כמו בשארית היום, ספרו המופתי, מתחשבן קזואו אישיגורו עם התקרנפות ולאומנות. שלא כמו בשארית היום, ספרו המופתי, אישיגורו מביא את תמונת הראי של היחס למלחמת העולם השנייה, בריטניה בשארית היום, יפן, באמן של העולם הצף.

התפכחות, היא מצב תודעתי בשני הספרים. בשארית היום הגיבור מגלה בשארית חייו כי הקריב אותם על מזבח עבודה שבלעה לא רק חייו, אלא גם את זכותו לחשוב. בהיותו באטלר מצטיין בכל רמ"ח אבריו, הוא מכופף את רצונותיו ומכבה את מחשבתו וממסמס את ההזדמנויות שלו למען מי שאינו ראוי לכל ההקרבה הזאת. תחושת ההחמצה, מרירה וכואבת, מלווה את תהליך ההתבגרות שעובר הגיבור בהיותו מבוגר, ואין דרך חזרה.

באמן של העולם הצף, צייר מוכשר ומפורסם מנסה ליישב את חייו שאחרי מלחמת העולם השנייה, כשהדור הצעיר מורד באסכולה הלאומנית שהביאה את יפן אל חורבן ומוות. בצד נימוסים מן העולם הישן, דיבור בגוף שלישי ומערכת שידוכים מסובכת, הדור הצעיר מנסה להשיל את העבר ולהתחבר ככל יכולתו אל תרבות המערב.

הגיבור הוא צייר שבילה את מיטב שנותיו האומנותיות באטלייה של שני ציירים גדולים. את שנות הציור הראשונות שלו הוא מבלה כצייר ממוסחר שמפיק ציורים בקצב מסחרר, ציורים שיישלחו אל המערב הצמא לאקזוטיקה. כשהוא מתפכח, הוא עובר אל מאסטר אחר, שאמנם איננו מסחרי, אבל בולע את כשרונותיהם של השוליות שלו ואיננו נותן להם להתפתח בדרכם.

כשהצייר שלנו מוצא את דרכו האומנותית החדשה, הוא פונה אל לאומנות גסה ומגוייסת ונעשה בעצמו מורה לתלמידים ההולכים בדרכו.

אלא שלאט לאט מתברר לנו כי שיתוף הפעולה הבוטה עם הקיסרות נעשתה תוך רמיסת זכויותיהם של מי שלא עמד במדד הפטריוטיות.
לאחר המלחמה, כבוי ומלא חרטה הוא מנסה לשמר את זיכרונותיו וגם לקבור אותם כשהוא מתמודד עם הטרגדיות שהשאירה המלחמה.

אישיגורו מצליח לצייר בספרו תמונות בלתי נשכחות, והגדולות שבהן, הן יחסו של אבי הצייר אל האומנות של בנו הילד והרגע שבו מבין הצייר הבוגר את העוול שגרם לתלמידו.

הספר הוא ספר שאין עוררין בכלל אם הוא יפני. ספרים של סופרים יפנים גם כאלה שכבר עזבו וגרים בבריטניה עדיין בליבם יפנים. ולמה הייחודיות והמיוחדות? כי יש פה חיסכון במילים, יש פה איפוק במשפטים. לא יורים מילים אלא שוקלים אותם . וגם הצורה שהמילים נאמרות זה במליציות. ככה בלי להרגיש על הדרך עוקפים את התרבות שגדלנו עליה ופתאום רואים ובעיקר מרגישים שיח אחר שאין כמותו. לא בביישנות או בקמצנות אלא בגדולה. שיח הפינג פונג הוא שונה לחלוטין. במקום לשאול "למה מתכוון המשורר" בפנייה כזו או אחרת. במקום פשוט לשאול את אדם שמולך למה התכוון? לא אומרים כלום אלא חושבים על זה לעומק, מנסים להבין, כשמגיעים לתובנה/מסקנה מוכיחים על ידי מעשה או המחשה את טעותו של אותו אדם שהניח משהו לא נכון. גורמים לו להבין ולעמוד על טעותו בדרך תיאטרלית משהו. לא אומרים לא היית בסדר. או טעות בדבריך. הכל ברמזים. הרי גברים תמיד אומרים לנשים שלהם: " מה אני קורא בקפה או בטלפתיה, למה אני צריך לנחש למה את מתכוונת" . ביפן כנראה שזו דרך חיים, משחקי ניחושים כל החיים! האיפוק הזה יכול להרוג גם צב.

********************************

יפן התמוטטה לאחר הפצצה, בניינים הרוסים ברובעים רבים . תקומה והתחדשות על זה הסיפור. על נאמנות ליפן כל אחד בדרך שלו . העלילה מסופרת מנקודת מבטו של "אמן העולם הצף", אונו הימר על הכל, עזב את המורה הרוחני וסיכן הכל כדי להתעלות מעל הבינוני, לפעמים בחיים צריך לפעול לפי צו האמונה ללכת בדרך שלך.
אונו היה צייר, סבא, אבא. הוא היה אמן בין הטובים של זמנו. העולם הצף הוא העולם של חיי תענוגות בידור ושתייה. בתי התה הרבים שימשו קרקע פורייה כרקע לציורים של האמנים. הגיישות סיפקו מודלים לסדרות הדפסי עץ שהיו פופולריות. יש פה בספר הרבה תיאורים של משיחות מכחול ואמנות.
"האמת היא שכיום יפן נראית לפעמים כמו ילד קטן שלומד ממבוגר זר לו"
חלק גדול מהסיפור הוא על אנשים שמתנגדים לאמריקניזציה, ( כמובן זה נאמר ברמיזות כאלה או אחרות) . חלקם עשו מה שעשו כדי לשרוד אחרי האטום. הסיפור הוא על עקרונות , על מעמדות בחברה היפנית כדרך חיים. על כך שמשפחה שמכבדת את עצמה שולחת בלש כדי לחקור אילן יוחסין לפני נישואין או אפילו רכישת בית. המשפחה ומאיפה באת ומי חבריך הם הכל. לפי פרמטרים אילו אדם נקבע ביפן לזכות או חובה. על פי היוחסין יודעים איך להגדיר אדם ולהתייחס אליו. אולי זה סוג של מרובעות לדעתי. הרי אם חוקרים "שלדים בארונות" אי אפשר להיות מופתעים מכלום. העלילה נותנת במה נכבדה לנושא של ירושות אופי שאנחנו מפתחים וממי ירשנו אותם. מורה ביפן או מדריך רוחני הוא אפילו יותר מהורה. אדם שמעריצים כמורה דרך לחיים יכול לנתב את החיים לדרך שונה לגמרי ממה שהורה מעצב .

ספר שלא מקפיץ את הלב אך בשקט שבו הוא יוצר עניין בתרבותה של יפן . הקצב הוא יפני למי שקצב איטי מדי יכול לעשות התקף לב אז להימנע בהחלט.

בהתחלה זה נראה כמו עוד חשבון נפש של אדם מבוגר, כזה שבוחן את מה שהאמין בו ומנסה לברר את משמעות חייו. זה קורה ביפן של אחרי מלחמת העולם השניה, שעוברת ממנטליות פשיסטית ולאומנית לתרבות דמוקרטית יותר, אלימה פחות. הגיבור הוא צייר ופטריוט, אחד שעסק באמנות פוליטית, מגוייסת, וכעת, לאחר שפרש מעשייה, נאלץ להתעמת עם העבר תוך נסיון למצוא שידוך הולם לאחת מבנותיו.

לאט לאט מתברר שעיקר העניין נעוץ בפער שיש בין תפיסת המספר את חייו לבין האופן בו אנחנו תופשים אותם. על אף שהספר נכתב בגוף ראשון, בשפה מאופקת ומופנמת, שמבטאת את האישיות ודרך המחשבה של הגיבור, מתפתח הבדל ניכר בין ההבנות שלו והפירוש שהוא נותן להתרחשויות, בין התפישה שלו את מידת ההשפעה שיש לו בעולם, לבין ההבנה שלנו.

אני גדלתי בבית מאד ישיר שבו היה מאד ברור לכל אחד למה הוא מסוגל ולמה הוא לא. בית שבו לא יגידו לך שאת יפה או חכמה או מציירת יפה אלא אם את באמת כזאת. כשגדלים ככה מאד קשה להבין איך יש אנשים שלא מבינים את מה שקורה להם. ואיך אף אחד לא אומר להם את זה. צריך להתרכך קצת כדי להבין שזה שמישהו חי בסרט זה לא בהכרח רע. שזה תלוי בתסריט. ושאפשר לפרגן על הדברים הטובים גם בלי לציין את כל הליקויים. מהבחינה הזו, יש בספר הזה משהו נוגע ללב, באופן שבו הגיבור מפרש את המציאות, מתעלם ממה שנוח לו ונצמד לעבר, כך שחייו יהיו מספקים ומשמעותיים יותר בעיניו.

פרט לכך הספר מעלה עוד לא מעט נושאים. הוא משתמש באמנות על מנת לבטא את התהליכים שיפן עברה ודן באידאל היופי אל מול המשמעות החברתית של האמנות, באינדיבידואליזם לעומת חיברות וביכולת ההשפעה של האמנות על החיים החברתיים. הוא מאפשר הצצה אל חלקים מסויימים בתרבות היפנית והשינויים שחלו בהם, כמו מעמד בני המשפחה או מעמד הנשים בה.

בסך הכל הוא כתוב מאד טוב, וירטואוזי אפילו, מבחינת האופן בו מתפתח הסיפור, בו מתגלים פרטים, בו עוברים מזמן לזמן. רק שיש בו משהו קצת דידקטי, מפורש מידי, כאילו עשוי מידי.

הספר הזה הקסים אותי. אפשר שרציתי להיות מוקסם והסופר לא נאלץ לטרוח הרבה כדי לרכוש את התפעלותי. הספר הזה מתנהל בקצב היחודי לו: איטי, מהורהר, לא תזזיתי. הוא חושף בפני הקורא עולם אקזוטי העובר תמורות מפליגות עת ישן עם חדש חוברים כדי ליצור את יפן המודרנית. דרך הגיבור אוג'י, צייר מפורסם, אב לשתי בנות וסב לנכד איצ'ירו, אנו נחשפים לא רק לפלישת רעיונות חדשים - הן בתחום הכלכלי והן בתחום התרבותי (פופאי), אלא גם לחשבון נפש נוקב של הגיבור - עם עברו בפרט ועם התמודדות האחרים עם אותו עבר בכלל. ההתמודדות הזאת, שאינה בהכרח מעסיקה את הסובבים אותו, מעלה תהיות עמוקות יותר על מקומה של האמנות בחברה - האם היא רק אמנות תיאור היופי או שמא עליה להתגייס לצרכים חברתיים/לאומיים. אם האמן בוחר בדרך השניה, האם הוא משפיע על גורל האומה. אם כשל בבחירתו האם הוא נושא באחריות לתוצאות כמו גנרל או מדינאי? ומעל לכל השאלות הללו מרחפת שאלת-על: האם היותו בצד המפסיד במלחמה הופך את הפטריוטיות שלו לנחותה מוסרית לעומת זו של הצד המנצח? כלום אין מדובר כאן בהתנגשות בין פטריוטים שלנאמנותם לארצם יש ערך שווה מבחינה מוסרית? אישיגורו משאיר את השאלות הללו פתוחות - הרי התחבטויותיו של הגיבור אינן משפיעות על מהלך החיים - הדורות הצעירים מביטים קדימה בתקווה. אנו הקוראים נותרים עם השאלות המעניינות הללו.
אהבתי במיוחד את מבנה הסיפור - מעברים חלקים ומרתקים בין הווה לעבר בדרך שבה משאו המוסרי של הגיבור נחשף אט-אט כמו קילוף בצל (להבדיל מספרו היומרני של גינתר גראס). נהניתי מהדיאלוגים בין הגיבורים - אמנות הדיבור היפני - הנימוס המופלג והאסתטיקה המדהימה מהווים ניגוד מרענן להוויה המזרח-תיכונית הרועשת והישירה.
פחות אהבתי את הסוף - הוא בסדר, אך ציפיתי ליותר מאשר סוף בנאלי למדי.

הדירוג: ספר מעולה בזכות האווירה הקסומה, סיפור מעניין וכתוב היטב והשילוב בין עלילה המתנהלת לכאורה על מי מנוחות לבין עיסוק בשאלות מוסריות מהמעלה הראשונה.

השורה התחתונה: סיפור מעניין וציורי כמו אמנות יפנית במיטבה. מעורר מחשבות ולא מתיימר לספק תשובות. מומלץ בחום - לא רק לאוהבי יפן ותרבותה.

זהו ספרו השני של אישיגורו ונכתב ב-1986. אישיגורו נולד ביפן אך בגיל 5 עבר לאנגליה ונשאר שם. שני ספריו הראשונים הם יפנים לחלוטין בעוד ספריו המאוחרים יותר
מתרחשים במערב ומדברים יותר לטעם הישראלי. אולי זו הסיבה שהספר לא זוכה לאהדה רבה בביקורות שקראתי כאן.

לבעלי זיקה ורקע בתרבות היפנית נכונה הנאה מלאה. ספר זה נכתב בסגנון יפני מסורתי בדומה לענקי הספרות היפנים נטסומה סוסקי, ג'וניצירו טניזקי, ויוקיו מישימה.
את הסגנון הספרותי היפני המסורתי של שלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 מאפיינים הפשטות, מינימליסטיות, עומק, כפל משמעויות, שימת דגש לפרטים הקטנים, שיחות נפש עמוקות, תאורי נוף פסטורליים ארוכים ועוד.

הסיפור מתרחש בשנים 1948-1950, תקופת ההתאוששות של יפן ממלחמת העולם השניה.לסיפור שני רבדים עיקריים.
האחד, הרובד האישי-רגשי, מאסוג'י גדל והתבגר בתקופה הפטריוטית והלוחמנית של יפן, הוא כעט סבא ועליו להתמודד עם ילדיו ונכדו שגדלו לחברה וערכים שונים משלו. יפן של 1950 מאופיינת בלמידה והעתקה אינטנסיבית של אורך החיים האמריקאי, דמוקרטיה ופתיחות. הסיפור עוסק רבות במחלוקות של מסורת אל מול שינוי, איפוק אל מול פתיחות ורגשנות.

הרובד השני, הצד המקצועי של מאסוג'י. "העולם הצף" הוא מושג יפני רחב המתאר בין היתר את כל מה שקשור לחיי הלילה ואלו שעוסקים בהם או אלו שמתארים אותם בציור או בספרות. מאסוג'י הוא אמן של העולם הצף. הוא מצייר ועוסק בהדפסי עץ המתארים את חיי הלילה של יפן. מדובר בעיקר בגיישות ושחקני תיאטרון קבוקי ונו.
מתוארים היחסים המורכבים שבין מורה לתלמיד במסורת היפנית.

הסיפור קופץ הרבה בין הווה לעבר כדי להסביר את הדרך לפיה התרחשו הדברים בעבר אל מול השינוי בהווה.

יש צורך בסבלנות ובקריאה איטית על מנת לרדת לעומק הדברים.

מציע לקרוא בלי דעות קדומות ובלי ציפיות, פשוט לצלול לסיפור ולתת לו לעשות את העבודה.. ההנאה מובטחת.

ספרים מתקנים את העולם, ספרים טובים הופכים את האנשים להרבה פחות קשים. ספרים מורכבים דורשים מהקורא להביט לתוך חייו בצורה מפוכחת ובהירה. ספר יכול להפוך עולם...בשנייה
ספרים אמורים לתקן את העולם, ספרים טובים מטהרים את העולם מרוע ובורות. אמרו את זה לפני ובטוח מי שאמר היה כותב טוב ומכובד הרבה יותר ממני.
בבואי לחפש את הספרים שטלטלו את עולמי והפכו אותי (לפחות בעיני) לאיש קשוב יותר. אני תמיד חוזר במסע קריאה ליפן. הספרות היפנית היא ספרות שונה, מרוכזת ומגוונת. ביפן יש אינסוף ספרים וסופרים שיכולת הכתיבה שלהם מהפנטת חדה ולא מתחסדת. מונחת, מורכבת ומצומצמת. דוגמאות לכתיבה מדויקת חדה כמו סכין סמוראי שלא משאירה את הקורא נושם רגיל. משרטטת בדיוק מופתי
קאזואו אישיגורו עבר בילדות מיפן לחיות באנגליה ובאנגליה השונה הוא כתב ספרים שכל אחד מספריו מהדהד שנים לאחר קריאתו. באין נחמה המרוכז שבועט בבטן לא רחמים ושארית היום המופתי שאין ספר יותר חובה מלקרוא ממנו . מחשבות אנגליות בדיוק סמוראי יפני
אישיגורו היפני בריטי, כתב ספר יפני אמיתי, "אומן של העולם הצף." הספר מספר על הקונפליקט האינסופי המתקיים ביפן בין קדמה למסורת, בין התפתחות לשמירה על הקיים. מהפיכה או תנאי קיום נוכחים ולא משתנים.
לפני כשנתיים שללו את רישון הנהיגה שלי(יש לי קטעים כאלה, מודה) נסעתי באוטובוסים קראתי ספרים בדרכי לעבודה. מענג לחלוטין. בקריאת ספריו של אישיגורו הייתי מקווה שיהיה פקק תנועה בדרכי. נסחפתי לחלוטין.
אמן העולם הצף" הוא רומן על חורבן ועל שיקום ועל זמנים מורכבים, זמני עבר הווה ומבט לעתיד., אך יותר מכל הוא רומן על שינוים שמחולל הזמן. אישיגורו מספר סיפור מרתק על אנשים, הווי חיים ותרבות. העולם היפני המתפרק והמוסדות שנעלמים . ספר שלם על קונפליקט. במבט אלינו לישראל הלא ברורה בדרכה...מתקיימים קווי השקה לא מעטים.
שאני נשאל על סופרים שאני קורא אותם בלי להסס. אישוגורו מופיע בצמרת הרשימה כמו סופרים יפנים אחרים, השוני ממנו לשאר הסופרים שהוא חי באנגליה כאנגלי עם שורשים יפנים. בכל חדירה שלו למסורת היפנית נרקם לפניך העולם המלא קונפליקטים של החיים. אישיגורו מאופיין בסגנון הייחודי לו, בקצב מהפנט שגורם לקורא להיות שבוי בעולם הנבנה. הוא משרטט תמונה על החברה היפנית על כל גווניה אפיקיה ודרכה הלא ברורה. ספר נהדר סופר לא פשוט, אבל בעיני שווה את כל המהמורות.

אני התאהבתי בקזואו אישיגורו כשקראתי את ספרו"שארית היום", וכפי שהוא הצליח לבטא חוויה אנגלית בדיוק והקפדה על פרטים כך הצליח לעשות זאת שוב בספר הזה שבו הוא מכבד את קוראיו בחוויה מאד יפנית. עם כל מה שהיה לו להגיד על מקומה של האמנות ואחריותה בעיצוב הלך רוח ציבורי, אני התרשמתי דווקא מההצצה לתרבות הכ"כ שונה הזו, מהאופן שבו מבוטאים יחסים במשפחה, נישואין, גברים ונשים,ילדים ועבודה. בתוך כל זה הוא נותן גם ביטוי משכנע לחילופי הזמנים בנוף ובין הדורות. המספר הוא אדם זקן שהגיע למעמד מכובד כצייר ומורה ועל בשרו חווה את השינויים שהביאו על יפן מלחמת העולם 2 ומלחמות קודמות הוא מרגיש צורך להסביר וגם להתנצל על חלקו בעיצוב דעת הציבור באמצעות ציוריו אך הדור הצעיר לא מבין כלל על מה הוא מדבר. געגועיו למקומות בעירו שנהרסו בהפצצה מתערבבים עם גאוותו על שיקומה המהיר של יפן. השכול שפקד את משפחתו רק מרומז. האיפוק הזה כ"כ שונה מהתגובות שלנו. אחרי הכל ההפצצה של האטום הייתה אסון עצום. אין ספק, השוני כאן גדול מאד.
כמו בציור יפני מסורתי, קו וכתם, (כמה שנות לימוד ועבודה אמן זקוק כדי לדייק באלה ולהביאם לידי שלמות), כך גם בכתיבתו של אישיגורו.

את מסוג'י אונו, צייר ידוע ומוכר, אנו פוגשים כשהוא כבר פרוש מעבודת הציור שלו, כשנה לאחר כישלון המִיאַיי, אותו תהליך שידוכין המפגיש בין משפחות החתן והכלה וקודם לו תהליך בדיקה של בלש. בין משפחות מכובדות נהוגה בדיקה מקדימה ואונו מודאג גם עתה בשל תהליך מִיאַיי חדש בה אמורה בתו הצעירה נוריקו לבוא בקשר נישואין עם טורו.
מה מדאיג את אונו? השנה היא 1948, 3 שנים לאחר נפילת הפצצה בנגסקי, החברה היפנית עוברת שינויים רבים ואנשים שונים בחברה מכים על חטא מעורבות יפן במלחמה הנוראית ההיא. גם האמן הידוע אונו חושש לגילוי מעורבותו כאמן במלחמה, בעיקר סוג ציוריו.
מכאן מתפתחת מעין תעלומה, תעלומת הציורים והאם השידוך יעלה יפה. הספר מכיל 187 עמודים, הנפח הרגשי של הספר נותר עמום לכל אורכו והתעלומה בסוף נפתרת, אבל אין בה ממש.
גם ספר זה שב ומוכיח שלמרות הכל, קזואו אישיגורו הוא סופר של ספר אחד נהדר בלבד: שארית היום.
אמן של העולם הצף קל ונעים לקריאה. מבטיח, אך לא ממש מקיים.

אפתח ואומר שזהו הספר היפני הראשון שקראתי.
כן,קראתם נכון.
זה לא שלא שמעתי על אישיגורו,ועל מורקמי,אבל איכשהו...רק עכשיו קראתי ספר יפני.
ואציין,שאהבתי את הספר הזה.
קודם כל,השם שלו.
רק השם עושה חשק לקרוא את הספר (ולא הכריכה האחורית שמוסרת מידע משעמם במיוחד),רק כדי לגלות מה זה בכלל אומר "אמן של העולם הצף".
הספר גם כתוב במין...סוריאליזם,או אקסצנטריות.
המספר קופץ בין הרבה אירועים,קצת כאילו הוא לוקה בהפרעות קשב וריכוז.
אבל באורח משונה,זה לא פוגם בקריאה,אלא דווקא הופך אותה לחוויה יותר חיובית.
רק באמצע הספר מבינים מה הכוונה "אמן של העולם הצף".
בתקופת המלחמה ביפן,היה הלך רוח שטען שעל האמנים לצייר דברים שחשובים לאומה היפנית ולקידומה,ולא להיות עסוקים וציור פריחות דובדבן.
וכל הספר עוסק בשאלה האם האמנים האלו,שעכשיו הם מבוגרים,צריכים "לשלם" על המעשים שהם עשו,שלכאורה דירבנו יותר את המלחמה.
אז בתור ספר יפני ראשון,אני מכתיר אותו כהצלחה מסחררת.