אחת ההפתעות הגדולות שהיו לי כשהילדים שלי היו קטנים היא ביחס לספרים. עוד לפני שהם יכלו להבין מזה משהו כבר רכשתי לא מעט ספרי ילדים וברגע שהיה אפשר, ברור שמוקדם הרבה יותר ממה שהיה צריך, התחלתי להקריא להם. התמצאתי בספרים החדשים, זכרתי חלק מאלה שהיו לי, אבל מהר מאד גיליתי שספרים שאני מעריכה ואוהבת הם לא בהכרח אלה שמוצאים חן בעיניהם. היו כמה נקודות השקה, כמו פרדיננד או טוסברהינדי הגיבור ודני לא!, שהיה ספר אהוב במיוחד במשפחה שלנו, אבל היו לא מעט ספרים, בעיקר כאלה שהם היו מביאים מהגן, שלא סבלתי (כלומר, סבלתי מאד אם הייתי צריכה להקריא אותם). למזלי, בן הזוג שלי גילה את האינטימיות שמתפתחת כשאתה מקריא לילדים שלך ספרים, והוא, שלגמרי נהנה משטויות ושחוש הביקורת שלו ביחס לספרים מאד מצומצם, לקח על עצמו את התפקיד הזה של להקריא ספרים. בהתמדה אין עליו, כך שעם הבת שלי זה החזיק מעמד עד גיל 10 לפחות. ככה יצא שהם בחרו את הספרים בעצמם ובדרך כלל לא היה לי מושג מה הולך שם. עד היום (בת 18) היא לא קוראת אבל מוכנה לפעמים שהוא יקריא לה. אגב, גם בסדרות הדי אינפנטיליות שהיא רואה הם צופים יחד ומתמוגגים וכמתבוננת מהצד, יש בזה משהו שלפעמים יכול אפילו לעורר קנאה.
האמא בנובלה הקצרה הזאת יכלה להיות אני, לו רק הייתי קצת פחות עצלנית, קצת פחות מרוכזת בעצמי, ואם בן הזוג שלי לא היה אחד שלוקח במקומות שלא נוח לי להיות בהם. לפעמים זה לא השכל אלא רק המזל שמונע ממך לייצר דוקטורינות שגם אם הכוונה שעומדת מאחוריהן היא טובה, בסופו של דבר הן גורמות יותר נזק מתועלת. אז זה אולי לא ספויילר אלא סתם אזהרה: אם ההורות שלכם כוללת בחינה מדוקדקת של עולמות התוכן שהילדים שלכם צורכים, אולי עדיף שלא תקראו את זה.
ולסיפור:
אז אני לוקחת רגע לפרגן לאתר של "עברית" וגם לאפליקציה, ול-Gr, שאותו אני לא מכירה, אבל הוא זה ששם את הלינק למבצע בקבוצת הווטסאפ, ככה שיכולתי להוריד ב-10 שקלים את הספרון הזה, ולקרוא אותו בהפסקות שאני לוקחת לעצמי לפעמים בעבודה, עם קפה וסיגריה במרפסת שצופה על המחלף, וזה הפך את החלל האינסופי הזה (טוב נו, מרפסת) לחלל שיש בו צלילים שיש להם צבע, פסנתרים שחושפים שיניים ואפילו דרקונים יורקי אש ושטיחים מעופפים הסתובבו בו.
אולי כשהייתי ילדה, אבל אחר-כך אף פעם לא ניסיתי לכתוב שירים. לא הבנתי את זה, את החסכנות במילים יחד עם עולם דימויים שיכול לקחת את מי שקורא את זה לכל כך הרבה מקומות ולייצר עומק מכל כך מעט חומרים. ואני חושבת שהקריאה בנובלה הקצרה הזאת, שמי שכתבה אותה היא משוררת, המחישה לי היטב את הדמיון העשיר שאני חסרה, כי גם כילדה אני לא חושבת שהצלחתי לראות בדברים את מה שאין בהם. אולי פחדתי ממה שאינו מתקבל על הדעת או דימיתי שמעשים שלי יובילו לתוצאות לגמרי לא סבירות, אבל כסא היה כסא ומכונת כביסה, טוב, לא היתה לנו כזאת, אבל אם היתה היא לעולם לא היתה יותר ממכונת כביסה.
זה מקסים, כשמישהי מאפשרת לך להציץ לתוך הראש שלה שמתרחשים בו דברים מופלאים שאף פעם לא נתקלת בהם. ועוד ראש של ילדה. ופרט לדמיון העשיר שלה, שהוא מעניין לכשעצמו, מעניין גם האופן שבו היא רואה את אמא שלה, זו שהכריחה אותה לנגן, תמיד את היצירות הנכונות, ושסימנה את הילדים שלה הרבה לפני שהם ידעו להגיד משהו על עצמם.
לא לקונטרול פריקס.


















