ביקורת ספרותית על WILD - מסע רגלי לגילוי עצמי מאת שריל סטרייד
ספר טוב

---

אם להגיד את האמת לקח לי הרבה זמן לגמור את הספר, אני בעצמי לא יודע למה, זה לא שלא היה לי זמן פשוט לא הצלחתי לגמור אותו. הספר כתוב טוב, ממש טוב, מצאתי טעויות דפוס פה ושם אבל הן לא קריטיות ואי אפשר להאשים את הסופרת בהן.

החלטתי לקנות את הספר אחרי שראיתי את הסרט שיצא, מאוד נהניתי לצפות בו אז הספר בטוח טוב יותר נכון? הוא נמכר 4 ב-100 לצד ספרים נוספים ויום המזל שלי בו מצאתי את הספר הראשון של משחקי הכס שנמכר ב-120 שקל בלי מבצע שנכלל במבצע הזה, אפילו המוכרת לא האמינה לי עד שבדקה במחשב.
בכל מקרה כמו שאמרתי הספר כתוב טוב, שפה יפה ובצורה מעניינת. אבל מה שהפריע לי היה העומס של הפרטים לפעמים הרגשתי כאילו אני קורא מויקיפדיה, אני לא מאשים את בסופרת זה ספר שמסביר על טיול בטבע. מאז שאני הייתי קטן חלמתי לטייל בעולם ולמרות הקשיים של שריל בשביל הפק"ט זה העצים את הרצון שלי לצאת לטיול פק"ט משלי (במיוחד שהספר מספר על אירועים שבאמת קרו לסופרת).

ספויילרים**
הספר מספר על חייה של שריל והקשיים שעברה במהלכם עם המשפחה שלי אמא שלה, אחות ואח. הם חיו ללא אבא ועם משבר כלכלי, ופה אני מתחבר לדמות ואני מבין את הקושי שעברה, אמא של שריל הייתי הכוח שהחזיק אותה על הרגליים וגרם לה להמשיך ואחרי מותה החיים שלה התחילו להתמוטט סביבה, אני לא רוצה לדמיין איך זה לאבד אמא וגם כל כך מוקדם.
היא מתגרשת מבעלה, מרחיקה ממנה אנשים שאכפת לה מהם, נכנעת לאלכוהול ולחיי מין שגורמים לה לשכוח מהבעיות שלה אבל לא מעלים אותן. ובסופו של דבר היא מחליטה לצאת לטיול הזה שעזר לה לחזור למוטב ומשנה אותה.

במשך שלושה חודשים היא הלכה 1,100 מייל לבד, אישה חזקה שהלכה לבד ללא ניסיון ובפעם הראשונה שלה עם כל הקשיים את כל המסלול.
הרגשתי שהמסלול טיהר אותה איכשהו, כשבנאדם צועד לבד כל כך הרב זמן הדבר שמשאיר אותך שפוי אלה המחשבות שלך, עד כמה הבדידות שלה במסע גרמה לה לרצות לדבר עם מישהו, לשמוע מישהו, חיבור אנושי כלשהו היא פגשה אנשים מעניין בדרך שלימדו אותה הרבה רובם היו טובים חלקם לא. הצורך לדברים כל כך פשוטים בחיי היום יום שלנו כמו מים, שוקולד, משקה מוגז ומיטה רכה גורם לך להגיד תודה על מה שיש לך.

אפשר ממש לראות את תיאורי הנוף עוצרי הנשימה שהסופרת מתארת, גורם לי לרצות לראות אותם בעצמי יום אחד, "היו כל כך הרבה דברים מדהימים אחרים בעולם הזה הם נפתחו בתוכי כמו נהר, כאילו לא ידעתי שאני מסוגלת לשאוף אוויר ואז שאפתי".
בכיתי כשקראתי על מותה של אמה כאילו זה היה כאב משותף לשנינו, צחקתי מהכינוים שנתנו ההמטיילים אחד לשני ובמיוחד בכינוי שזכה התיק למסע של שריל "מפלצת", הרגשתי בשמחתה בהצלחותיה, נהניתי מהספר ואני עדיין לא מבין למה לקח לי כל כך הרבה זמן לגמור אותו.

הרבה פעמים בספר נתקלתי באמירות שאישה הולכת לבד זה מסוכן ולא בטוח ו קשה מדי, נחמד לסיים את הספר בהצלחתה לסיים את הפק"ט כדי להוכיח לאותם אנשים אחרת.
שריל איבדה את אמה שהייתה חלק גדול בחייה או לא החיים עצמם, הן תמיד היו ביחד והיא הרגישה שאחרי מותה אין מטרה לשום דבר, היא צריכה למצוא דברים בחיים שלה שמשמחים אותה גם הקטנים ביותר שיוכלו למלא את החלל שהשאירה אמה מאחור שהיא לא העריכה מספיק, "היא תמיד תהיה חלק חלל ריק שאיש לא יוכל למלא, אני אצטרך למלא אותו בעצמי, פעם אחר פעם אחר פעם".

בסוף הספר אנחנו מקבלים תיאור של חייה של שריל היום, עצוב לי היה על מותו של דאג לאחר תשע שנים וששריל עדיין שמרה את הנוצה שנתן לה - הקמע שלה שכבר התפורר.
"אני הולך לאט אך לעולם איני חוזר על עקבותי", מבקריו של לינקולן התלוננו על היותו איטי בטיפול בבעיות, הוא בחן אותן טוב כדי לדעת מהו הנתיב הכי טוב לקחת. אני מבין למה הסופרת בחרה בציטוט הזה, הוא מתאים לה.

» ביקורות נוספות של catnoir
» ביקורות נוספות על WILD - מסע רגלי לגילוי עצמי