מותו של דאג לאחר תשע שנים וששריל עדיין שמרה את הנוצה שנתן לה - הקמע שלה שכבר התפורר.
"אני הולך לאט אך לעולם איני חוזר על עקבותי", מבקריו של לינקולן התלוננו על היותו איטי בטיפול בבעיות, הוא בחן אותן טוב כדי לדעת מהו הנתיב הכי טוב לקחת. אני מבין למה הסופרת בחרה בציטוט הזה, הוא מתאים לה.

כאשר קראתי את הספר הרגשתי כמי שהולך שם בעצמי. טרקים עשיתי, אבל לא כזה ולא לבד. קניתי את הספר הזה לפני שנה כמתנה לאשתי. היא קראה אותו ואני טרם. לפני שבוע ראינו יחדיו את הסרט "הולכת רחוק" בעקבות הספר ואז החלטתי שהגיע הזמן לקרוא את הספר. המסע של שריל סטרייד מרשים ואפילו הירואי. הדרך שלה להתמודד עם החיים וההחלטה לצאת למסע קשה כל כך, לבד, בלי גרוש על הנשמה, עם תרמיל בלתי אפשרי לנשיאה ועם סכנות דרך בלתי צפויות - היא מדהימה. אני חש קנאה ביכולת שלה לבצע דבר כזה - אין כמו מסע רגלי נופי כדי לנקות את הנפש ולקבל פרופורציות אחרות לחיים.

האמת היא שמסעי מכירות אינטנסיביים של ספרים, גורמים לי לאחת משתי התגובות הקיצוניות:
או שאני מתאהבת ברגע, קונה וקוראת ומעניקה מתנות לחברות,
או שאני סולדת, מחרימה ולא נוגעת. ("הסוד", למשל, גרם לי לתגובה כזאת)
"לאכול, להתפלל, לאהוב" נכנס אצלי לקטגוריה השנייה. בעוונותיי - לא קראתי. ולכן, כשראיתי על העטיפה של WILD את הקישור לספר ההוא, לא מיהרתי אליו, וחבל. כשקראתי אותו, התאהבתי ברגע.

שריל בת ה-27 מרגישה כי כל העולם סביבה מתפרק, כל עוגני התמיכה שלה מתפוררים: אמה חלתה ומתה, ואביה החורג ואחיה משתבללים כל אחד בחייו ולא מצליחים לחזור לדבק המשפחתי שאיחד אותם בעבר. היא לא מצליחה להחזיק בנישואיה, לא לסיים את הלימודים, ונסחפת לחוויות של הרס עצמי. ואז היא מחליטה שצעידה בשביל הפק"ט תעזור לה לשקם את חייה והיא מתמסרת לשביל ולצעידה בו. השביל אכן משנה את חייה אבל לא באופן שהיא צפתה מראש. ובאופן כללי, שום דבר שקורה לה על השביל לא מתרחש כמו שהיא צפתה מראש.

וזה מה שיפה בסיפור הזה, שהוא כל כך אנושי. מצד אחד – לא קורים בו דברים גדולים כמו רצח מסתורי או כנופיות פשע, או מלחמות עולם, ומצד שני – אין בו חיבוטי נפש וחפירות אינסופיות ומייגעות. היא נחושה ונעלבת, יפה ומלוכלכת, אינטליגנטית ועושה המון טעויות ויש לה גם הומור עצמי (שזו תכונה, שאני, באופן אישי, מאוד מעריכה). בקיצור – היא נהדרת!

הרגשתי הזדהות גדולה עם שריל, לא במובן הזה שמחר ארכוש תרמיל גדול עם אוהל ובנזנייה, ואלך לצעוד על שביל ישראל. את הטבע אני מחבבת כשהוא מוגש לי בערוץ 8, ואף פעם לא הבנתי למה צריך לטפס על הר חצי יום בחום עם תרמיל כבד מלא מים רק בשביל לראות את הנוף מלמעלה. "להזרק בטבע" לא גורם לי להתרגש משמחה, אלא לעקצץ מעצבנות ולספור את הדקות עד שאגיע שוב לשירותים ונס-קפה. אלא במובן של התחושה שגם כשהכול נראה אבוד, יש לעשות את הדבר היחידי שבא בחשבון – להמשיך הלאה.

את הפק"ט שלי גיליתי בגיל 25, כשיקירי נסע לעיר ללמוד באוניברסיטה, ואני נשארתי עם שני ילדים קטנים במושב (מטעמי חיסכון בעלויות מחייה) ונפגשנו רק בסופי שבוע. הייתי לבדי עם תרמיל כבד ורגליים פצועות (מטאפורית), היו לי שני ילדים קטנים לגדל, עבודה במשרה מלאה, והפתעות של החיים, והתרמיל שלי: האמונות והכלים שעמדו לרשותי – היו בלתי מותאמים בעליל למה שנדרש היה ממני. אבל זה מה שרציתי, זה השביל שבעצמי החלטתי לצעוד עליו, ולכן חשקתי שיניים והמשכתי. ספרתי צעדים, או ימים, או שבועות, שמתי פלסטרים על פצעים פתוחים, ונעזרתי באנשים טובים בדרך, כשהיו. הגעתי גם לתחנות הנעימות שבדרך: חגים, חופשה קצרה עם האיש, מתנות יום הולדת ועוד. עד שנגמרה התקופה, ואז ידעתי שאני חזקה – הכי חזקה. כי אם לא יכלו לי החום והקור, העומס הפיזי, והמשא הנפשי, אז מי יוכל לי? כמה גרוע כבר יכול להיות שעוד לא היה לי???

ומאז, בכל פעם שניצב מולי אתגר בחיים, אני מתייחסת אליו כמו את השביל הזה. כך היה גם עם ההיריון של התאומות: ידעתי שאני לא יודעת לקראת מה אני צועדת, אבל שיהיה ארוך, ומאתגר, ומספק מאוד. ספרתי שבועות וימים ושעות (בעיקר כאלה שלא נגמרות, בימים קרים או בלילות ארוכים מידי) אבל זה עבר! וכמו שריל אני זוכרת את הדברים הטובים שצברתי בדרך, את האנשים הטובים שנגלו לי בה, את האדיבות והחסד שקיימים פה כל הזמן. והמקרים הבודדים של הגסות והאטימות הם היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל.

לכן אני ממליצה לקרוא את הספר הזה, לעבור את הדרך הארוכה הזאת עם שריל, ובסופה אולי לצאת קצת יותר טובים. קצת יותר רגישים לזולת שאולי בדיוק כרגע נמצא במסע חייו, והחיוך או העזרה שנושיט לו, הם מתנה טובה שיישא עמו בלב עד סוף ימיו. כי ככה אני הרגשתי כשסיימתי לקרוא את WILD הזה.

ספר מטריף את החושים...בכיתי לא מעט במהלך הקריאה. כל פרק מספר את חוויות ההווה וחוזר מעט לעבר הלא פשוט של הכותבת. התרגשתי איתה, בכיתי איתה, שמחתי איתה...הייתי רוצה לעשות מסע שכזה לעצמי...מסע מטורף ומטריף...

כמי שעשתה טרקים אך לא לבד, עדיין, אף לא פעם אחת, לא הצלחתי לחשוב בזמן ההליכה. המדבר השקיט את המחשבה, את הרגש הכבוי.
כנראה ששריל סטרייד הכילה יותר ממה שניתן להשקיט.
אין לי דרך לתאר כמה הספר טוב, הספר מכיל אין ספור רגשות וחוויות שכל אדם יכול לקחת למקום אחר.
אהבתי את הספר, כי הוא אמיתי, הוא מוחשי והוא נוגע בכל אחד בצורה אחרת.
גרם לי לחשוב על ללכת 1770 ק"מ בשביל הרכס הפסיפי וללמוד לא רק על עצמי, אלא גם על כל מה שהעולם הזה יכול לתת או לקחת.

לאיזה מצב צריך האדם להגיע כדי להחליט לנטוש הכול ולצאת לבד למסע מפרך?

לשריל סטרייד נדרשו ארבע שנים, שבעה חודשים ושלושה ימים להגיע להחלטה זו, מבלי לדעת כלל מה היא עוצמת ההרפתקה.
שריל החליטה שעליה לבחור במהלך קשה במיוחד, מעבר לקושי שהיה לה לראות את אימה גוועת והקושי להמשיך לחיות בלעדיה. מהלך שיהיה קשה יותר מלעזוב את בעלה ולחיות בלעדיו, למרות שאהבתם עוד לא כבתה. כל מחשבתה הייתה במהלך המסע להגות על חייה והטעויות שעשתה במהלכם ולנסות לתקן את כל מה שעלה על שרטון. לפני שהחלה במסעה ידעה, כי לקשיים שהיו לה אין אח ורע, אך בטוחה, כי במהלך מסעה תגיע למסקנות שרק יועילו לה בהמשך.

ללא ניסיון כ"תרמילאית" ארגנה את מסעה בתיק גב שבקושי רב יכלה להרימו ולשאתו על גבה. לא ידעה לחשב את כמות המזומנים שעליה לקחת איתה. העמיסה על עצמה חפצים שרק הכבידו ויכלה לוותר עליהם. לא קיבלה המלצות מהסביבה, כי באותה שנה כמות השלגים בהרים אלה עצומות ורבים סטו ממסלולם בעקבות מזג האוויר הסוער. שריל המשיכה בהליכתה בכל מזג אוויר ובכל מצב. רגליה הפכו נוקשות כסלעים, גופה דימם, חבורות ושפשופים מרצועות התיק שנשאה על גבה, כפות רגליה ואצבעותיה היו במצב איום ונורא וציפורני נשרו אחת אחרי השנייה עד שנשארו לה שש ציפורניים בשתי כפות רגליה. למרות הכול, לאחר טיפול יומי, לאחר מנוחת לילה, ארוחה חמה או שתיית לימונדה קרה כמו שאוהבת, החליטה להמשיך הלאה בכל מחיר. היא צעדה במסלול הפק"ט – שביל הרכס הפסיפי במערב ארצות הברית – ממדבר מוהאבי, דרך קליפורניה ואורגון עד לוושינגטון, ובסך הכול 1700 ק"מ. דרך שעשתה לבדה, בכפור הנורא ובלהט המדבר, מתמודדת עם ההפתעות שציפו לה בדרכים לכל אורך מסעה, כשהיא מגרשת את הפחד ממנה והלאה. ואכן, בתום המסע הגיעה למסקנות להמשך חייה.

שריל סטרייד מתגוררת בפורטלנד. פרסמה מאמרים וסיפורים בעיתונים נחשבים. ספרה הנוכחי היה לרב מכר ותורגם לעשרים שפות.