ביקורת ספרותית על למלך אין בית מאת חגי דגן

---

למלך אין בית ולמען כולם עדיף שככה זה ימשך; מי העלה בדעתו שמפגשם של שאול המלך והמעלה באוב מעין דור לא יסתכם בטקס סיאנס חובבני אלא ימשיך למשגל סוער שבסופו יקום זרע ממשיך לבית שאול והעמלקים. ומה עם זרע שאול הידוע לאור, צאצאי מפיבושת שנמלטו וברחו מאימת חרבם של בני צרויה?
הבסיס הרעיוני לספר מעניין: יחידה ספק ביטחונית ספק ציגלגרית שיושבת היכן שהוא במשרד הביטחון או ראש הממשלה?! ובין חוסר מעש לחוסר מעש עוקבת אחרי מרצים 'מסוכנים' ודווקא היא, מכל שירותי הבטחון הישראליים, נחשפת לקנוניה של צאצאי בית שאול המפוזרים על פני כתות וסטיות, ברחבי העולם ובתוך ארץ ישראל, להכחיד את בית דויד – אבות אבותיהם של המתנחלים בני ימינו, ולהכתיר את היורש הנבחר למלכם. העלילה מתפרשת על פני יישובים ביזריים ברחבי ישראל וערים במזרח ומרכז אירופה ומחברת בין קבוצות קטנות שרואות את עצמן משתייכות בצורה כזאת או אחרת לאותו מפגש בין שומר האתונות, בית המלוכה המקורי לבין אותה נסיכה ומכשפה המשתייכת לבית המלוכה העמלקי, המאמינה באלילים ומנהגי פולחן מגוחכים.
עד כאן הכול טוב למרות הקריצה מאוד משמעותית לכיוונים של דן בראון (צופן דה וינצ'י), ג'יימס רולינס (אספן העצמות) ואפילו דויד מורל ('מסדר האבן' ו'מסדר האש')... אבל אוסף של בעיות מתחיל מהמסגרת והן רק הולכות ומתמשכות: הכתיבה העלילתית מאד חובבנית ולא רצינית: כל ילד בן 16 שקרא קצת ספרי ריגול בינלאומיים וישראלים וראה סדרת מתח אחת או שתיים בערוץ כאן 11 (או ערוץ 1 בתקופת כתיבת הספר) יודע ששירותי הביטחון הישראלים הם טיפ טיפה יותר רציניים ומקצועיים מתיאוריו של דגן; התארגנות חמושה של כתות נסתרות שאף אחד לא יודע על קיומן מאות שנים ורק קבוצת חוקרי 'אקדמיה' חסרי מעוף ומוטיבציה הם היחידים שעולים על קיומם?! נו באמת.
הדמויות מאד רדודות מבחינת תוכן ואופי ועומדות בסתירה לבקיאותו של הסופר באירופה 'הארית' או בסיפורי היסטוריה – שלא תבינו אותי לא נכון, מאד אהבתי את הבסיס ההיסטורי והשזירה והתפירה שדגן עשה למעשיות ופולקלור תנכי ואירופאי יהודי אבל איך צרח יורם ארבל במשחקי מוקדמות המונדיאל בשנת 1989? 'ככה לא בונים חומה'!!! אז אני אגיד: ככה לא כותבים ספר!
האינטימיות הסיפורית כל כך דפוקה, הסופר מעדיף להתמקד בפעולות אכילה ולעיסה חסרות משמעות ולרדד פעילות חברתית משמעותית עד כדאי ליצור דמויות חסרות אופי שהתקשורת האישית שמאפיינת אותם יכולה להיכתב טוב יותר על ידי סטודנט מתחיל בחוג לספרות. הוא משלב פרטי ביוגרפיה אישיים בקורות חייו של הגיבור הראשי עילם קריגר?! והמחקר הגיאוגרפי בארץ ישראל העכשווית יכול היה להיות מוצלח יותר מלפתוח מפת ישראל ולתאר מקומות מומצאים; מספיק לבלות סופ"ש אחד בהתנחלות או בשיחה אינטלקטואלית כדאי להבין כיצד מתנחלים מדברים, חושבים ומתלבשים ולא לנסות ולשחזר סטיגמות מכתבות של עיתון מאד ידוע לאנשים שחושבים... עלבון לאינטליגנציה, גם אם איני מתגורר בהתנחלות ודעותיי אינם עולות בקנה אחד עם דעות של חלקים מהם.
לאורך כל הספר, והאמינו לי שלא היה לי קל לקרוא אותו בשוויון נפש, קיננה בי התחושה שדגן נמנה על אסכולת אנשים מסוימת שקיים בה הדחף לנסות את מזלם במקצוע אחר ממה שבחרו והצליחו בו, סוג של הגשמת חלום אישי ומקצועי וחלקם מצליחים בשינוי אבל חלקם גם לא ומסרבים לראות את אי התאמתם לתחום: בשורה התחתונה הספר משעשע, הייתי מאד שמח ליטול חרב דמיונית וספרותית, לו הייתה בידי, ולערוף את ראשיהם של הדמויות ההזויות, הסוגדות לפסלים ולפולחנים זרים, משוקצות ומגולגלות ומקריבי קורבנות אדם בגיא בן הינום.
לא כל היסטוריון או כותבת טור בעיתון 'לאשה' יכול/ה לכתוב ספר עלילתי/רומנטי כפי שלא כל טאלנט (עוד מילה משוקצת שנכנסה לשפה העברית בעקבות כל חסרי הכישרון שבכוח מנסים להיות כישרוניים)/קולבית יכול/ה להנחות תכנית בטלוויזיה, להיות שחקנ/ית או זמר/ת, כפי שלא כל עיתונאי/ת יכול/ה להיות חבר/ת כנסת (למה הם מתעקשים לעבור לפוליטיקה? הם כל כך גרועים!).

» ביקורות נוספות של ישי
» ביקורות נוספות על למלך אין בית