זהו הסיפור האמתי של " הגשר על נהר קוואי", עם ההתרחשות הראלית ולא זו שראינו על מסך הקולנוע.
שם, גברים מסוקסים ויפים, עם משמעת בריטית והיררכית פיקוד לא מרוסקת, יפנים רעים בתחום הסביר, ודילמה מוזרה.
כאן שבויים אוסטרליים, מזה רעב ומחלות, שאין להם כל ברירה , אלא לספוג התעללויות של שוביהם היפנים, ובעיקר לשרוד.
מטרת "ההתכנסות", היתה לבנות מסילת ברזל שתעקוף את השליטה של בנות הברית בים ובאוויר, ותקשר את תאילנד לבורמה.
לא אגזים אם אומר שבסיפור זה נפרש אפוס גבורה של כל פרט מהשבויים והקבוצה כמכלול. בשפה קולחת שאינה מוותרת על תיאורים קשים, של מחלות ורעב, ובעיקר יכולת השרידות של יחיד בשהייה ממושכת ללא שביב תקווה,וקשר עם הבית.
ולבסוף השובים היפנים,שבמצב זה נבחן סולם הערכים שלהם, והם מביאים אותו לידי ביטוי בתמצית מזוקקת של רוע וסדיזם לשמו, והכל בצידוק כי הדבר נעשה "למען הקיסר".
ריצ'רד פלנגן, מתחיל את העלילה בתקופה שלפני הגיוס לצבא, האהבות והקשרים של כל חייל, לאירועים בביתו וסביבתו, כמו מסעדת הדגים שאמו של אחד מהם, היתה לוקחת אותו כל שבוע.
הוא מסיים את הסיפור באפילוג שלאחר המלחמה ,ובזה הוא סוגר מעגל נפלא ומיוחד של תובנות הזרועות לאורך כל הספר.
לא אגע בעלילה , כדי שהקורא, שיקדיש משאבים של זמן ונפש,לא יאבד את ייחודה ואיכותה. רק אציין כי האמירה של טשרניחובסקי כי " האדם הוא תבנית נוף מולדתו", תקפה מאוד בסיפור השבי.
כל שביב זיכרון ותקווה, הוא קרש הצלה מול היום יום. כמו שכתב על כך, אריך פרום על המנגנון הנפשי של ניצולי השואה.
הספר זרוע בתובנות לעתים אירוניות.
כבר בפתיחה מובא "ספר הנשמות" במקדש יסוקוני שבטוקיו, שמזכה למחילה על מעשיו של הלוחמים היפנים שנפלו בהשגחה על המסילה.
ביניהם :"מצויים גם שמותיהם של 1068 בני אדם שהורשעו בפשעי מלחמה והוצאו להורג. מתוכם גם אלו שעבדו במסילת המוות ונמצאו אשמים בעינויים של שבויי מלחמה".
מצד שני השבוי שהשתחרר "מבין" את הסדיזם היפני :" בהתחלה הם רצו להכאיב אבל אחר כך הם פשוט השתעממו".
דוגמה אחת מהכושר הסיפורי של פלנגן :" זה היה מסחרר וגם מבלבל, היא נראתה כאוסף של פגמים זעירים שהתבטאו אולי יותר מכל בנקודת החן שמעל שפתה הימנית. והוא הבין שאיכשהו סך כל הפגמים הללו הוא יופי, ושיש כוח ביופי הזה...."
תיאור המפגש הראשון הזה נמשך על פני ארבעה עמודים קסומים.
ויש גם דיונים פילוסופיים או אמצעים לצידוק מצב קיים.
נאקאמורה , הקצין הקצין היפני נואם בפני השבויים ואומר כי "לשבויים יש מזל גדול, הם מקבלים כבוד כי מתים בשביל קיסר...קדמה לא מבקשת חופש. אתה, דוקטור קורא לזה לא חופש...האימפריה הבריטית שלך, אתה חושב היא לא היתה צריכה לא-חופש, בנו אותה אדן על אדן של לא-חופש..".
או :" לרגע נדמה היה לו שהוא מבין את האמת שביסודו של עולם מבעית זה , .. שבו האלימות נצחית, והיא האמיתות היחידה והעצומה.. יותר מהציוויליזציות שיצר.. עצומה יותר מהאלים שבני האדם סוגדים להם, כיוון שהיא האל היחיד הקיים באמת".
והפגיעות של "מסיימי המלחמה".
אחד מהגיבורים, ג'ימי ביגלו, ידרוש מילדיו לקפל במדויק את בגדיהם ולישר את הסדין שעל המיטה. כל חריגה קבלה איום בעונש.
אבל "הם ידעו שלא משנה מה יעשו, הוא לעולם לא יפגע בהם. במקרה הגרוע ישכיב אותם על הברכיים, יניף את כף ידו למעלה ואז ישאיר אותה כשהיא מרחפת מעל ישבנם.
אולי,הוא תהה, הוא לא הקדיש מספיק זמן או מרחב לאהבה. הוא ניסה להכניס אותה פנימה לחייו, והיא ברחה החוצה....
אבל לפעמים היא פשוט היתה שם: כשעמד והביט מבעד לחלון פתוח בג'ודי הקטנה מרימה מבטה ומנופפת לו בחיוך ענקי..."
ספר ראוי מאוד לקריאה.
פנו אליו זמן וקראו אותו.
