ביקורת ספרותית על WILD - מסע רגלי לגילוי עצמי מאת שריל סטרייד
ספר מעולה

---

האמת היא שמסעי מכירות אינטנסיביים של ספרים, גורמים לי לאחת משתי התגובות הקיצוניות:
או שאני מתאהבת ברגע, קונה וקוראת ומעניקה מתנות לחברות,
או שאני סולדת, מחרימה ולא נוגעת. ("הסוד", למשל, גרם לי לתגובה כזאת)
"לאכול, להתפלל, לאהוב" נכנס אצלי לקטגוריה השנייה. בעוונותיי - לא קראתי. ולכן, כשראיתי על העטיפה של WILD את הקישור לספר ההוא, לא מיהרתי אליו, וחבל. כשקראתי אותו, התאהבתי ברגע.

שריל בת ה-27 מרגישה כי כל העולם סביבה מתפרק, כל עוגני התמיכה שלה מתפוררים: אמה חלתה ומתה, ואביה החורג ואחיה משתבללים כל אחד בחייו ולא מצליחים לחזור לדבק המשפחתי שאיחד אותם בעבר. היא לא מצליחה להחזיק בנישואיה, לא לסיים את הלימודים, ונסחפת לחוויות של הרס עצמי. ואז היא מחליטה שצעידה בשביל הפק"ט תעזור לה לשקם את חייה והיא מתמסרת לשביל ולצעידה בו. השביל אכן משנה את חייה אבל לא באופן שהיא צפתה מראש. ובאופן כללי, שום דבר שקורה לה על השביל לא מתרחש כמו שהיא צפתה מראש.

וזה מה שיפה בסיפור הזה, שהוא כל כך אנושי. מצד אחד – לא קורים בו דברים גדולים כמו רצח מסתורי או כנופיות פשע, או מלחמות עולם, ומצד שני – אין בו חיבוטי נפש וחפירות אינסופיות ומייגעות. היא נחושה ונעלבת, יפה ומלוכלכת, אינטליגנטית ועושה המון טעויות ויש לה גם הומור עצמי (שזו תכונה, שאני, באופן אישי, מאוד מעריכה). בקיצור – היא נהדרת!

הרגשתי הזדהות גדולה עם שריל, לא במובן הזה שמחר ארכוש תרמיל גדול עם אוהל ובנזנייה, ואלך לצעוד על שביל ישראל. את הטבע אני מחבבת כשהוא מוגש לי בערוץ 8, ואף פעם לא הבנתי למה צריך לטפס על הר חצי יום בחום עם תרמיל כבד מלא מים רק בשביל לראות את הנוף מלמעלה. "להזרק בטבע" לא גורם לי להתרגש משמחה, אלא לעקצץ מעצבנות ולספור את הדקות עד שאגיע שוב לשירותים ונס-קפה. אלא במובן של התחושה שגם כשהכול נראה אבוד, יש לעשות את הדבר היחידי שבא בחשבון – להמשיך הלאה.

את הפק"ט שלי גיליתי בגיל 25, כשיקירי נסע לעיר ללמוד באוניברסיטה, ואני נשארתי עם שני ילדים קטנים במושב (מטעמי חיסכון בעלויות מחייה) ונפגשנו רק בסופי שבוע. הייתי לבדי עם תרמיל כבד ורגליים פצועות (מטאפורית), היו לי שני ילדים קטנים לגדל, עבודה במשרה מלאה, והפתעות של החיים, והתרמיל שלי: האמונות והכלים שעמדו לרשותי – היו בלתי מותאמים בעליל למה שנדרש היה ממני. אבל זה מה שרציתי, זה השביל שבעצמי החלטתי לצעוד עליו, ולכן חשקתי שיניים והמשכתי. ספרתי צעדים, או ימים, או שבועות, שמתי פלסטרים על פצעים פתוחים, ונעזרתי באנשים טובים בדרך, כשהיו. הגעתי גם לתחנות הנעימות שבדרך: חגים, חופשה קצרה עם האיש, מתנות יום הולדת ועוד. עד שנגמרה התקופה, ואז ידעתי שאני חזקה – הכי חזקה. כי אם לא יכלו לי החום והקור, העומס הפיזי, והמשא הנפשי, אז מי יוכל לי? כמה גרוע כבר יכול להיות שעוד לא היה לי???

ומאז, בכל פעם שניצב מולי אתגר בחיים, אני מתייחסת אליו כמו את השביל הזה. כך היה גם עם ההיריון של התאומות: ידעתי שאני לא יודעת לקראת מה אני צועדת, אבל שיהיה ארוך, ומאתגר, ומספק מאוד. ספרתי שבועות וימים ושעות (בעיקר כאלה שלא נגמרות, בימים קרים או בלילות ארוכים מידי) אבל זה עבר! וכמו שריל אני זוכרת את הדברים הטובים שצברתי בדרך, את האנשים הטובים שנגלו לי בה, את האדיבות והחסד שקיימים פה כל הזמן. והמקרים הבודדים של הגסות והאטימות הם היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל.

לכן אני ממליצה לקרוא את הספר הזה, לעבור את הדרך הארוכה הזאת עם שריל, ובסופה אולי לצאת קצת יותר טובים. קצת יותר רגישים לזולת שאולי בדיוק כרגע נמצא במסע חייו, והחיוך או העזרה שנושיט לו, הם מתנה טובה שיישא עמו בלב עד סוף ימיו. כי ככה אני הרגשתי כשסיימתי לקרוא את WILD הזה.

» ביקורות נוספות של תמר-מילים
» ביקורות נוספות על WILD - מסע רגלי לגילוי עצמי