ישנם הרבה ספרים שמתארים את מוראות המלחמה, מזוויעות יותר או פחות, אבל ספרים שמוקדשים לחייהם של חיילים שנשבו ומתארים את חייהם בשבי נכתבו פחות. אולי זה נובע מכך שהמלחמה נקשרת למעשי גבורה ואילו הנפילה בשבי קשורה איכשהו בבושה על עצם הכניעה (תלוי כמובן בעיני המתבונן). לפחות כך הביטו חיילי הצבא הקיסרי היפני במהלך מלחמת העולם השניה על השבויים שלהם... הבוז של היפנים כלפיהם וחוסר יכולתם להבין איך הסכימו ליפול בשבי חיים ולא שמרו על כבודם והתאבדו גרם להם להתייחס לשבויים כאל תת-אדם ואמצעי בלבד לצורך בניית מסילת רכבת שתחבר בין תאילנד לבורמה.
להלן ציטוט קצר מויקיפדיה אודות הפרויקט הנ״ל:
״המסילה נבנתה בעבודת כפייה על ידי כ-270 אלף עובדים אסיתיים וכ-60 אלף שבויים מצבאות בעלות הברית. העובדים הועבדו על ידי היפנים בתנאים קשים ביותר וכתוצאה מהם מתו לפחות 100 אלף מהם – לפחות 90 אלף עובדים מקומיים וכ-10,000 עד 16 אלף שבויים.״
הספר מתמקד במפקדם של השבויים האוסטרליים והרופא שלהם קולונל דוריגו אוונס, על חייו ואורחותיו לפני המלחמה, בעיקר בתקופת השבי ולאחר שחרורו בסיום המלחמה. ליבת הספר היא תיאור החיים (אם אפשר לקרוא לזה חיים) בשבי היפני, הפער בכבוד היחסי של הקצינים היפנים כלפי מקביליהם בדרגה השבויים האוסטרלים לבין השבויים שאינם קצינים שכאמור נחשבו כתת-אדם מבחינת היפנים. הפער התרבותי בין היפנים לשבויים בא לידי ביטוי, בין השאר, באופן שבו כל צד התייחס לאלימות ולאכזריות הבלתי אנושית של היפנים. היפנים קיבלו את זה כדבר טבעי והכרחי ולא הבינו מה לא בסדר בהתנהלותם והצדיקו זאת בשם החינוך הצבאי והאלימות שספגו במהלך הטירונות שלהם ובעיקר בהגשמת רצונו של הקיסר היפני שמשול היה בעיניהם לאל.
זה גם המקום להדגיש שהספר הזה אינו מיועד לבעלי ״קיבה רגישה״ ואפילו אני, שאינני מחזיק מעצמי ככזה, חשבתי יותר מפעם אחת להפסיק לקרוא... זהו ללא ספק אחד הספרים הכי קשים לקריאה מבחינת תאורי האלימות ומעשי הזוועה שביצעו שובים בשבויים. אבל בסיכומו של דבר סיפורי הזוועה אמורים לשקף מציאות שקרתה ללא כחל וסרק, הכתיבה טובה מאד וכנראה לא סתם הסופר זכה בפרס ה״מאן-בוקר״ לשנת 2014 בשל כתיבת ספר זה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
